הסופרת אורית גידלי מראיינת את הילדה נונה
אורית גידלי אמנם יצרה את דמות הילדה נונה, אך נונה היא זו שלימדה אותה כיצד לראות מעבר למילים ולהאזין לרחשי הלב. בחלוף שנים, הן מתיישבות על הספסל לשיחה על חברות, אומץ, אהבה וקסם שכולנו יכולים ללמוד לחולל. חלק ד' בפרויקט 'דמויות מספרות'
לנונה, גיבורת ספרה של אורית גידלי, 'נונה קוראת מחשבות', יש מכשיר מיוחד, שבאמצעותו היא מסוגלת לראות מעבר למילים הנאמרות על ידי אנשים, להבחין במחשבותיהם וברגשותיהם ולהבין שמאחורי משפטים שילדים משליכים אל חלל האוויר בשעת ריב יש רצון לקרבה, למשחק ולחברות. היכולת הייחודית הזו שלה מקנה לה את האומץ להיות הראשונה שאומרת 'אני רוצה לשחק איתך' או 'אני רוצה להיות חברה שלך'. בספר ההמשך, 'נונה ומחק האוויר', מגלה נונה את השפעתם ההרסנית של עוקצנות ולעג, המדכאים את שמחת החיים וההתלהבות הילדית.עוד כותרות ב-nrg:
• "פתטי שאתניקס עושה שיר עם עדן בן זקן"
• סימפלי רד נגד ה-BDS: אנחנו בחברה הכי טובה
• "המירוץ למיליון": העיקר שג'וזי ואלכס עדיין איתנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כך, עם ילדה-גיבורה שקשה שלא להתאהב בה, ועלילה המתמקדת בסיטואציות המוכרות לכל ילד, שובה גידלי את לבבותיהם של הקוראים הצעירים – וגם את אלו של הוריהם, ומעבירה כמה מן המסרים החשובים ביותר עבור ילדים וילדות העושים את צעדיהם הראשונים בעולם החברתי. למען האמת, גם אנו, המבוגרים, יכולים ללמוד מנונה דבר או שניים.
עוד שנים מעכשיו, איני יודעת כמה, נונה קוראת המחשבות תתיישב לצדי על ספסל ביום קיץ חם. היא תהיה כבר אישה גדולה, ואני אהיה כבר אישה מבוגרת מאד, הולכת וקטנה. היא תושיט לי כוס מיץ קר מהקיוסק ליד – תפוחים, ג'ינג'ר וקמצוץ קינמון, בדיוק כמו שאני אוהבת, ואני ארים את עיניי מתוך שאלה - איך ידעת? ואז אראה את מכשיר הקסמים, שקרא את מחשבות הקינמון שלי, ואת העיניים האלו שלה, הזוהרות, שלא ישתנו בכלל, למרות השנים, והשמש הקופחת, והארץ הקשה.
"לא השתנית, נונה", אגיד לה, והיא תחייך. הנה, ממש כמו אז - פנים גדולות כמו שמש ושיער שמפוזר עדיין כמו קרניים בוערות. "איך נשארת ככה, אותו דבר?" אשאל, אבל בלבי כבר אדע את התשובה. הרי כבר בגיל חמש היא ידעה את הסוד הגדול מכולם - שמנצח מי שאוהב ראשון. גילי העליב אותה וקרא לה "רגל של פלמינגו", ובמקום להסתחרר איתו במעגל ה-"אמרת לי, אמרתי לך, אז אמרת לי'", היא פשוט הניפה את מכשיר הקסמים, ראתה מה יש לגילי בלב, מתחת למילים, והזמינה אותו לשחק. ככה, עם כל הסיכון שאולי הוא יאמר "לא". מי שיודע איך לא להיעלב ואיך להיות הראשון שיאמר "אני רוצה", שום שמש לא יכולה לעייף אותו באמת, שום אכזבה לא יכולה לגרום לו להזדקן.
"את יודעת", אני אומרת לה, "לימדת אותי את השיעור הזה מזמן כל כך ואני עדיין מנסה ללמוד אותו. ומה לימדתי אני אותך, נונה?".
"לימדת אותי", היא תענה, "שאפשר לסמוך על ילדים שהם יבינו הכל. לפני שיצא הספר לאור, אמרו לך שילדים לא יבינו אותו, שהוא מורכב מדי לקטנים. ואת התעקשת. ובזכותך נולדתי וגדלתי ונסעתי אל כל כך הרבה ילדים בארץ ואז אל רבים כל כך בארצות רחוקות, שאת עצמך לא הגעת אליהן מעולם. ילדים יכולים להבין הכל - הם אולי מבינים יותר ממה שמבוגרים מבינים, ואז מבלים את שארית החיים בלשכוח".
"ומה היית משנה בספר, נונה? נכון, הוא עלה יפה והביא לנו ברכה, אבל עכשיו ממרחק השנים אנחנו יכולות להרשות לעצמנו גם להצטער על מה שלא נכתב כראוי".
"הייתי מוסיפה לגילי את שמו", היא תענה. "רק מי שקרא את ספר ההמשך, את 'נונה ומחק האוויר' יודע בכלל שקוראים לו גילי, ומגיע לו שידעו את זה עליו קודם".
"זה נכון", אני אומר לה, "אני מצטערת. פשוט באמת לא ידעתי את השם שלו אז, לקח לי זמן לגלות. אולי כמו שלך לקח זמן לגלות שהחברות שלכם ארוכה באמת ולא רק חברות של שני ילדים שנפגשים פעם או פעמיים אחר הצהריים, סתם כי הם באותו גן".
"אה! ואת השם שלי", היא תמשיך, "הוא לא משהו. בכל הארצות שנסעתי אליהן, שינו אותו מרוב שהוא נראה להם מוזר. אה! ואת השם של הספר! השם הקודם שפסלת היה הרבה יותר טוב. כשאני חושבת על זה, את לא חזקה בשמות...".
"ספרי לי על זה", אני אצחק. "קבלי את התנצלותי. ובכל זאת, היה שווה. זוכרת את הילדה הקטנה שחיכתה כדי לקרוא אותך בשדה-בוקר? היא נכנסה למפגש איתך בהיסוס רב, ואז ניגשה ונתנה לי מכתב. היה כתוב בו: 'הספר הזה הוא עליי'. אז אולי זה לא כל כך משנה איזה שם נתתי לך - משנה שאת השם שלה, של הילדה, אני זוכרת עד היום".
"נכון", היא תגיד לי, "גם אני זוכרת את השם שלה. וכן, היה שווה", היא תוסיף, ושתינו נביט זו בזו ונאנח, אנחה כזו של טוב.
אחר כך אניח ראש על כתפה ואסתכל אל השדרה. כלב קטן יעבור בה וינבח אל כלבה עוברת. שתינו נדע היטב שמתחת ל"האו" שלו יש "וואו", ונאחל לו בלבנו הצלחה. עוד כפכפים יעברו, ועוד אופניים, ורק לקראת ערב, כשהיא תקום ללכת, ניפרד. אסתכל אחריה הולכת עד שתעלם מן המבט. נונה שלי, עדיין מקפצת, עדיין יותר מדלגת מאשר הולכת, שיערות קופצות לכל כיוון, וזה לא משנה בת כמה היא. נראה ששלומה ממש בסדר. כן, כנראה שהכל ממש בסדר גמור.
פרויקט דמויות מספרות
• חלק א': הסופר גואל פינטו מראיין את הדמות ליאור בן-משה
• חלק ב': הסופרת שלי גרוס מראיינת את הדמות ליבי גרנות-בנאי
• חלק ג': הסופר ינון ניר מראיין את החייל האחרון
שבוע הספר 2016
• על רקע ביטול חוק הספרים: עלייה בספרי הביכורים
• הספרים הנקראים ביותר בת"א: עמוס עוז והארי פוטר
ניתן להתעדכן באירועי שבוע הספר כאן.
אקו"ם