ראשי » תרבות » במה

סיפור הפרברים: הרגש אבד באירוע בימתי מפואר

גרסת הקאמרי למחזמר הגרנדיוזי בבימויו של צדי צרפתי מרשימה בכל קנה מידה ואקטואלית להפליא, אך נטולת אותם דיוקים שהופכים חוויה מהנה לתיאטרון מצוין

בימינו, עם הבעיות שפוקדות אותנו, המחזמר "סיפור הפרברים" הוא לא רק מחזמר גדול מהחיים, אלא מקרה פרטי שיכול ללמד את הכלל דבר או שניים – גם אם בצורה די דיכוטומית - על אהבה, שנאה ומה שביניהם. הערך הקלורי של "סיפור הפרברים" נמוך בהרבה מזה של חבריו לז'אנר, הניסיון לרדת לפרטים הקטנים ניכר ואפשר למצוא בו לצד המאפיינים של אירוע בימתי מפואר בכל חטיבות העשייה למיניהן גם שאריות לא מעודנות של מלודרמה חברתית אמיתית.

עוד כותרות ב-nrg:
• אמנות הסלבס: לא תאמינו מי צייר את זה
• שי חי בחוץ: "הייתי הדייר הכי פחות אלים"
• כל האמת בפרצוף: זק, הרסת לנו את "האח הגדול"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כמו הקלאסיקה השייקספירית "רומיאו ויוליה", ההשראה המובהקת של מחבר המחזה ארתור לורנץ ושל הבמאי והכוריאוגרף המיתולוגי ג'רום רובינס למחזמר, הטקסט מתמקד בסיפור אהבה שצומח מתוך מלחמה: מריה הפורטוריקנית מהשארקס, טוני הפולני מהג'טס – שתי קבוצות מהגרים שנקלעות בניו יורק של שנות החמישים לעימות גזעי אלים ולא מוכנות לקבל את הרומן העוצמתי שנרקם, אבל בסופו של דבר "אין כמו לחיות באמריקה", במיוחד אם השאר כבר סופר, הושר ונרקד כבר אינסוף פעמים.
תהיו בטוחים שהפקת תיאטרון הקאמרי, בניצוחו של הבמאי צדי צרפתי, בכלל לא מביישת את הפירמה, ובראשה מככבים עשרות פרפורמרים חדורי מטרה שמצליחים לחולל מחדש את הקסם. המארג האמנותי הזה טומן בחובו כמה רגעים יפים שאפשר לנתק מהמסגרת הכללית ולהתפעם מהכישרון האדיר שנמצא בהם. גם המסר החזק מהדהד – "יש מקום לאהוב אדם", כפי שהזוג המאוהב מזמר ב"אי שם" לתרגום החדש שהתקין אלי ביז'אווי. משל אקטואלי להפליא, שזוכה לביצוע ברמה גבוהה מאוד.

אבל – ותחושה חזקה של "אבל" מלווה את הצפייה על אף שהחוויה עצמה מהנה מאוד – ההצגה כשלעצמה, בהינתק מהאלמנטים הגרנדיוזיים שמעוררים אצל הצופה התפעלות הרבה לפני שהוא נכנס לעניינים, עושה עניין מהטפל במקום להתמקד בעיקר: נדמה שהשקיעו יתר על המידה ביצירת האינטריגות בין שתי החבורות ופשוט מרחו את הזמן. המבטאים נשמעים נורא ומרוב השקעה ותנועה על הבמה (אותה עיצב אביחי חכם) התחושה היא שהאינטימיות התמוססה (ובמחזמר, כמובן, במיוחד באולם ענק, אינטימיות היא דבר חמקמק) וההזדהות עם צמד הנאהבים נותרת נורא שטחית.
מה שכן, ל"סיפור הפרברים" יש קלף מנצח. קוראים לו משי קליינשטיין, מדובר בתפקיד השני שלה על במה מקצועית והיא שם ממש לא בזכות תדמית "הבת של ריטה ורמי". השירה שלה מדהימה, זכה, ענוותנית ועוד סופרלטיבים שמגיעים לה בצדק. היא מציגה מעין "מריה קדושה" – כזו ששרויה על קו התפר שבין נערה לאישה, נאיבית כמעט עד לתמונה האחרונה ולא מעזה "להתלכלך". אמנם משחקה בוסרי – אין לה עדיין גינונים של שחקנית בוגרת, והיא טאבולה ראסה לחיוב ולשלילה – אך העבודה המחויבת שלה מעידה על כוכבת בפוטנציה.
עידו רוזנברג כטוני רגיש ועדין, קצת המום מדי, שמגלם בכוונות הטובות שהוא מביא לתפקיד בעיקר את השפיות המוסרית של דמותו. כזמר הוא צולח מעברים לא פשוטים וסולואים מורכבים להגשה. גלעד שמואלי ויפתח מזרחי האנרגטיים הם ברנרדו וריף, מנהיגי המאבק משני צדי המתרס. רונה לי שמעון כאניטה הלטינית בוערת מבפנים וללא ספק גונבת את ההצגה. מבחינת התפקידים הלא מושרים, שלמה וישינסקי (דוק), עודד לאופולד (שרנק) וטל וייס (השוטר קראפקי) עושים את המיטב עם דמויותיהם החסרות. מהלהקה הגדולה מתבלטים רוני מרחבי ורביב מדר.

אם לסכם – ויש עוד הרבה דברים שצריכים להיאמר בין השורות – "סיפור הפרברים" גרסת 2016 הוא אירוע משובח שהולך לאיבוד מטעמי סגנון בלבד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg