ראשי » תרבות » במה

"בילי אליוט" רוקד גם בעברית

לא מעט מכשלות עמדו בפני הפקת המחזה המצליח "בילי אליוט" בעברית, אך על רובן התגברו הבמאי-כוריאוגרף הצעיר אלדר גרויסמן וצוות השחקנים המוכשר בהצלחה רבה

צריך אומץ רב כדי להעלות בימים אלה הפקה כה תובענית ומורכבת שבמרכזה ילדים, ושעלילתה נטועה בעיירת כורים בריטית בתקופת שלטונה האולטרה-קפיטליסטי האכזרי של מרגרט תאצ'ר. עם זאת, המחזה "בילי אליוט" מצטרף לגל הפריחה המחודשת של ז'אנר המחזמר - "סיפור הפרברים", "שיער", "מרי לו" ובקרוב "עלובי החיים", אם למנות כמה מהן.

עוד כותרות ב-nrg:
• המקצוע החדש של דוד ד'אור
• גרבוז: חבריי מהשמאל שקרנים ופחדנים
• לא נעים להכיר: הביצ' הכי גדולה על המסך
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מכיוון שמדובר בהשקעות ענק, האיזון בין איכות ואמינות לבידור גרידא עם קריצות זולות לקהל הוא עדין במיוחד בז'אנר זה, נוסף על הקושי למצוא שחקנים שיודעים גם לשיר, או זמרים בעלי יכולת משחק וריקוד. יש הפקות שבהן פותרים את הבעיה בעזרת סוג של "הפרדת רשויות" – מלהקים זמרים משובחים שיפליאו לשיר ויצליחו איכשהו לשחק, וסביבם רקדנים מקצועיים שיישאו בעול התנועה והקצב - פתרון שננקט ב"סיפור הפרברים" בקאמרי, למשל.
מפני שבמקרה זה הריקוד הוא בלב העלילה, ב"בילי אליוט" אין הקלות והנחות, והדמויות המובילות נדרשות לשלב בין כל היכולות האלה ברמה גבוהה, והן עושות זאת בהצלחה מרשימה. איכויות הספר-מחזמר, שעובד גם לסרט מצליח, נשמרו גם בגרסה העברית –משימה לא קלה בכלל.לא נפקד גם מקומו של הספקטקל המרהיב על רקע תפאורה קודרת ואימתנית של שיכון עוני פרברי מנופץ-חלונות. שירי המחזמר, אף שמאחוריהם עומד ענק מוזיקלי כמו אלטון ג'ון, פחות מוכרים לקהל הרחב לעומת נכסי צאן הברזל של מחזמרים פופולריים אחרים כמו אלה שהוזכרו לעיל, אבל יש ביניהם כמה הראויים לכך בהחלט, למשל "כמו אגרוף ברזל" שבו חוגגים הכורים כי לתאצ'ר "נשאר פחות יום לחיות", או "עמוק באדמה" ושירה של הסבתא.

• מחזמר הארד קור: אושרי כהן מצטרף לטרנד
• המפגש ששינה את חייו: תחנות תרבות עם אבי קושניר

העלילה מתרחשת בשנת 1979, תקופת שביתת הכורים הממושכת, בעיירת כורים ענייה בבריטניה. בילי, נער יתום מאם המתגורר עם אביו הכורה, סבתו ואחיו הבכור, מגלה כישרון ריקוד ומנסה להגשים את יכולותיו, בתמיכת מורתו בחוג לבלט שאליו הוא נקלע במקרה. הוא נאלץ להתמודד מול הקונבנציות והדעות הקדומות של סביבתו הגברית הקשוחה, הרואה בריקוד סטייה, והמצפה ממנו לבחור באיגרוף כספורט. ברקע מצוי העוני הקשה של הכורים השובתים כדי לשפר את תנאי עבודתם הנוראים, והמאבק מול המשטרה האלימה, נציגת השיטה הכלכלית הדכאנית, המפעילה כוח נגד הפועלים כדי לשמור על סדרי השלטון.

את תפקיד בילי חולקים הנערים ארנון הרינג ושון גרנות זילברשטיין. הרינג רוקד להפליא ומצליח להעביר בריקוד, בשירה ובמשחק את תחושת העוצמה, התסכול והכאב, לצד תום ילדות. בכמה סצנות – קטע הריקוד בהפגנה מול מגיני חומת השוטרים, שאליה הוא מתנפץ במחול נואש, הריקוד לצלילי "אגם הברבורים" וקטע סטפס - הוא נשא בכבוד על כתפיו הצעירות.

גם שאר הילדים במחזמר לא תפקדו כרקע סתמי וחמוד, אף בתפקידים הקטנים של ילדות החוג לבלט, אלא יצרו דמויות מובחנות. יש לציין במיוחד את סהר לב-שומר הנפלא בתפקיד מייקל (חולק את התפקיד עם טימוטי סניקוב ועמי ברנר), שבגיל 14 הוא שחקן בשל עם יכולות קומיות וכישרון בולט. יכולותיו הן חלק חשוב בטבעיות שבה מתקבלת על הבמה דמותו של ילד האוהב ללבוש שמלות ומקבל את עצמו ואת אהבתו לחברו הרקדן.

אבי קושניר הוא ג'קי, אביו של בילי, והוא מפתיע (כן, עדיין מפתיע) בשיר "עמוק באדמה". ידענו שקושניר יכול לשיר, הוא אפילו הגיע פעם לאירוויזיון עם "שיר הבטלנים", אבל כאן הוא נשמע כמו שאנסונייר צרוד המבטא כאב, עם איכויות יוסי-בנאיות של ממש. ג'קי אמור להיות איש קשה ואטום, וקושניר מגלם אותו בעיקר בשפת גוף כבדה, אבל הקומדיאנט יוצא ממנו בכמה רגעים מצחיקים כשהוא ממתין מאחורי הקלעים באודישן של בילי בבית הספר המלכותי לבלט. 
אושרי כהן זועם ואמין בתפקיד טוני, אחיו של בילי, הפועל בלהט לארגון שביתת הכורים, ודינה דורון מקסימה ומצחיקה בתפקיד הסבתא הצינית שיודעת כמה דברים על החיים. השיר המפוכח ונטול הנוסטלגיה על בעלה המת ("לו חזר שוב הגלגל – אני בלי גברים בכלל") הוא פנינה. דפנה דקל היא המורה לבלט גברת וילקינסון הקשוחה, המכירה בכישרונו של בילי ומעודדת אותו. דווקא כזמרת מנוסה ומעוררת ציפיות, שירתה הייתה החלק הפחות דומיננטי וזכור בהופעתה. היא אומנם מגלמת את המורה בצורה אמינה, אך לטעמי חלק גדול מדי בעיצוב הדמות שלה נטלה הסיגריה הנצחית שהיא מעשנת.

קטעי האנסמבל – ריקודי ושירי הכורים ושורות השוטרים – מבוצעים היטב, וניכר שאת מרכז הכובד בעבודתו נתן הבמאי-כוריאוגרף הצעיר אלדר גרויסמן לצד הכוריאוגרפיה. בכך אפשר להיווכח גם מבחירתו הלא תמיד ברורה "לעצור את השעון" בקטעי שירה מסוימים, ולהעמיד את השחקנים פרונטלית מול הקהל עד שיסתיים השיר, במעין פסק זמן בעלילה.
יובל כספין השכיל לשלב בהומור רב את מדי השוטרים ובגדי הכורים בחאקי עם שפע חצאיות הטוטו, שהדגימו ויזואלית את ההתנגשות בין היומיום הקשוח לעידון של עולם המחול. התרגום של אלי ביז'אווי המנוסה קולח – אולי מלבד הביטוי "איך זה מרגיש" בעברית קלוקלת, דווקא בשירו החשוב של בילי במבחן הקבלה. ביז'אווי אפילו הצליח לשתול פן ביקורתי-פוליטי בתרגום, עם רמיזה לזמנים ומקומות קרובים לנו יותר מאשר אנגליה בסוף הסבנטיז, עם המשפט "קמנו לדרוש שוויון, לא רק בנטל – גם בהון". עם זאת, גם התרגום המשובח ביותר זקוק להגייה נכונה, בעוד היו כמה התחלקויות מיותרות, כמו "הקרבנו" ו"הרבצת" עם סגול בה', "מבין" עם קמץ במ' ו"מימים ימימה" עם סגול בי' הראשונה. חבל.

לא חסרו גם כמה קריצות פחות מעודנות לקהל, כמו הג'סטות המוגזמות למדי של ארז וייס בתפקיד ברני הפסנתרן, שנועד להיות אתנחתא קומית – אבל זו יצאה מכלל שליטה, ושל דידי גת בתפקיד ג'ורג', מאמן האיגרוף, בדמות די קלישאתית. עם זאת, בשורה התחתונה מדובר במחזמר מושקע, מקצועי ומהוקצע, המעניק הזדמנות גם למי שאינם חובבי מחול מושבעים לצפות בקטעי ריקוד מעוררי תיאבון לעוד.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg