הסופר רועי סלמן מראיין את זוהר ואורי

שלושה קולות חדשים ומעניינים בספרות העברית התיישבו לשיחה – הסופר רועי סלמן ושתי הדמויות פרי עטו, הנערים זוהר ואורי. בין היתר, שוחחו על פרסומות, מוסיקה, סטיגמות, השפעת הטלוויזיה ותופעת השיימינג. חלק ז' בפרויקט 'דמויות מספרות'

תגיות: דמויות מספרות,רועי סלמן,כמעט שם

"כמעט שם", ספר ביכוריו של רועי סלמן, הוא מהמשובחים שבספרי הנוער שעלו על מדפינו לאחרונה. ברגישות ובתבונה השמורות למי שמבין את עולמם הפנימי של בני נוער, טווה סלמן את סיפורו של זוהר, נער בן שלוש עשרה המנסה להילחם בפחדים הפוקדים אותו, להשקיט את הסערה שמתחוללת בו ולמצוא את המקום שבו הוא חש בטוח, שלו ומאושר. 'כמעט שם' הוא סיפור על התבגרות, התמודדות וחיפוש אחר חום וקרבה, ובמידה רבה, הוא גם סיפור על האופן שבו אנשים מסוימים הופכים משמעותיים בחיינו ולפעמים אף משנים אותם, בשעה שאחרים חולפים לידנו, לעיתים מתחככים בנו באגביות, וממשיכים ללכת.

עוד כותרות ב-nrg:
• משחקי הכס: עוד פרק 9 קלאסי
• "פתטי שאתניקס עושה שיר עם עדן בן זקן"
• סימפלי רד נגד ה-BDS: אנחנו בחברה הכי טובה
• קים קרדישאן: טיילור סוויפט משקרת, ויש לי הוכחות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ניכר כי סלמן רוחש כבוד הן לדמויות הנערים שיצר בספרו, והן לקוראים הצעירים, והוא מצליח להעלות על הכתב אמירות משמעותיות מבלי להתיימר לחנך או להטיף להתנהגות כזו או אחרת. דמויות הנערים אמינות ומשכנעות, הדיאלוגים קולחים וטבעיים, ולא מורגש כי יש בהם מאמץ להישמע צעירים או עדכניים מדי. הודות לבניית הדמויות המעמיקה, לשפה הטבעית ולתובנות מעולמם של נערים, הופכים זוהר וחברו אורי לדמויות שקוראים צעירים עשויים להזדהות עמן וללמוד דרכן שהם אינם לבד בתחושות המלוות את גיל ההתבגרות וכי תחושת הגעש המבעבעת המאפיינת תקופה זו בחייהם משותפת לנערים ונערות רבים.

מהמשובחים שבספרי הנוער שעלו על מדפינו לאחרונה. רועי סלמן

אי אפשר כל הזמן לחשוב על מה שאחרים חושבים עליך

אז איך החיים אחרי הספר? כבר מציעים לכם להשתתף בפרסומות, סרטים, סדרות?

זוהר: "לי הציעו להשתתף בסדרה, אני עכשיו באודישנים! אבל אסור לי לספר פרטים בינתיים".

אורי: "יא אללק! לי הציעו לעשות פרסומת לאוזניות, אבל זה לא יקרה...".

מה? למה? פרסומת לאוזניות זה מתאים לך בול! זה כל כך אתה.

"ככה, כי אמרו לי שבפרסומת אני חייב לשבת עם אוזניות בכיתה, ואז יש איזה ילד חנון שאומר לי ששומעים את המוזיקה שלי ושזה מפריע לו ולכולם ללמוד למבחן, ואני בכוונה לא מנמיך... ואז המורה מתערבת ומוציאה אותי החוצה. אני לא טמבל, ברור שהם לא קראו את הספר בכלל – מי שקרא, יודע שאני ממש לא כזה. וחוץ מזה, לצחוק על ילד שרוצה להתרכז בלימודים ולהצליח ללמוד בלי שאיזה מישהו שאכפת לו רק מעצמו יפריע לו ויעשה לו דווקא? זו פרסומת דפוקה, ובכלל, מלא פרסומות מעצבנות. פרסומאים חושבים שהם מבינים ילדים ויודעים מה מגניב. הם טועים בגדול".

באיזו פרסומת כן הייתם משתתפים?

זוהר: "בא לי להשתתף בפרסומת למשחת שיניים! לאה תמיד אומרת שיש לי שיניים יפות...".

אורי: "יא מעפן! מה שיניים? אני מת להשתתף בפרסומת של מלון, אני חולה על מלונות, בריכה וזה!".

זוהר: "אגב, גם אני שונא המון פרסומות שיש בטלוויזיה, אבל לפעמים אני ממש אוהב את השירים שבפרסומת – גם אם היא ממש מעצבנת".

איזו מוסיקה אתה שומע?

"עכשיו התחלתי לשמוע מזרחית, אבל לא כבדה...".

מה זה מזרחית כבדה?

"נו, אתה יודע למה אני מתכוון", זוהר אומר ונועץ מבט בנעליים שלו.

"אין מוזיקה כבדה, יש אנשים כבדים וחופרים!", מתפרץ אורי בחיוך.

"זה מגוון, אני שומע המון דברים", ממהר זוהר להוסיף. "אני שומע גם קייס צ'ויס וגם עומר אדם".

אורי: "עומר אדם הוא הג'סטין טימברלייק שלנו".

''כמעט שם'' עטיפת הספר

הוא באמת זמר פופ מעולה.

זוהר: "כן, אבל אתה יודע שפעם חשבתי שזה מפדח לשמוע מזרחית? אני זוכר שמישהי מהכיתה אמרה לי שזאת מוזיקה של ערסים. אבל עכשיו זה כבר לא מפריע לי מה שהיא אמרה. אי אפשר כל הזמן לחשוב על מה שאחרים חושבים עליך".

אורי: "יא אללק, מי זאת? ומה קשור ערסים?"

טוב, סטיגמות יש על כל דבר, לא?

אורי: "מאיפה אני יודע? מה אתה רוצה מאתנו? אנחנו רק בני שלוש עשרה".

אני מחייך אליהם, אל השניים שיצרתי מדמיוני ושלא מדמיוני, שני נערים שממש כמותם לא ניתן למצוא בשום מקום, אבל דומים להם יש בכל שכונה, בכל כיתה. אני שוקע במחשבות, כשקולות רמים בוקעים אליהן ומחזירים אותי לכאן ועכשיו. השניים מצויים בעיצומו של ויכוח על התדמית שדבקה במוזיקה המזרחית. הם מבחינים במבטי ומתחייכים.

"אנחנו כל הזמן מתווכחים", אומר אורי, "אל תיקח את זה קשה".

"עלק לא לקחת את זה קשה! לפני כמה זמן, היינו ברחוב. אורי ואני ממש התווכחנו, בקולי קולות, ואז הוא ביקש שנהיה בשקט כי הוא פחד שיצלמו אותנו ויריצו את זה באינטרנט, אתה קולט?!", מתגרה בו זוהר.

"יא אללק איתך, זוהר!", מגיב אורי מיד, ואז פונה אליי: "קודם כל הוא משקר, ודבר שני – נראה לך שלנו יעשו שיימינג?!".

"ממש לא משקר. ואפילו שלא עשו, זה מפחיד", מוסיף זוהר. "לא מזמן, ילדה אחת מהכיתה שלנו סבלה בגלל ששאר הילדים עשו לה קטע בסגנון 'כל האמת בפרצוף'".

אתם לקחתם חלק בזה?

אורי: "בקטנה, לא ממש לקחנו חלק...".

זוהר: "אבל גם לא עצרנו את זה...".

מה אתם חושבים על התופעה הזאת?

זוהר: "אני חושב שכל הילדים רוצים שיהיה להם קטע, אבל הקטע הזה דפוק לגמרי, וצריך לעצור אותו".

אורי: "אם מחפשים קטע, אז הקטע הכי טוב זה לשמוע מוזיקה!".

זוהר: "וללכת לים! ולהיפגש עם חברים!".

אורי: "הא, וגם לקרוא ספרים!".

זוהר: "אורי, יא חנפן! אתה אומר את זה רק כי רועי כתב עלינו בספר שלו".

אורי: "ממש לא! אני קורא המון!".

הם שוב נקלעים לויכוח, מקניטים אחד את השני, רבים כמו שרק שני חברים ממש טובים יכולים לריב. ואני מתבונן בהם, רואה איך החברות הזאת שיצרתי ביניהם ממשיכה ונרקמת גם בלעדיי.

"גם להתראיין זה אחלה קטע", זורק זוהר לעברי בקריצה.

אורי: "כן, גם להתראיין. איזה כיף זה, יא אללק".