ראשי » תרבות » ספרות

"אני לא מפה": ספר על שואה, לא רק ליום השואה

ספרו של ישי קלינובסקי הוא דוגמה לספר העוסק בשואה, שכדאי וראוי לחזור ולקרוא בו גם ללא חסותו של יום כזה או אחר. בשפה קולחת, כתיבה רגישה ואיזון מדויק בין סיפור אישי ומשפחתי ובין סיפורו של עם, "אני לא מפה" היא יצירה מרשימה ובעלת ערך מוסף

אחת הסכנות הרגשיות, ואולי אף המוסריות, האורבות למי שמרבה בקריאתה של ספרות שואה, היא שככל שיוסיף ויקרא בה, כך יפתח חוסן נפשי בפני התיאורים המפורטים הנפרשים בפניו. מה שזעזע בפעם הראשונה יזעזע הרבה פחות בפעם העשירית, ובזו העשרים במספר כבר כמעט ולא יזעזע כלל.

עוד כותרות ב-nrg:
• מי הגיעה בלבן לחתונה של רוני דלומי?
• תהילים על האי: גיא זו-ארץ בין שני עולמות
• רשימת השירים המושמעים בישראל - ללא נשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ובכל הנוגע לספרות שואה, זו המגוללת בתוכה סיפור על אובדן צלם אנוש, על אכזריות בלתי נתפסת, על שנאה מאכלת, על אובדן ועל הרס, טוב לו ללב שיזדעזע, משום שכל זעזוע שכזה הוא בבחינת תזכורת לכך שאל לנו להיוותר אדישים אל מול עוולות העולם, שטרם חלפו ממנו.

אם כך, ספרות שואה המבקשת לפלס לה דרך אל לב הקורא ולחדור את מחיצותיו, מוטב שתמעט בתיאורי הזוועה, נאמנים למציאות ככל שיהיו, ותשים דגש על הסיפור האישי, האנושי, זה שהקורא יכול להתחבר אליו בנימי נפשו. כזה, למשל, הוא ספרו של ישי קלינובסקי, 'אני לא מפה', אשר ראה אור לאחרונה וחושף בפני הקוראים את סיפורו המשפחתי של המחבר באופן קולח, מעניין ומעורר אמפתיה.

קל להישאב אל הנרטיב המשפחתי כפי שהוא מובא על ידי קלינובסקי ולחוש קרבה לדמותו כילד, בין היתר הודות לאיזון העדין והנכון בין שתי שאיפות העולות מן הטקסט – לספר את סיפורם הפרטי של ילד אחד ומשפחה אחת תוך ירידה לפרטים והתעכבות על תחושות והתמודדויות אישיות, ובו בזמן להציג את המאורעות גם בהקשרם הרחב יותר – סיפורו של העם היהודי, סיפורן של מדינות אירופה, סיפורה של החברה הישראלית שקמה לאחר שנות נדודים.

תחושת היעדר השייכות למקום, לחברה, לתרבות ולמדינה מלווה את בני המשפחה לאורך חייהם, בכל מקום אשר אליו הם מגיעים, גם כאשר הם מבקשים לתקוע יתד ולבנות להם בית. "ילדי הכיתה עמדו שם. שמעתי מישהו מהילדים אומר שוב: 'נאצי!'", מתאר המחבר תקרית טעונה מתקופת הסתגלותו לחיי הקיבוץ, "ובדיוק אז חלפה בי המחשבה. מוזר, בגרמניה קראו לי יהודי, וכאן בארץ שלי מכנים אותי נאצי. מוזר. זה היה הרגע שהבנתי עד כמה אני עוד צריך לעמול כדי שאוכל באמת להיות שייך לכאן".

תיאור קורותיהם של בני המשפחה נע קדימה ואחורה על ציר הזמן ונודד יחד עם הדמויות מעמדת תצפית בתעלת סואץ בימי מלחמת ההתשה לתחנה המרכזית בתל אביב לפני פחות מעשור, ממחנות העבודה באירופה לחיפה בשנה שלאחר קום המדינה. ההיכרות עם הפרקים השונים בחייה של המשפחה מעניקה רבדים רבים למושגים כמו מוסר, תשוקה לחיים, חברות ואומץ לב, וטוענת אותם במשמעות המשתנה ממקום למקום ומעת לעת.

ערכו של 'אני לא מפה', אם כך, הינו משולש – בה בשעה שהוא מספק לקורא מידע על מאורעות השואה, הוא גם מעלה לדיון סוגיות מוסריות וחברתיות, וגם מהווה יצירה ספרותית מרתקת שניתן למצוא בה עניין גם מעבר לנושא השואה. נטייתם של קוראים רבים היא להניח מידיהם את הספרים העוסקים בנושא עם צאת יום השואה, מתוך תפיסה המקטלגת אותם כמזוהים עם נושא זה ועם יום זה בלבד. אך באשר לספרים דוגמת 'אני לא מפה', אין הדבר כך – הם עומדים בפני עצמם, ללא חסותו של יום כזה או אחר בשנה, וכדאי לשוב ולקרוא בהם על מנת לשאוב כוח, תעוזה והשראה מתעצומות הנפש שגילו גיבוריהם, שבשם אחר ובפנים אחרות, הם גם הגיבורים האישיים של רבים מאיתנו.  

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg