אתרים מומלצים

חשבנו שאנחנו היהודים היחידים שנותרו בעולם

שני קטעים מהספר "נערה באושוויץ", המסופר בשני קולות: קולה של שרה ליבוביץ, שהייתה אסירה באושוויץ־בירקנאו בהיותה בת 16 ואיבדה שם את כל משפחתה, ושל בתה אתי אלבוים

הרוסים באים / שרה ליבוביץ

החיילים הרוסים נכנסו לבלוק שלנו והביטו בכולנו בלסת שמוטה ובעיניים קרועות לרווחה. הם היו מבוגרים ונראו לנו כמו "דודים" או "סבים". גם הם עצמם לא היו במיטבם, משום שרובם היו פצועים מהמלחמה הארוכה. לזה חסרה רגל, לזה חסרה יד, אבל כנראה מצבנו היה גרוע משלהם. היינו רזות, שדופות וחולות. כעבור שבוע נודע לי שמשקלי היה אז עשרים ושמונה קילוגרם.

נראה לי שהרוסים מתקשים לקלוט את מה שאירע במקום התופת הזה. הם הסתובבו בבלוק לאט ובצעדים זהירים, חייכו אלינו בחמלה ועודדו אותנו ברוסית, "יהיה טוב".

לפעמים ההיסטוריה מייעדת לאדם להיות במקום מסוים ובזמן מסוים, וכך ההיסטוריה ייעדה לאותם חיילים רוסים להיות המלאכים המושיעים, שהגיעו ראשונים אל מחנה המוות כדי להושיט לניצולים יד לחיים. תחילה הם שלפו מתרמיליהם מזון משומר כמו נקניק, אבל הבנות היהודיות סירבו בנימוס, משום שידעו שהמזון אינו כשר.

החושך ירד, השבת יצאה, ובחוץ חזר לרדת שלג. השלג לא הרתיע את החיילים הרוסים, שחלקם בילו מחוץ לבתיהם ברוסיה חודשים ארוכים. הם החליטו לארגן לנו רחצה. כנראה ניכר עלינו שלא התקלחנו זה שבועות רבים, והם שמעו שלכולנו יש כינים. הם הוציאו מהבלוק שלוש־ארבע מיטות עץ גדולות, הבעירו מדורה גדולה והניחו מעליה סיר ענקי. אחר הורידו מכמה מיטות מזרנים ושמיכות ויצרו מעין "גשר" יבש מפתח הבלוק עד למדורה, כדי שיהיה לנו נוח וקל לצאת ולהיכנס. לא היינו רגילות במקום הזה להתחשבות שכזו.

בשלב זה כבר לא היה חשמל באושוויץ והחושך היה כבד. שמעתי את אחד המפקדים אומר ברוסית למפקד אחר, "לך עם החיילים שלך לעיר ותביאו ארבע־עשרה עששיות נפט לתאורה".

החייל הרוסי שאל, "מאיפה אני אביא עששיות?".

המפקד ענה לו, "תיכנסו לבתים וקחו משם".

כעבור חצי שעה חזרו החיילים עם עששיות, ואור בהיר שטף את אזור ה"מקלחת" בחוץ. הוציאו אותנו מהבלוק בזו אחר זו, הורו לנו ללכת על המזרנים ועל השמיכות אל עבר סיר המים החמים, אספו מים בסיר קטן ושטפו אותנו כשאנחנו לבושות בבגדינו, ללא סבון וללא חומר חיטוי. על ראשי שפכו מים מתוך סיר לילה, עטפו אותי בשמיכה יבשה והורו לי: "רוצי לבלוק".

כשהגיע הזמן להכין ארוחת ערב ירו החיילים הרוסים באחד הסוסים שלהם, שכנראה היה חולה, וחילקו לאנשים חתיכות בשר לא מבושל. מחוץ לבלוק הניחו קרשים של מיטה מפורקת, הבעירו אש וכל אחד בתורו צלה מעליה את חתיכת בשר הסוס שלו.

אחזתי את חתיכת הבשר שנתנו לי, נכנסתי לבלוק ושאלתי את חברותיי מה לעשות בה.

מישהי שאלה אותי בשקט, "יש לך מלח להמליח ולהכשיר אותו?".

במציאות אחרת השאלה הייתה יכולה להיות מבדחת – להכשיר בשר טרף של חיה טמאה?! אבל אושוויץ לא היה מקום שבו מחפשים היגיון. אושוויץ כולו היה מקום של חוסר היגיון.

עוד כותרות ב-nrg:
• הניצולה שסלחה לנאצים
• מותר לצחוק על השואה?
• ספר לא רק ליום השואה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

נערה באושוויץ עטיפת הספר

התחלתי לחפש מלח. מישהו אמר שבבוקר ייתנו לנו מלח, ולכן החלטתי להחביא את חתיכת הבשר שלי. הלכתי עם חברה לפינה מבודדת, חפרנו בור בשלג וטמנו בו את חתיכות הבשר.

חזרתי לבלוק, נעמדתי בחוץ, נשענתי על הקיר והבטתי באנשים סביבי. בין האסירות היו אוקראיניות וקומוניסטיות לא־יהודיות, ששמחו מאוד לקראת השחרור. שלא כמונו הן לא איבדו את משפחותיהן ולא חוו אסון ברמה הלאומית. אז עוד לא ידענו לומר את המילה "שואה" ולא יכולנו לדמיין את ממדי הרצח, אבל ידענו שהאסון שחווינו אינו פרטי, אלא אסון של עם ישראל כולו. היו רגעים שבהם חשבנו שאולי אנחנו היהודים היחידים שנותרו בעולם.

האסירות האוקראיניות והקומוניסטיות התנשקו והתחבקו, נשכבו על השלג ושרו, הצטלבו, בירכו והודו לרוסים על כך שנכנסו לאושוויץ ושחררו אותנו. הן שרו יחד עם החיילים הרוסים "הופה הו", וממש יצאו מגדרן מרוב שמחה.

דמעות זלגו מעיניי ופרצתי בבכי. נכנסתי לבלוק, הלכתי לחברותיי, שעדיין שכבו במיטה כשרגליהן קפואות, ואמרתי, "לאן אני אלך מחר, ביום ראשון? מי יחכה לי? איפה אהיה? לא נותר לי איש ממשפחתי".

כולן הצטרפו לבכי שלי, וכל אחת דאגה לעתידה. לכולנו לא היה לאן לחזור. כולנו איבדנו את בני משפחתנו. לאחר לילה של בכי ושינה טרופה, כשקמנו בבוקר התברר שפרצה הרעלת קיבה חריפה. הגורם היה בשר הסוס שהכיל חיידקים. כל מי שאכל מהבשר, ובעיקר מי שאכל אותו נא, הרגיש רע מאוד, ורבים נפחו את נשמתם ושכבו מתים על השלג.

בין המתים היו חיילים רוסים, אוקראינים, פולנים, אסירים קומוניסטים וגם אסירים יהודים. התברר שכל מי שלא אכל את בשר הסוס – ניצל.

בלב כבד קיבצו את המתים לבלוקים אחרים והניחו אותם שם בערֵמות. המוות ההמוני היה סתירה כואבת לשמחת השחרור של האסירים הגויים מליל אמש.

אחרי שבעים שנה / אתי אלבוים

סיפורה של אמי, שחיפשה מלח על מנת להמליח את נתח בשר הסוס, היה מעין אתנחתא קומית בסיפורה. אבי ז"ל היה יושב לידנו, מקשיב עמי לסיפור ומחייך.

"תארי לך", היה אומר לי אבי, "אמא הלכה לחפש מלח כדי להכשיר בשר טרפה של חיה טמאה!".

אמי הייתה צוחקת בצחוקה הצלול הנעים. אמי אוהבת לספר בדיחות ואנקדוטות, והיא מספרת אותן בכישרון רב, ומכיוון שזה סיפורה האישי יש לה הזכות המלאה לראות בסיפור המלח אפיזודה קומית. אבל אז היה מצטעף מבטו של אבי ולחלוחית הייתה מציפה את עיניו, משום שבסיפור על נערה שמחפשת באושוויץ מלח על מנת להכשיר בשר סוס יש גדלות נפש ואמונה חזקה, טהורה ותמימה.

"אמא חיפשה מלח כדי להכשיר את בשר הסוס", היה אומר אבי בגאווה רבה, בהערכה, באהבה ובהשתאות. גם בשאול תחתיות, לאחר שאיבדה את כל משפחתה וראתה אנשים נרצחים על ימין ועל שמאל ללא עוול בכפם, אמא ביקשה להמשיך לשמור על אורח חיים יהודי, כפי שראתה בבית הוריה. האמונה שלה בבורא עולם לא נשחקה תחת מגפי הקלגסים, לא התפוגגה עם מראה עשן הקרמטוריום ולא נעלמה ברעב, בתשישות ובייסורים.

שאלת האמונה בזמן השואה ולאחריה מעניינת ומורכבת. באחד הימים שאלתי את הוריי כיצד המשיכו להאמין בבורא עולם אחרי הכול, ככלות הכול.

"בשבילנו אפילו לא הייתה כאן שאלה", ענה אבי, שחבש כיפה סרוגה, היה גבאי בית כנסת והקפיד על לימודים תורניים מדי יום. "לאמא ולי הייתה אמונה חזקה בבורא עולם, והיה לנו ברור שאנחנו רוצים להמשיך להיות אנשים דתיים, כפי שהיו הורינו".

לא שאלתי יותר. קטונתי מלהבין את סדר הנהגת העולם ואת משמעות הֶסתר הפנים של בורא עולם בשואה. את הרצח בזמן השואה תכננו, הנדסו וביצעו בני אדם, בזדון ובכוונה תחילה, כפי שפצצת האטום שהושלכה באותה מלחמה תוכננה, הונדסה ופותחה בידי בני אדם במחשבה תחילה. על הרצף שבין שואה לתקומה, בין אושוויץ ובין מדינת ישראל, בין המוחלטות של הבורא ובין הבחירה החופשית של האדם, למדתי מהוריי כי במקום שבו נגמרות השאלות ממשיכה להתקיים אמונה פנימית תמימה.

במהלך כתיבת הספר השתתפתי בקורס "שליחי זיכרון" של מכון "שם עולם", שנועד להקנות לבני הדור השני לשואה כלים לתיעוד הסיפור של הוריהם. אחת המשתתפות בקורס סיפרה על אביה, שהיה ניצול אושוויץ. בסיום דבריה הקרינה על מסך את מילות השיר "זכור דבר", על פי תהילים קי"ט, מט־נא: "זְכֹר־דָּבָר לְעַבְדֶּךָ עַל אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי. זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי. זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד־מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי".

חבריי לקורס, כולם בנים לאודים מוצלים, זמזמו את מנגינת השיר, ולפתע עלתה בעיני רוחי דמותם של הוריי היקרים, שרים את השיר בהיותי ילדה. זה זמן רב שלא שמעתי את השיר, אולם ניגונים ששותלים בנו הורינו בילדותנו טבועים בנו גם אם לא שמענו אותם עשרות שנים. אבי ואמי אהבו מאוד את השיר ושרו אותו בשמחה ובדבקות. "זדים הליצוני, הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי".

את הלחן לשיר חיבר בשנים המאוחרות של מלחמת העולם השנייה הרב אליעזר זוסיא פורטוגל זצ"ל, האדמו"ר מסקולען שבגבול רומניה־מולדובה, שעסק בתום המלחמה בהצלת ילדים יהודים יתומים. ככל הנראה, השיר נחל הצלחה במזרח אירופה עוד בזמן המלחמה. אמי הכירה אותו מבית הוריה וזוכרת שאביה היה שר אותו. השיר הגיע ארצה עם העולים מאירופה והיה אהוב על הציבור הדתי־לאומי בישראל בשנות החמישים והשישים. מוראות השואה האירו בהבנה חדשה את נחמתו של משורר תהילים, על כך שזדים לעגו לו ואף על פי כן לא נטה מתורת השם. לאחר השואה – זו הייתה גם נחמתם.

אבי עבר אירועים לא קלים בזמן השואה. מלבד אח אחד, כל משפחתו נספתה, רובה באושוויץ. הוא עצמו גויס בכפייה לצבא ההונגרי. לאחר הכיבוש הגרמני הפך לשבוי, ברח, נע ונד בדרכים במשך שבועות, נתפס ועמד לפני הוצאה להורג, אך נמלט וניצל. כל אותו הזמן שמר אבי בין מיטלטליו את התפילין שקיבל לפני צאתו מהבית מאחיו אליעזר ז"ל, והן מצויות בידינו עד היום.

"גם בשעות הקשות בצבא, בשבי ובבריחה ביערות", סיפר אבי, "לא היה יום אחד שבו לא הנחתי תפילין".

"זדים הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי". זהו כוח האמונה של שני שורדים, שראו הכול והמשיכו להאמין בבורא עולם ולקיים את מצוותיו בשמחה ובדבקות.

"תארי לך", היה אומר אבי בהשתאות, בהערצה. "אמא הלכה לחפש מלח כדי להכשיר בשר טרפה של חיה טמאה!".