גיל פרנק וליאת אקטע אבודים בקלישאה
ההצגה "מוטרפים מאהבה" של הבימה מחייבת ביקורת מן החיצוני אל הפנימי, בשל ליהוק תמוה, אפיון דמויות מופרך, תפאורה בנאלית ותלבושות הזויות. לפחות השחקנים סבבה // ביקורת
''מוטרפים מאהבה'', הבימה
צריך להיות שחקנים ממש טובים כדי להתגבר על כל המכשלות והאתגרים שההצגה הזו ובימויה מציבים בפני שחקניה. ראשית הליהוק ושנית החזות: לקחו כאן את גיל פרנק, שחקן נפלא ועתיר זכויות עם לוק של נזיר סגפן, לגילום דמותו של אדי - קאובוי-נהג משאית הולל ורודף נשים. פלא שכאשר הוא מנופף בלאסו הקהל צוחק? פלא שבמשך 20 הדקות הראשונות של הופעתו על הבמה התמקדתי פשוט בניסיון לבלוע את הדמות הלבושה בבגדים כה מגוחכים? כי האם אין למבקרת עיניים? אם תדקרו אותן במגפי בוקרים כחולים (מזמש, כך נראה), האם לא תנדודנה מחשבותיה ולא ייהרס כושר ריכוזה? האם לא תנסה להבין אם העובדה שהשחקן נראה לה מחופש נובעת מהעובדה שהג'ינס בתוך המגפיים, ואולי עדיף היה שיהיו מעליהם? ואולי אלה השפיצים שלהם או צבעם הכחול שגורמים ללוק הפורימי, ביחד עם המטפחת האדומה, החדשה למראה, הענודה לצווארו?
עוד כותרות ב-nrg:
• דוויין ג'ונסון מצחיק ועצבני
• "פתטי שאתניקס עושה שיר עם עדן בן זקן"
• סימפלי רד נגד ה-BDS: אנחנו בחברה הכי טובה
• קים קרדישאן: טיילור סוויפט משקרת, ויש לי הוכחות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נכון, שחקנים טובים לא אמורים להיות שבויים במה שמשדר המראה החיצוני שלהם, ותלבושות קלישאתיות הן דבר שניתן להתגבר עליו, אבל כאן קפיצת התודעה הנחוצה כדי לראות בפרנק את אדי ההולל דרשה ריכוז עילאי. לזכותו של פרנק ייאמר שבשלבים מתקדמים יותר של ההצגה זה עבד, אבל לא זכורות לי הצגות רבות מהעת האחרונה שבהן בחירת התלבושות כל כך קלקלה. ולפני שנעבור הלאה, אזכיר שהדבר נכון גם לגבי תלבושתה של מיי, אהובתו של אדי, בגילום ליאת אקטע היפה: לפי המחזה מדובר באשה צעירה ופשוטה למדי מעיירה נידחת בארצות-הברית, אז למה היא לובשת בגדים הממצבים אותה כטיפוס כה זול, בשמלה אדומה הדוקה ועקבי 15 סנטים, אחרי שהתוודענו גם ללאנז'רי שלה? סקסית זה נהדר, אבל כאן הלכו צעד נוסף, למראה שהיה יאה יותר למי שחמודות גופה - אומנותה.
כך, הפן החיצוני, כולל עיצוב הבמה שמיד נגיע אליו, הקשה במידה רבה להיסחף בעלילה ולהגיע אל הפן הפנימי. מבחינת הקאסט, מתברר שפרנק למעשה מחליף את אנחל בונני. מוזר ומעניין.
ונתקדם מן החוץ אל הפנים. מחזהו של שפרד עוסק במערכת יחסים פטאלית בין אדי ומיי, שהחלה עוד בנעוריהם. אדי הפך ברבות השנים לאלכוהוליסט ובוגד סדרתי, ובעקבות זאת מיי מחליטה לברוח ממנו ומאהבתה אליו, אך הוא מצליח לאתר אותה במוטל עלוב לאחר שהכירה גבר אחר, ומנסה להשיב אותה אליו כפי שכבר עשה, כנראה, פעמים רבות בעבר. איש זקן מסתורי (פולי רשף) מצטרף וחושף בהדרגה סוד גורלי על הקשר בין השניים. מרטין - הדייט החדש של מיי (עודד אהרליך) - מגיע גם הוא בשלב מסוים ומשמש כזרז להתמודדות שלהם עם עברם, והמאהבת של אדי תעשה צרות בהמשך.
המפגש המחודש בין אדי למיי אמור להיות טעון בתשוקה, בשנאה ובטירוף אלים. מצטערת, טירוף ותשוקה פטאלית לא ראיתי. למעשה, גם כאשר אחז אדי רובה טעון במערכה הראשונה, לא חשתי בפוטנציאל לאלימות, אולי כי פרנק הביא – לטובה ולרעה כאחד - איכות מיוסרת ונבונה לדמות. היה זה דווקא הדו-שיח-של-חירשים שהתנהל לא אחת בין אדי למיי, שעיצב בצורה אמינה יותר את הקשר ההדוק ביניהם – זהו הקשר בין אנשים שמכירים זה את זה מימים ימימה ושומעים את הנאמר בין המילים. במיוחד בסצנה שבה מיי מצהירה על שנאתה לאדי, ואז פורש פרנק-אדי את זרועותיו במבט הקבלה המוחלטת, הבוטחת, של גבר אוהב שיודע שאהובתו לא תעזוב אותו, למרות שהיא אומרת ההיפך. שחקן נפלא, שהביא אל המחזה פרשנות עמוקה ואולי אחרת מזו שאליה התכוון המשורר, בלי האלימות והטירוף והמשיכה החייתית, אך עם שכבות של אינטימיות, חום וביטחון.אהרליך (מרטין) מגלם נהדר, בצורה כמעט קומית, את המחזר הבוק והתמים של מיי, שבשאלותיו מכריח את בני הזוג להתעמת עם האמת. גם שם יש סצנה מצוינת שבה אדי מזדחל על הרצפה בטבעיות כובשת, ומספר למרטין ההמום על טיב הקשר שלו עם מיי.
והנה הגענו למכשלה הטכנית והתוכנית הטמונה בעיצוב הבמה: ראינו חדר מוטל אופייני עם שלט מואר, בקבוק ריק המתגולל על הרצפה (כמובן), טלוויזיה בלתי נמנעת עם מסך מרצד כסמל משומש לתלישות ולניתוק, מיטה סתורה שבגדים זרוקים עליה, מזוודה (שהיא-היא האקדח המעשן האמיתי, שמיי מאיימת לארוז מדי פעם ולהסתלק) מגזינים זרוקים על הרצפה (כמובן, כמובן), ושולחן. אולי זה השטח הצפוף של הבמה באולם הספציפי, ולא כל כך הקלישאתיות שבעיצוב, שגרמו לי לחשוש שהשחקנים ימעדו או ידרכו על בהונותיהן הצבועות לתפארת של היושבות בשורה הראשונה. הניסיון הלא ממש מעודן הזה לגרוף את הקהל בציציות ראשו פנימה אל תוך הבמה פגם מעט באשליה התיאטרלית – הרי לגברת הכבודה בקפטן הססגוני שישבה בשורה 1 לא היה מה לחפש במוטל הדרכים העלוב.
כך שבמחזה שבו העיקר הוא עבודת השחקנים, דווקא הניסיונות המאומצים עד דכא למקם את ההתרחשות באותו אי-שם אמריקאי אופייני מדי, פגמו ביכולת להיסחף במערכת היחסים החולנית של אדי ומיי. אולי עבודה ממוקדת יותר על טיב ועומק הקשר בין הדמויות, במקום להשקיע את מרב המאמצים בבניית האמריקאיות הכבדה, המוטל הלוקאלי, וכמובן התלבושות המופרכות – היה מאפשר חיבור עמוק יותר ואמינות לאהבה-שנאה הטעונה שלפנינו. בסך הכל, אתה לא מוכרח להיות קאובוי כדי להיות גבר אוהב אך בוגדני עם שפע של הרגלים מחורבנים.
אקו"ם