"הבן של שאול": צלם אנוש בלב האפר
בניגוד ל"רשימת שינדלר" בעל ה"הפי אנד", שהנחיל עיוותים לזיכרון ההיסטורי, "הבן של שאול" מבקש לקחת אותנו אל מעמקי האימה, כשהוא ממקד את המבט בסבלו של אדם אחד
השואה, גם שבעים שנה אחרי שהסתיימה, מהווה עדיין פצע פעור בעומקו של מושג האנושיות. הזהו אדם, שאל פרימו לוי, ואין מענה. מאז, אנו היהודים ובני התרבות המערבית מבקשים לכונן מחדש את "האדם" ואת "המוסר". אנו ממשיכים להתחתן ולהוליד ילדים, ללכת לעבודה, להאמין ולאהוב, אך דומה שבעולם נפל איזה טעם לפגם. משהו יסודי השתבש. אפשר לקרוא לכך טראומה, אפשר לומר שמשהו בסיסי נשבר. הנאצים ערכו ניסוי מופרע באנושות, והניסוי, למרבה הזעזוע, הצליח. התברר שהאדם מסוגל לחולל זוועות מעבר לכל דמיון, האדם מסוגל לשהות בתופת. צלם אלוהים הוכתם. חשד עמוק מלווה אותנו. אנושיותנו אינה עוד ערובה לדבר.עוד כותרות ב-nrg:
• הניצולה שסלחה לנאצים
• מותר לצחוק על השואה?
• ספר לא רק ליום השואה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כדי להמשיך הלאה אנו צריכים לענות על חידת אושוויץ, אבל אין פותר. השואה לא משתלבת בקיום שלנו, אבל היא חלק ממנו. קראו לה פלנטה אחרת, אבל היא הייתה כאן, ולא מזמן. אין לנו דרך אמיתית לעכל אותה, ובגלל זה אנחנו נידונים לנסות. עובדה זו מסבירה את העיסוק האמנותי הבלתי פוסק בשואה. אך גם ניסיונות אלו להבין את השואה רצופים מלכודות. איך אפשר לתאר את השואה מבלי לגמד, לסלף ולעוות אותה? איך אפשר להעביר הלאה אירוע שגם אנחנו לא יכולים להבין? איך אפשר להמחיש דברים החורגים מכל דוגמה אנושית? איך אפשר לשחזר אירוע בלתי ניתן לשחזור? נוראותה של השואה חומקת בהכרח. הניסיון להעמיד פנים שאנו מסוגלים להבין את השואה, לשחזר את הזוועה כאילו אפשר באמת להציב אותה כאן לנגד עינינו, עלול להסתיים ביומרה, או גרוע מכך - כסוג של פורנוגרפיה, נעיצת מבט במה שאין להביט בו.
על רקע כל זאת, המדיום הקולנועי עומד כמכושף מול השואה. משתוקק לתאר, חרד מפני הסכנות. יוצרי הקולנוע מחפשים דרכים אמנותיות שיאפשרו להם לעבור בין המלכודות הפעורות, אבל מלאכת הדילוג מותירה חללים לא פשוטים ואף עוולות היסטוריות. כך לדוגמה הסרט המופץ ביותר על השואה בדור האחרון, "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג, הוא בסופו של דבר סרט "הפי אנד", זוכה אוסקר, שובר קופות, המתאר דווקא גרמני שמציל יהודים. זהו סרט המעז לחדור אל תאי הגזים רק כדי לתאר מקרה יחיד במינו שבו מן הצינורות זורמים מים. הפצתו ההמונית של הסרט רק מכפילה את העיוותים שהוא מנחיל לזיכרון ההיסטורי.
על רקע כל זה, הסרט "הבן של שאול" (לאסלו נמש, הונגריה, 2015) הוא מן הנועזים מבין סרטי השואה שנעשו. לא רק שאינו ממעיט בזוועה, הוא מבקש לקחת אותנו ללא כחל ושרק אל מעמקי האימה, עד לסף דלת תא הגזים במחנה ההשמדה אושוויץ, אולי הסמל הנוקב ביותר של החור הפעור בלב התרבות המערבית.
כדי להתמודד עם הזוועה מבלי לרככה ומבלי להישיר מבט נוקט לאסלו נמש, במאי הסרט, פתרון קולנועי יצירתי, כשהוא בוחר סיפור אחד של גיבור אחד; שאול (גזא רוהריג), איש זונדרקומנדו, המזהה כבנו נער אחד מן המתים, ומחליט לעשות הכול כדי להביא את הנער לקבורה יהודית. ההיצמדות אל הגיבור מתרחשת במובן הפיזי ביותר. הבמאי בחר בפריים צר עד להכאיב, ומשם הוא עוקב אחרי שאול ממרחק קצר מאוד. המיקוד בפניו של הגיבור, תוך נטישת המרחב, לאורך קטעים ארוכים בסרט, כמעט לא מאפשרים לצופה להבין מה קורה מסביב. המצלמה ממוקדת במבטו המיוסר והנחוש של הגיבור. אנו יודעים שהוא בסכנה מתמדת, אבל ככל הנראה כמוהו, אין ביכולתנו לצפות מאיפה תבוא המכה. אנו חשים את החרדה והאימה בנשימתו, בתנועתו, בקולות הרקע, בתעשיית הרצח המתרחשת מסביבו, בתחושת הלחץ הפועלת על כל הדמויות בסרט, בדחיפות ובאופן הנמרץ שבו יושבי המחנה נאלצים לפעול כל העת.
אמנם, כמו סרטי שואה רבים אחרים, הסרט פועל כמעט כולו בז'אנר הפעולה והאימה, מושתת על סדרה רצופה של פעולות פיזיות, כמעט ללא דיאלוגים וללא השתהות רגשית, מחשבה, התלבטות או הפוגה אחת, רגע אחד להתרווח בו. המצלמה נעה בצמוד לגיבור, כמעט לא נחה. צמצום המרחב והפריים מותירים את הצופה בלי יכולת להבין מה קורה סביבו ולצפות מאין תבוא הרעה.
יש לומר: חווית הצפייה קשה מאוד. הסצנה הראשונה המתארת את שאול כשהוא מוביל טרנספורט (גברים, נשים וילדים) אל תאי הגזים קשה מאוד, והצפייה בה מסבה סבל פיזי ממש. עם זאת, לאחר זמן, ככל שהסרט נמשך, הצופה מגלה שלמרבה הצער הוא מתרגל מעט לזוועה שמסביב; לגופות הזרוקות, לשלוליות הדם שיש לקרצף, לאנשים ההולכים למוות, לשרפת הגופות, לסכנה, גם אם מדי פעם הסרט נעשה שוב בלתי נסבל. האם ההתקהות הרגשית של הצופה קשורה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לתהליך ההסתגלות שעבר עליהם שם?
עם זאת, באומץ רב, במאי הסרט עושה הכול כדי לעצור הזדהות מיידית עם הגיבור. נוכחותן המתמדת של הגופות העירומות, האימה, כל אלו עוצרים בהכרח את רגשות האמפתיה ומונעים מאיתנו לחוש בתוך חוויית סיפור מרגש. המחנה אינו מקום למלודרמות. זוהי כאמור זירת אימה, זהו הגיהנום. חור שחור הבולע כל רגש חיובי ודוחס אותו לזוועה. גם הבחירה להציב כגיבור הסרט איש זונדרקומנדו, ולהציג אותו קודם כול כאדם המסייע לתהליך ההשמדה, מאלצת אותנו לחוש את המלכודת המוסרית הבלתי נסבלת של הקרבנות. אנו דואגים לגיבור, אך בהכרח מנוכרים ממנו.
אם מה שהופך את שאול לגיבור הוא ניסיונו לקבור את בנו, הבמאי מחבל גם בכך. כשאנשים נרצחים מסביב באופן תעשייתי, כשהגופות מסביב נצברות בערמות ומטופלות כאשפה, כשכל האסירים בסרט נמצאים כל הזמן בסכנת מוות ממשית ומיידית, הדאגה לגורלה של גוויה אחת של נער שנרצח באדישות לנגד עינינו (נער שלא ברור כלל אם הוא באמת בנו של שאול) אינה מובנת ונתפסת כטירוף, ואפילו חבריו של שאול לזונדרקומנדו מתקשים להבין את סיבת מעשיו.
אבל ככל ששאול מתעקש יותר על הקבורה, ככל שפעולותיו נעשות נואשות ואבסורדיות יותר, הן נעשות מובנות יותר, ומתחיל תהליך של הזדהות. למה בחר הבמאי להקדיש את סרטו לאקט אבסורדי מטורף? למה נדחק המרד של האסירים לשוליים, מול ניסיונו של שאול לקבור גופה אחת? באופן פרדוקסלי, ככל שהסרט נדחק אל האבסורד הוא נעשה מובן יותר. ניתן יהיה להסביר זאת כאקט של שיגעון ההולם את העולם המטורף שבו שאול נמצא.
אבל ניתן לנסות לקרוא את מוטיב הקבורה באופן אחר. בעוד שחבריו המורדים של שאול מבקשים לפעול במישור ההיסטורי, כשהם מציבים מול מכונת המוות הנאצית את כוחותיהם העלובים, הרי ששאול פועל במישור שונה. בניסיונו לקבור לפי ההלכה גופה אחת, שאול מבקש לכונן את מה שהנאצים ביקשו לפרק - צלם האדם. צלם אלוהים שבאדם. שרפת הגופות לא רק ביקשה למחות את הפשע, לא רק ביקשה למחוק את קיומם של קרבנות, היא ביקשה לבטל למפרע את אנושיותם.
שאול יודע שאין ביכולתו לעצור את המוות, שהוא הוודאות הגדולה והמיידית מכול באושוויץ, אך גם לנגד לועו הפעור, לנגד דלתו הפתוחה של תא הגזים, גם לאחר פעולתו הבלתי נתפסת, יש משמעות מיוחדת לשֵם, לאדם, לאהבה. חשוב להדגיש: לשאול אכפת רק מבנו. הוא מסכן את עצמו ואת כל מי שסביבו לפעולה חסרת תוחלת, המבוססת על האהבה האינסטינקטיבית של אדם לילדו. פעולתו זו כמעט חייתית, אך היא מחלצת ממנו את כל האהבה שאפשר לחוש במקום הנורא הזה. בנו של האדם הוא עתידו, הוא מורשתו. הניסיון לקבור את הבן הוא באופן פרדוקסלי ניסיון להציל את צלמו, פעולה של לקיחת אחריות על האדם בעולם, על מי ומה שאנחנו משאירים אחרינו.
סיומו של הסרט מחלץ רגע אחד של ניצחון, ללא קתרזיס, ללא גאולה, ללא תיקון העולם והמציאות. בהיעדרו של הבן מוצא שאול בן. לרגע אחד זוכה שאול להיות שוב אדם, וגם אנו הצופים יכולים לצאת מן האולם מתוך תקווה. אך הכישלון לקבור את הבן מבהיר לנו שמתי השואה עודם דורשים קבורה.
חדירתו של הסרט אל "קודש הקודשים" של הרוע והניסיון להבין את חווית הזונדרקומנדו או לפחות להציגה בסרט הזה אינם אפוא יומרה, כי אם הישג יוצא דופן ובלתי נסבל, ספוג בכאב ובענווה. מודעותו של הבמאי לאתגר המוסרי הקשה בייצוג השואה באה לידי ביטוי בכל רגע בסרט, ובחירותיו האמנותיות נושאות משמעויות אתיות הדורשות לימוד.
מיקומו של הסיפור מגדיר את חומרת השאלות שיש לשאול, והמצלמה הנעה ללא הפסק אומרת משהו על מידת יכולתנו לבסס מבט יציב ואובייקטיבי על השואה. ההתעלמות המופגנת מן הנאצים (המרוחקים, הלועגים) מרחיקה אותם מן האנושיות שאותה אנו מבקשים, וממקדת את המבט בסבלו של האדם היחיד. מעבר לכל אלו, בקשתו של שאול לקבור את בנו קבורה יהודית, דתית, מציעה מוקד אחר גם לשאלה הדתית. במקום לתהות על שתיקת הא־ל, הוא עוסק דווקא בחובתו המוסרית של האדם המאמין, ובאופן שבו ניתן להשיב לעולם לא רק את אלוהים כי אם את האדם.
כדי לבצע קבורה כהלכתה, שאול זקוק לרב. מעולם לא ייחלתי כל כך לקיומו של רב על המסך. כישלונו של "הרב" ששאול מוצא לומר את הקדיש שובר את הלב. בסופו של הסרט, כל מה שרציתי לעשות היה לבקש מן הצופים היוצאים מן הקולנוע לעמוד לרגע, ולומר יחד איתם את המילים העתיקות לזכרו של בנו של שאול: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. מלים שאין בהן נחמה, ויש בהן משמעות.
אקו"ם