ראשי » תרבות » במה

"מפיסטו" בקאמרי: הקלות שבהתמסרות אל הרוע

המחזה "מפיסטו" של קלאוס מאן היהודי-גרמני משרטט דיוקן של אמן כרודן צעיר, רגע לפני עליית הנאצים לשלטון. עיצוב חכם ואיכות המשחק הידועה של איתי טיראן הפורח תחת דמויות רקובות מספקות מחזה ראוי ואף אקטואלי, אך הביצוע מחטיא את המטרה. ביקורת

צריך לפתוח ולומר של"מפיסטו" יש את כל מה שהצגה משובחת צריכה: איתי טיראן, בן התפנוקים של התיאטרון הישראלי, מי שאינסוף כתרים נקשרו לו בשלל הדמויות שגילם עד כה – המלט, אמדאוס, קיטל, וויצק, ריצ'ארד, סיראנו וכן הלאה.

• רושם עז וכאב ראש: אופרה בגרוש עם איתי טיראן
• סיפור הפרברים: הרגש אבד באירוע בימתי מפואר
• בלי אליוט הארדקור: אושרי כהן מצטרף לטרנד

גם בהצגה הזו הוא רחוק מלאכזב – העילוי מספק מפגן מרשים של משחק טוטאלי ורב פנים, אף שהופעתו בעצם לא מוסיפה דבר לפורטרט הרוע שהוא שרטט לפנינו בדמויות רקובות רבות. עם זאת, החדשנות כמעט ונעדרת מבמת הקאמרי לאורך שעתיים שלמות. זה לא שהחוויה משעממת או לא מושקעת, אבל עולה המחשבה שהעושים במלאכה עשו את מה שהם יודעים לעשות מבלי להטעין את עבודתם במשהו מסעיר שיקנה ערך מוסף למהלך העניינים.
המחזה נכתב על ידי הלל מיטלפונקט להפקת תיאטרון באר שבע מ-1990, אי שם בתקופת ניהולה של ציפי פינס, כשבתפקיד הראשי כיכב דורון תבורי. על המקור אמון קלאוס מאן היהודי-גרמני, יוצר שערורייתי בזמנו, שהתריס נגד הנאציזם ותיעד, אמנם כסיפור בדוי ולא כעלילה אוטוביוגרפית-דוקומנטרית, את תהליך ההתקרנפות של גיסו בפרט (סיפורו משמש כמעין בבואה לעלילת הרומן) ושל אומה שלמה בכלל, בו ניכרת השראה מיצירתו המיתית של גתה, שתיאר כיצד אדם קושר ברית עם השטן עלי אדמות.

עוד כותרות ב-nrg:
• אמנות הסלבס: לא תאמינו מי צייר את זה
• לנערה שלא הצטלמתי איתה: מסר מאהוד בנאי
• האח הגדול בלי שי חי: יש לכם את זה ביותר משעמם?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

למרות הכתיבה הספציפית שמתמקדת בתקופה הדקדנטית של רפובליקת ויימאר, רגע לפני ותוך כדי עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השנייה, מדובר למעשה במשל אוניברסלי בעל שכר ועונש אודות הקלות שבהתמסרות אל הרוע לטובת קידום אישי.
"מפיסטו" של הבמאי עמרי ניצן ממוקמת תחת אור הזרקורים, במקומות המכוערים של מאחורי הקלעים, כשניגון מוכר מהפקות "גטו", "קברט", "איש קטן מה עכשיו" ו"אופרה בגרוש" חוזר (אם תשימו לב, המסגרת העלילתית וההיסטורית של הצגות אלה זהה וחלק נכבד מהיוצרים לקח חלק לפחות בשתיים מהן) בתוספת התאמות נדרשות.

כך, תוך התנכרות למסר הברור מאליו וניסיון להגביל שימוש באמצעי מבע שוברי שגרה, מתקבל אירוע עוצמתי, מעורר מחשבה, שמשרת באפקטיביות קונספט בימויי שלם אך בעייתי מיסודו. אם ההצגות הנ"ל יצרו הקבלה בין הטקסט למחאה החברתית הישראלית, כאן נדמה שהפרשנות מתכתבת עם "מלחמת התרבות" והתנהלות השרה מירי רגב עם מוסדות התרבות - צ'כוב ו"השחף" מוגדרים כ"תעמולה בולשביקית" ו"מחזה הווי רוסי"; ההסתכלות על אמן כ"נאמן למדינה", הרתיעה מתיאטרון פוליטי שיעורר מחלוקות וההשתקה של דעות שאינן נמצאות בקונצנזוס.
טיראן הוא הנדריק הפגן, שחקן מוערך אך עקר רגשית, שהתיאטרון הוא חייו. הוא לא מבין את הבהלה שפושה ברחובות בגרמניה 1933. חוסר הסיפוק מהרפרטואר הקופתי גורם לו לנטוש את מנהל התיאטרון ואשתו (אלי גורנשטיין המצוין והלנה ירלובה היצרית) לעבור עם אשתו ברברה, תפאורנית צעירה מהחברה הגבוהה (אנסטסיה פיין המוכשרת), לברלין, ועל הדרך לנטוש את המאהבת (רות אסרסאי).

הוא הופך עוין לחבריו (שמחה ברבירו, גיל וינברג, אבישי מרידור), מנסה להגן עליהם ונכשל; מתקרב לצמרת הרייך השלישי (דודו ניב, שמאופיין באנושיות חלקלקה ועירית קפלן, שלמרבה הצער מגלמת שוב ושוב את הסייד קיק) ומתמנה למנהל התיאטרון הלאומי, אך זורק את המצפון לאלף עזאזל. עוד משחקים אסף מרון, אדם שפר, לנה אנה כסטרופ, שלי בן יוסף ורוני שיינדורף.
בזכות עיצוב חכם מבפנים ומבחוץ, "מפיסטו" היא הצגה שכדאי לצפות בה. אף על פי כן, הביצוע מחטיא את מטרתו כליל – אין בו תעוזה אמנותית מטורפת, אין שיאים חסרי תקדים וטיראן לא תמיד זוכה לממש את מלוא הפוטנציאל האדיר שלו. לפחות האקטואליות לא מוטלת בספק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg