מיוחד לשבוע הספר: הסופר ינון ניר מראיין את החייל האחרון אליאב קדוש
אליאב, הנער שסיפור שירותו הצבאי עומד במרכז הספר 'החייל האחרון', הפך במרוצת השנים לאיש אקדמיה וירד מהארץ. מחבר הספר, ינון ניר, משוחח עמו על הישראלים בחו"ל, על המיליטריזם בחינוך ועל מינויו של ליברמן לשר הביטחון. חלק ג' בפרויקט
"החייל האחרון", ספרו של ינון ניר, הוא סיפור התבגרותו של אליאב קדוש, נער מן הפריפריה המזהה היטב, על אף גילו הצעיר, את הפערים הקיימים בחברה ואת האופן הבלתי אחיד בו נפרשות הזדמנויות בפני צעירים ישראלים. כמי שלא נולד למשפחה אמידה בטבורה של המדינה, בפני אליאב לא עומדות אפשרויות רבות לצאת מהיישוב בו גדל ולהגשים את חלומותיו. אחת הדרכים הבודדות לעשות זאת ולזכות בהערכת החברה היא להתגייס ליחידה מובחרת לשם שירות צבאי משמעותי.עוד כותרות ב-nrg:
• צפו: רד הוט צ'ילי פפרס מתפשטים אצל קורדן
• סימפלי רד נגד ה-BDS: אנחנו בחברה הכי טובה
• "המירוץ למיליון": העיקר שג'וזי ואלכס עדיין איתנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
דרך סיפור שירותו הצבאי של אליאב, אנו מתוודעים לתפיסת עולמו של ניר ולביקורת החריפה שהוא מעביר על המערכת הצבאית ועל מרכזיותו של השירות בחברה הישראלית. ניר יוצא כנגד הדימוי המושרש של הישראלי האידיאלי כלוחם המוכן למסור את נפשו על הגנת המדינה ומתרעם על האופן בו המדינה כולה מגויסת ומקדשת ערכים של מיליטריזם. הביקורת של ניר אינה משתלחת, כי אם מאופקת ומנומקת, וניכר שאינה מובאת לשם פרובוקציה, אלא מתוך כאב וצער על כך שהשירות הצבאי הפך מצורך הישרדותי של מדינה הזקוקה להגנה, למבחן לישראליות ולגבריות, ולאלמנט נוסף במיצובם המעמדי של הנערים העומדים על סף בגרות.
שלום אליאב. אפשר לקרוא לך קדוש - כמו שקראו לך בצבא, כמו בספר?
"בטח. אפילו עדיף ככה".
האמת היא שקצת חששתי לדבר איתך. יש משהו מפחיד בפגישה עם אנשים מהעבר אחרי כל כך הרבה שנים.
"השארת אותי אי שם בשנות התשעים. הייתי אז בן תשע עשרה, אולי עשרים. עבר הרבה זמן...".
ועכשיו אתה חי בקנדה ומלמד באוניברסיטה. כשביקשו ממני לראיין אותך לקראת שבוע הספר, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה הסרט 'לאן נעלם דניאל וקס?'. גם בני שפיץ, גיבור הסרט, חי בחו"ל. הוא מגיע לחופשה בארץ אחרי שהפך לזמר מצליח בארצות הברית ומקדיש אותה לחיפוש אחרי דניאל וקס, מי שבנעוריו היה מלך הכיתה הכריזמטי, מושא הערצה ואליל הבנות. בסוף הסרט, כשהוא סופסוף מוצא אותו, שפיץ מגלה שוקס גר בדירת שיכון בבאר שבע, מלמד בשלוחה של האוניברסיטה, והפך לאדם אפור, לאקדמאי מהסוג הרע, לקירח טרחן ומשעמם. מהיופי והכריזמה שאפיינו את דניאל וקס בילדותו לא נותר דבר.
"אני לגמרי מבין את הפחד שלך. מבין כל הטיפשים שיש, טיפשים עם דוקטורט הם המעייפים ביותר. זה בולט במיוחד בארץ, אבל לא רק כאן - טיפשים עם דוקטורט יש בכל מקום, אפילו בקנדה".
כמה שנים אתה חי בקנדה?
"כמעט שמונה שנים. אבל אני מרגיש שמעולם לא עזבתי את הארץ. יש תופעה כזאת של ישראלים, שלמרות שהם גרים בחו"ל, הם לא באמת עזבו את הארץ. זה מאוד נפוץ באקדמיה. לפעמים נדמה לי שישראלים שחיים בחו"ל יותר בקיאים במה שמתרחש בארץ מרוב הישראלים. קח, למשל, את המינוי של ליברמן לשר הביטחון - לא מעט פרופסורים ישראלים שאני מכיר, שמלמדים בחו"ל, מוטרדים מהמינוי שלו הרבה יותר מאשר רוב האנשים בארץ. מה אתה חושב עליו, למשל?".
נראה לי שנאמר כבר הכל. בדיוק דיברתי על זה אתמול עם חבר - עד לפני כמה שנים לא הבנתי את פשר החיבור בין ביילין וליברמן. באמצע שנות האלפיים, הזדמנתי לחוג בית בהשתתפות ביילין. במהלך השיחה, הוא השתמש אינספור פעמים בביטוי 'אנחנו' בהקשר של מדינת ישראל ועתידה. בסוף, שאלתי אותו למי הוא מתכוון כשהוא אומר 'אנחנו', וביליין השיב שהוא מתכוון לקונצנזוס היהודי. באותו רגע, הבנתי את פשר החיבור ביניהם. מאז, יש לא מעט רגעים בהם אני רוצה לחזור לדשדש באושר הפושר של אי-הידיעה.
"בדיוק. שניהם ציונים טובים. בגלל הרקע הישראלי שלי, שואלים אותי בקנדה הרבה על הציונות. ובכל פעם מחדש, אני נדהם מהתמימות של אנשים בחו"ל - ובמיוחד יהודים, בקשר לישראל".
תמימות?
"כן, תמימות. רק בשבוע שעבר, ישבתי בקפיטריה עם שני פרופסורים יהודים מהפקולטה למדעי הרוח. דיברנו, והשיחה התגלגלה לציונות. אמרתי להם שבשנת 2016, ציונות מתבטאת בויכוח על גבולות הגזענות היהודית בארץ ישראל. הצד השמאלני של הגזענות – סליחה, ציונות - כך אמרתי להם, משוכנע שצריך לתחום את הגזענות לגבולות 67 עם תיקונים קלים. לעומתו, הצד הימני סבור שהגזענות היהודית בארץ ישראל צריכה לכלול גם את השטחים הכבושים, עם או בלי תיקונים".
איך הם הגיבו?
"שניהם שתקו. הסברתי להם ששני הצדדים מאוד גאים ברטוריקה שלהם - בימין מדברים על עם ישראל, ערכים יהודים, צבא מוסרי והתבוללות. בצד השמאלי מדברים על טוהר הנשק, שוברים שתיקה ורואים את עצמם כאנשים נאורים. בעוד שלגזענות הימנית יש בסיס אידיאולוגי - התנ"ך, הגזענות השמאל-ציונית מבוססת על שקרים מוסכמים ופרדוקסים, למשל - אין אלוהים, אבל הוא נתן לנו את הארץ. לא ברור מה מקפיץ יותר את הציונים משמאל - האמירה שהם לא מספיק גזענים – סליחה, ציונים, או עצם כך שמאשימים אותם בגזענות, ובשנים האחרונות, בעיקר בהקשר של השיח המזרחי".
קדוש מדבר בלהט, ונימה של התרגשות משתרבבת אל קולו כאשר הוא ממשיך ומתאר את אותה שיחה טעונה, אחת מיני רבות שהוא מנהל עם חבריו לאקדמיה על בסיס כמעט יומיומי. "גם על מה שקורה במערכת החינוך בהקשר הזה דיברנו", הוא אומר, "וזו סוגיה שהורים צריכים לתת עליה את הדעת".
אתה יודע, הבן שלי התחיל השנה את כיתה א'. בטקס הקבלה לבית הספר, עמדו ילדי כיתה ב' על הבמה והסבירו להורים שהזמן עובר מהר ובעוד שתים עשרה שנה, ילדיהם יתגייסו לצה"ל. כעבור כשלושה חודשים, בטקס חנוכה, כבר הדליקו נרות לכבוד ארץ ישראל, אחדות העם וכוחות הביטחון.
"זה לא מפתיע. בישראל, ההכנה לשירות הצבאי היא אחת המטרות המרכזיות של מערכת החינוך, ואולי אפילו המטרה המרכזית. כתוצאה מכך, במערכת החינוך אין יותר מדי מקום לחשיבה ביקורתית. אילו היו נותנים לתלמידי תיכון כלים לחשיבה ביקורתית, סביר להניח שהמדינה הייתה נאלצת להפעיל אמצעי כפייה הרבה יותר נוראים כדי לגייס אותם בגיל שמונה עשרה".
בכלל לא שאלתי אותך - יש לך ילדים?
"כן, שלושה בנים, ואין דבר שיותר משמח אותי מכך שהם לומדים בקנדה ולא בארץ".
ומה תעשה אם בעוד כמה שנים אחד מהם ירצה לעלות לארץ ולשרת בצבא?
"נראה לי שבתור התחלה אני אתן לו לקרוא את הספר שלך. אני לא בטוח שזה יעזור, אבל לפחות הוא ידע לאן הוא הולך, או ידע מה עבר על אבא שלו כשהוא היה בגילו. אתה יודע, לפעמים אני מרגיש שישראל שגדלתי בה כבר לא קיימת יותר, ונשאר ממנה רק זיכרון. גם צה"ל של שנות התשעים כבר לא קיים יותר. מהרצון בשלום ותחושת הנורמליות של שנות התשעים לא נותר דבר. החלל שנוצר התמלא בשנאה".
פרויקט דמויות מספרות
• חלק א': הסופר גואל פינטו מראיין את הדמות ליאור בן-משה
• חלק ב': הסופרת שלי גרוס מראיינת את הדמות ליבי גרנות-בנאי
שבוע הספר 2016
• על רקע ביטול חוק הספרים: עלייה בספרי הביכורים
• הספרים הנקראים ביותר בת"א: עמוס עוז והארי פוטר
ניתן להתעדכן באירועי שבוע הספר כאן.
אקו"ם