הזירה הלשונית: מאיפה הגיעה ה'יכנע'?
מה עשתה העברית בתקופת המנדט? מאיפה קולחים המים? ואילו עוד ביטויים מעליבים אפשר להדביק לנשים בזכות היידיש? הזירה הלשונית אלתר יכנעס נעלמת למחוז חפצה
סערת ה'יכנע' בשיח שבין אהוד יערי ודנה וייס (אהוד: "נעשית יכנע" – דנה: "טוב, אז אני היכנע של הפאנל") הוכיחה שוב שליחה של היידיש לא נס, בעיקר כשמדובר בעלבונות, וביתר שאת כשמדובר בנשים. נשים ביידיש זוכות לשלל כינויים בלתי מחמיאים, בשרשרת הכוללת את היידינע, הוויבערס (עיין ערך ליברמן), הקלפטע, הבלבוסט, הצצקע, הקצ'קע, הינטע והיכנע.עוד כותרות ב-nrg:
• למה עמיר חדד מתחמק מישראלים?
• מתנחלת בגיי בר: תמר שילה מלרלרת ב'אוויטה'
• ציונית ואכזרית: התגובות למים ביאליק בירושלים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ינטע ויכנע הם שמות פרטיים שהפכו למושגים, תופעה הקרויה אפונים, כדוגמת 'יורם' לזכר שאיננו גבר גבר. שני הכינויים מספרים על נשים רכלניות, לבושות ברישול, שאיבדו את סממני הנשיות שלהן, בוודאי בעיני הגברים. לשני אלה נוספים כינויים הבנויים על שמות יידישאיים באותה משמעות אך מוכרים פחות לדובר הישראלי כמו דבושה, שפרינצה ועוד.
יכנע הוא גלגול של שמות סלאביים כמו ידוויגה וירוסלאבה. על פי החוקר חנן רפפורט ההברה הראשונה, יא, הצטרפה לסיומת החיבה הפולנית כְנָה, וביידיש כנֶע, וכך נולדה יכנע.
הסופרת נעמי רגן מספרת על ילד חרדי ששמו הפרטי אלתר ושם משפחתו יכנעס, ושמו המלא בישראל "אלתר יכנעס", כלומר, זקנות רכלניות. הילד התבגר והוא חי בינינו, ונושא את שמו עד היום, לא נעים.
בשבועות אלה יצא לאור בהוצאת האקדמיה ללשון העברית ספר מחקר מרתק וחשוב של הבלשנית יעל רשף מן החוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית: "העברית בתקופת המנדט". הספר מציג מזוויות שונות את התקופה המכרעת בלידתה של העברית החדשה: מהעשורים הראשונים של המאה העשרים ועד קום המדינה. בתקופה זו עברה העברית המודרנית משלב החזון לשלב המימוש, ונבנו בה הדפוסים המיוחדים שלה במשלבים השונים של הכתיבה: שפת העיתון, שפת המִנהל הציבורי, וכמובן שפת הדיבור.
רשף מספרת על הפער בשנים אלה בין שפת הדיבור של העולים, שהרבו לדבר בינם לבין עצמם בשפות המוצא שלהם, יידיש, גרמנית וכדומה, לבין המאבק לעברית נאה ותקינה. היא קובעת כי בראשית התקופה התרוצצו בעברית סגנונות שונים של השימוש ועיצוב השפה, שרובם נשענו על מסורות עברית קודמות. במהלל התקופה הזו התגבשו דפוסי שפה שאינה נצר ישיר של אף אחת מהמסורות, אלא שילוב של השפעות שונות עם התפתחות מקומית עצמאית.
שפת הספרות, העיתונות וגם כתיבת מכתבים אישיים בתקופה הזו היתה גבוהה ונמלצת, ורחוקה משפת הדיבור של אותם ימים. שלונסקי התלונן על כך ש"את הכרוניקה על שריפה של מה-בכך, או הטלת קנס על עברייני האפלה מנסחים אצלנו ניסוח נמלץ ופתלתול". על התוכניות ברדיו התלוננו המאזינים שהן "כבדות, חסרות חיים ורעננות".
תלמידי התיכון זכו לחינוך לשוני שנשען על המקורות, כולל שימוש בצורה הארכאית של ו' ההיפוך התנכית. כך פותחת תלמידת הגימנסיה העברית בירושלים סיפור על חוויותיה באיסוף ריג'לה בכפר ערבי: "עם שחר חובשות אנו את חמורינו ונעלמות בדרך המובילה לפרדס מחוז חפצנו". תלמיד מספר על עוצר לילי: "האפלולית ממשיכה לסגר בצפרניה ולהשליט את ממשלתה. הרחוב הארוך נשקף אבל וקודר מבעד לחלונות". תלמיד מתאר ביקור במקלחת ציבורית במהלך טיול: "עייף ויגע מעמל היום אני עומד תחת קילוח המים הצוננים". הטקסטים האלה מעידים על רמת לשון גבוהה ועושר לשוני, ולצד זה על יסודות ארכאיים, שכבר אז לא תאמו את השפה המתפתחת בישראל.
שפת המִנהל הציבורי, כותבת רשף, היא מרכיב מרכזי בעיצוב העברית החדשה, ובעניין זה תל אביב היתה העיר המובילה. דמות מפתח בתופעה זו הוא יהודה נדיבי. בשנת 1921 הוא הציג עצמו כמועמד לתפקיד מפקד המשטרה: "הנני מתכבד בזה להעמיד את הקנדידטורה [המועמדות] שלי בתור אפיצר [קצין] במשטרה זו".
בהמשך אחראי נדיבי על החדרת עברית שוטפת ומדויקת בהתכתבות עם העירייה, לאחר שמונה למזכיר עיריית תל אביב. להשוואה מביאה רשף מודעות של מועצת פתח תקוה, שבהן שלטה עדיין שפה ארכאית ומשובשת.
תל אביב התייחסה בחומרה למגמה ההולכת ומתרחבת של שמות עסק לא עבריים, קבעה לשם כך תקנות וגם נקטה פעולות הסברה. נראה שבמבחן הזמן ההצלחה כאן היתה חלקית ביותר, בלשון המעטה.
הפרקים האחרונים בספר עוסקים בשפת הדיבור של הישראלים החדשים. כאן צפויה לכל המקוננים על העברית של הנוער בשנות האלפיים הפתעה. בעוד הטקסטים הכתובים של הנערים של פעם מעידים על שפה עשירה גם אם ארכאית לעיתים, שפת הדיבור שלהם אינה רחוקה משפת הדיבור של נערי המאה ה-21. באותה תקופה כבר נהוגים ביטויי סלנג רווחים כמו 'להתעצבן', לשבור את הראש', 'העניין צריך לדפוק' ועוד. תלמידה בגימנסיה העברית כותבת בשנת 1938 לחברתה: "יללה, תני לי להעתיק; הבחינות אצל נחמו קלות נורא".
רשף מביאה שורה של שיבושים או סטיות דיבור שעליהם נכתב כבר באותה תקופה והם משקפים את הדיבור הרווח:
היעלמות הציווי: "תעלה למקום ותכין את הפעולה". העדפת העתיד על הציווי היא תופעה מרכזית בלשון הדיבור עד היום, ויש לה שורשים כבר במקורות.
בלבול בצורות זוגי: אופניים קטנות, מכנסיים צרות וכך משקפיים ושאר צורות זוגי המחייבות זכר אבל ההתאם הוא בנקבה. התופעה מוגדרת "ניקוב הזוגי".
"יש לי את הדבר הזה" (וגם "אין לי את"), שיבוש שעליו נשפך דיו רב ונערכו מאבקי חורמה שלא נשאו פרי.
בשיבושים שונים ניכרות השפעה היידיש, הרוסית והגרמנית: "לחם עם חמאה" (במקום לחם בחמאה), "היום בערב" (במקום הערב), "להלוות כסף" (במקום ללוות) ועוד ועוד. מזכיר את האמריקניזמים של היום נוסח "לעשות שכל" ו"לקחת שיעור".
אני יגיד, אני ילך – אולי השיבוש היציב והעקבי ביותר בעברית המדוברת החדשה.
הם לא הולכים, אני לא אומר (במקום: הם אינם הולכים, איני אומר). שימוש ב'לא' לפני בינוני השתרש היום בשפה.
יכלתי: "את המן תלו על עץ, אז הוא לא יכל לרדת" (ציטוטי ילדים בכתבי המורה איטה פקטורית, 1929), וכן יושנת, מֵכּיר, אצלהם, אותכם ועוד.
שורה ארוכה של תופעות דיבור מאותה תקופה הן בתחום ההגייה. ההגייה הספרדית אמנם ניצחה, בעיקר בתחום התנועות, בעוד ההגייה האשכנזית היתה מושא ללעג. לעומת זאת כבר באותה תקופה מבכים המורים והלשונאים על היעלמות האותיות הגרוניות. אחד מהם כותב: "השלכנו מא"ב שלנו חמש אותיות: ע, ר, ק, ט, ו". הדגש החזק נעלם לגמרי מהשפה, ובמילים כמו הִנֵּה או כַמָּה ורבות אחרות הוא אינו נשמע. במקרים רבים כבר נעלם השווא הנע: פְרָטִי נהגה prati ולא perati.
השינוי היה מובהק עד כדי כך שההגייה התקינה של השווא הנע או הדגש התקבלו בלעג. החטפים נעלמו בעיקר במילים הכוללות ח': שוחְטים ולא שוחֲטים. האותיות ב'כ'פ' מאבדות את הדגש: פחדתי (ולא פּחדתי), כָתַב (ולא כָּתַב). יש גם שיבושים בכיוון ההפוך: תִכְּתוב, שָבַּר, שְפּוֹך, תֵכֶּף ועוד. חוקי אותיות השימוש הם המלצה בלבד: לְיְריחו במקום לִיריחו, וְסְגורים במקום וּסְגורים ועוד. חוקי ה' הידיעה נעלמו מן הדיבור.
תופעת המלעול בדיבור הפוצה כבר באותה תקופה. הישראלים נהגו למלעל: אמרתם, עשיתם; שמות יישובים: רחובות, ראשון, יפו; מילים כמו טבק, שמונה, דווקא, תירס, בולים ועוד ועוד. גם תופעת הקיצור והבליעה מוכרת: מָתָרְצֶה (מה אתה רוצה), אַחַכָּך (אחרכך), ומה שתיעד שלונסקי ב"עלילות מיקי מהו": "מזתומרת מזתומרת? מזתומרת זאת אומרת זאת אומרת". שלונסקי אהב מאוד את לשון הדיבור המתפתחת, ולא היסס להשתמש בה, בעיקר בספריו לילדים.
ד''ר דני גבור שואל: כל היבשות מתחילות באות א' ומסתיימות באות ה'. מה ההסבר לכך?
שמות היבשות הן כמובן מילים לועזיות. נראה שתחילת היבשות בתנועה, המומרת בעברית תמיד לא', היא מקרית. אמריקה נקראת על שם אדם (אמריגו וספוצ'י). אירופה, שהיא נסיכה במיתולוגיה היוונית, נקראת כנראה כך כנראה בעקבות המילה האכדית erebu, שקיעת השמש, ומכאן המילה העברית מערב, אם כי יש קושרים אותה למילה יוונית שפירושה 'רחב'. אפריקה נקראת כך על שם שבט לובי קדום. על מקור השם הזה נחלקות הדעות, נהגו לקשור אותה למילה העברית עפר, אך הדעה הרווחת היא שהמקור הוא בשם שבט בֶּרְבֶּרי. אוסטרליה נגזרה מהשם הלטיני שניתן לה terra australis, הארץ הדרומית. אנטארקטיקה היא חיבור של אן+ארקטיק, הצד או הקוטב המנוגד לקוטב הארקטי, הקוטב הצפוני. הסיומת החוזרת -ָה אינה סיומת נקבה, אלא ציון תנועת a המסיימת את שמות היבשות ברוב השפות, בהשפעת הלטינית והיוונית.
• איך מדיחים את הלכלוך מהכנסת?
• איך גל, טל, אור וחן כבשו את ישראל
• האוחצ'ית המשודרגת ונפלאות הטבור
• בין אמנות לנאמנות ובין כוסון לשרמוטה
• אדיר מילר לא בא בלובה
לא הספיק לכם? כנסו עכשיו לאתר הזירה הלשונית:www.ruvik.co.il
אקו"ם