אתרים מומלצים

הסופר גבריאל בן-שמחון מראיין את יונתן מרציאנו

יונתן מרציאנו, גיבור הספרים "נערה בחולצה כחולה" ו"המרוקאי האחרון", משוחח עם הסופר שיצר את דמותו על החלום להיות צבר, ישראל בין תקופות של תום ושל לחימה, ההתעלמות מן הפריפריה ועל התקווה להפי אנד. חלק ח' בפרויקט 'דמויות מספרות'

תגיות: גבריאל בן-שמחון,דמויות מספרות,שבוע הספר

שני גיבורים מרכזיים חווים תהליך התבגרות בצמד ספריו של גבריאל בן שמחון – ב"נערה בחולצה כחולה", זהו יונתן מרציאנו, נער עולה ממרוקו, שמנסה למצוא לו מקום בחברה הישראלית, בחברת הנערים ובליבה של נורית סתיו. נורית היא נערת חלומותיו, שנוסף על קול צחוקה ויפי עיניה, יש לה תכונה אחרת, נדירה ונחשקת – היא צברית, כפי שיונתן, ונערים עולים רבים אחרים, חולמים להיות, כאשר הם רואים בעיני רוחם את דמותו של הנער הצבר האידיאלי, שהחברה הישראלית כה האדירה.

עוד כותרות ב-nrg:
• משחקי הכס: עוד פרק 9 קלאסי
• "פתטי שאתניקס עושה שיר עם עדן בן זקן"
• זועמת: טל גלבוע נגד אדריאנו מהמירוץ למיליון
• קים קרדישאן: טיילור סוויפט משקרת, ויש לי הוכחות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ב'המרוקאי האחרון', המדינה היא הנמצאת במסע התבגרות, נאבקת על קיומה ומעצבת את פניה. בשני הספרים, סיפורו של יונתן מגולל בתוכו את סיפורה של החברה הישראלית על כל פניה, המפגש בין צברים, עולים ו-ותיקים והמטענים שכל אחד מהם נושא על גבו בילקוט נדודיו.יונתן הוא נער, ובהמשך גבר צעיר, יצירתי ומלא דמיון, שאהבותיו הגדולות, לצד נורית, הן שירה וקולנוע. התמודדותו של יונתן הרומנטיקן עם חברה מחוספסת, שמזהה גבריות עם מעשיות ויעילות, מרמזת לכוחות הפועלים בבניין המדינה ובעיצוב הישראליות – יש המושכים בעט, ויש האוחזים בנשק; יש שתרומתם ביצירת נכסים תרבותיים לאומיים, ויש שעשייתם היא בבנייה ובהגנה.

• סיפור קצר: פנחס שדה בתל אביב

חולמים להיות צברים. הסופר גבריאל בן שמחון צילום: ראובן קסטרו

גם בסרטים וגם בחיים, אני מנסה לשנות את הסופים

יונתן, כגיבור של שני הרומנים פרי עטי, 'נערה בחולצה כחולה' ו'המרוקאי האחרון', באיזה מהם אתה מרוצה יותר מהאופן שבו כתבתי את דמותך?

"תראה, גבריאל, ב'נערה' תפסת אותי בגיל הילדות, גיל מלא תום. זה היה בין 1948 ל-1956, בין מלחמת השחרור למבצע קדש, כשגם המדינה הייתה בתקופת הילדות שלה. עשן המלחמה עוד היתמר בחיפה מעל ואדי סאליב, האופק היה פתוח, והתקוות היו גדולות. אהבתי כנער עולה חדש ממרוקו לנורית סתיו, הצברית היחידה בבית הספר, הייתה ענקית.

"ב'המרוקאי האחרון' השנה כבר 1967, האופקים מתחילים להסגר, וגרי קופר כבר לא יכול לעזור לי, אלא ירמי ורפול, גיבורי מלחמה אמיתיים שמשוררים כמוני לא יכלו להתמודד איתם. נראה שגם אהובתי נורית השתנתה. כשאנחנו נפגשים במקרה, במהלך מלחמת ששת הימים, אני עדיין מחפש את אהבתה, אבל היא כבר אלמנתו של אלוף, וירמי, מפקד החפ"ק, מחזר גם הוא אחריה. בכל מקרה, סיכויי לזכות בלבה אפסו, משום שבסוף המלחמה היא נעדרת".

נערה בחולצה כחולה עטיפת הספר

אתה חושב שהייתי הוגן בתיאור הדמות שלך ב'המרוקאי האחרון'?

"אין לי טענות. תפסת את התכונה החשובה שלי כמשורר, עולה חדש ממרוקו, שמנסה להיות צבר ולא מצליח ונשאר יהודי גלותי עם מצלמה ביד במקום עוזי. לפעמים יורה במצלמה ומצלם בעוזי. דומה קצת לטיפוסים ולדמויות של שני היהודים האחרים, שאגאל וקפקא. תאר לך את היהודים של שאגאל או את יוזף ק. של קפקא כלוחמים במלחמת ששת הימים!".

אני מקווה שלא פגעתי בך.

"לא, זה בדיוק אני - יליד עיירה יהודית בגולה, שאין זה חשוב אם שמה ספרו, פס, מרקש, צ'נסטוחובה או ורשה. אלפיים שנה בגלות עיצבו יהודים מסוג מסוים, שאחזו במכחול ובכינור יותר מאשר בעוזי".

בסוף 'המרוקאי האחרון', אתם מופצצים בטעות על ידי שני מיראז'ים שלנו, ואחרי סדרת ניתוחים, אתה חוזר לבית הוריך בואדי סאליב במצב של הלם קרב ומתכונן לנסוע לפריז ללמוד קולנוע ולספר בסרט את סיפור אהובתך האבודה. לפתע היא מופיעה, לבושה בשמלת כלה, ולצידה רב לבוש שחורים, שעושה לכם טקס קידושין מתחת לטליתו של אברמוביץ', מפקד הזחל שנהרג. אתה מצהיר שאתה לא רוצה להיות עכשיו לא סופר ולא במאי קולנוע, לא אלתרמן ולא פליני - אתה רוצה להישאר יונתן מרציאנו. אז מה הסוף? זה לא ברור – האם אתה מתחתן עם נורית סתיו או נוסע לפאריז? האם נורית חיה או מתה?

"תראה, קשה לי להסכים שהיא מתה. חוץ מזה, יש לי נטייה ל- הפי אנד, אז שיניתי קצת את העובדות ביומן שלי. אם אתה זוכר, גם ב'נערה בחולצה כחולה' נורית סתיו שולחת לי הזמנה לחתונה שלה ואני, מרוב ייאוש, מחליט להתאבד בשריפה בשעת נישואיה, אבל כשאני עולה לעליית הגג כדי לבצע את מה שתכננתי, אני מגלה שם אישה עירומה, שמאחור נראית לי כנורית סתיו, אבל היא גם דומה לאלכהינה והיא מכינה קוסקוס ומורחת חלב ודבש על שדיה, כפי שנהגה אלכהינה לעשות, ואני יושב ומלקק, ואני לא יודע מי היא האישה הזאת - האם היא אלכהינה או נורית סתיו, או שמא תמונת דמיון.

"יש לי חולשה לסופים. ב'נערה בחולצה כחולה', כשסובבתי את פס התרגום של הסרטים בקולנוע 'כרמל', שיניתי את הסופים העצובים להפי אנד. אם אני זוכר נכון, שיניתי את הסוף של 'גונבי האפניים' כשריקי לא מוצא את זה שגנב לו את האופניים - והגנב מוצא אותו ומחזיר לו את אופניו. גם את הסוף של 'רומיאו ויוליה' שיניתי, כך שהם מתים רק ליום אחד ואחר כך מתעוררים, כי הסתבר שהרעל ששתו היה מיושן, והם מספרים זה לזה מה קרה ושמחים שעזה ממוות אהבה. אז גם בחיים זה ככה. גם בחיים, אני מנסה לשנות את הסופים".

בעניין הזה אנחנו ממש באותו הראש. אבל תגיד לי, מה קרה עם נורית סתיו? האם הייתה לכם הזדמנות להיפגש בגיל יותר מאוחר?

"לא, כי היא נעדרת עד היום. לעומת זאת, פגשתי לא פעם את החברה שלה, ז'קלין. היא השמינה מאד, ובמקום חולצה כחולה, לובשת שמלות משי יקרות, במקום שרוך לבן, עונדת ענק יהלומים ובמקום ללכת בעקבות החלום שנצץ לה בעיניים, היא מנהלת עסקי נדל"ן".

סליחה, אבל אני חייב לשאול... נורית סתיו היא בעצם דימוי?

"מה?".

אני שואל אם היא דימוי.

"גבריאל, נורית סתיו היא אהבת חיי, היא ה'נערה בחולצה כחולה', הצברית היחידה בבית הספר שעליה חלמתי ושאיתה היה לי ליל אהבה יחיד ומיוחד, שאחריו אבא שלה לא הרשה לה לצאת איתי, העולה החדש ממרוקו...".

אבל ביומן שלך היא נראית לפעמים כדימוי.

"דימוי למה?".

לארץ ישראל.

"לא חשבתי על זה, אבל אם אתה מתעקש...".

טוב, בסדר, אני רואה שאני קצת מרגיז אותך. נחליף נושא?

"נחליף".

המרוקאי האחרון עטיפת הספר

המדינה עסוקה יותר מדי בתל אביב, פחות מדי בפריפריה

מאז מלחמת ששת הימים עברו כמעט חמישים שנה. אתה צריך להיות היום כמעט בין שמונים. הייתי רוצה לשאול - האם עדיין יש לך את הכמיהה הזו להיות צבר? וגם - עם מי התחתנת בסוף? יש לך ילדים? ומה יש לך לומר על מה שקרה פה מאז?

"רגע, שאלה אחת בכל פעם. סבלנות, אני מבטיח להשיב על הכל. אז ככה: התחתנתי עם צברית, איך אפשר אחרת? נפגשנו באוניברסיטה, בשיעור של לאה גולדברג. הילדים צברים. מריון הוא סא"ל בחיל האוויר, רחלי פליישון היא סופרת ילדים, ויוני הוא מהנדס הייטק ויוצר אמן, שמציג בימים אלה תערוכת יחיד בשם 'מנופאוזה של ילד פלא'.

"לכאורה, אני הוא 'המרוקאי האחרון', אבל לפני שבוע יצאנו כל המשפחה לעשות 'זיארה' בקברו של בן גוריון ולנו במצפה רמון. ראינו שם הרבה 'מרוקאים אחרונים', בישוב נידח, מנותק מארץ ישראל, בלי אוטובוס לתל אביב ובלי רופא קבוע. בספרי ההיסטוריה בבתי הספר הם מחוקים, ובשמות הרחובות בתל אביב הם לא מוזכרים. התיאטרון התל אביבי מכתת לפעמים את רגליו כדי להציג בפניהם את מה שמעניין את תל אביב, אבל אף אחד לא מאפשר להם לכתת את רגליהם כדי להביא לתל אביב את מה שמעניין אותם. תל אביב אינה יודעת דבר וחצי דבר על האנשים האלה.

"לי אישית, כ'מרוקאי אחרון', אין מה להתלונן. אני מדבר כישראלי שחרד לפניה של החברה הישראלית, שבה ההיסטוריה והתרבות שייכות לשבט אחד, בעוד שלאחרים אין כלום - לא היסטוריה ולא תרבות. הם מחוקים לגמרי, וכולם שותקים. המדינה עסוקה יותר מדי בתל אביב ופחות מדי בתושבי מצפה רמון, שדרות, אופקים, ירוחם וכלל הפריפריה. העוני התרבותי, הרוחני והחומרי מכה את שורשיו שם בלי חמלה, וברור שהאריסטוקרטיה של ארץ ישראל לא תצמח שם, אלא בתל אביב, בעוד שהפריפריה תספק לה לעד את ה'פליבס' - ההמונים".

אני מרגיש בדיוק כמוך! תגיד, היית רוצה שאכתוב עליך עוד ספר?

"כן, למה לא? על איזה רקע?".

מה שקרה לך בין ששת הימים למלחמת יום הכיפורים ובעצם עד עכשיו, עד המלחמה הבאה.

"'המלחמה הבאה'? תהיה עוד מלחמה?".

המלחמה היא דבר מכוער ואכזרי, אבל דבר אחד טוב יש בה - היא מנקה הכל ומאפשרת התחלה חדשה.

"מה צריך פה לנקות?".

את התקשורת, הפוליטיקה, הכלכלה, הדמוקרטיה, הספרות, הקולנוע, הטלוויזיה - הכל. ב'נערה בחולצה כחולה', הארץ הריחה הדר - היום היא מריחה כסף. אז לא ראית פושטי יד, כולם היו שווים - היום יש טייקונים, ויש הומלסים. כולם רצו לראות יהודי חדש, אבל בתוך זמן קצר החזרנו את היהודי הישן. גרי קופר לא בא.

"אתה צודק לגמרי. בסדר, תכתוב עליי עוד ספר, אבל תתייעץ איתי לפני שאתה כותב - אתה לא צריך לפרסם את כל הסודות האינטימיים שלי, לא נעים לי מהילדים ומבני המשפחה. יש לי עכשיו טלפון וגם נייד, מייל, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם וגם וואטסאפ - תאר לך מה היה אילו היו לי כל הכלים האלה אז. היה לי קל יותר להשיג אותה, את נורית, ולא הייתי צריך לשלוח לה מכתבים דרך ז'ולייט אסולין, שהייתה שומרת אותם לעצמה במקום למסור לה. גם לך בטח יותר קל לכתוב ספרים עכשיו ב- וורד במקום ב'הרמס בייבי'. אתן לך את היומנים שלי, בתנאי שהסוף יהיה 'הפי אנד'. רק תרשה לי לשאול שאלה אחת - אין לך משהו אחר לכתוב עליו?".

העם רוצה עוד ספר עליך. אוהבים אותך, מה לעשות?

"בטח מתפעלים מהכתיבה שלך, לא ממני".

זה יומן המלחמה שלך - אתה כתבת, אני רק העתקתי וערכתי קצת. השפה היא שלך, וגם ההומור הוא שלך, לא שלי. אתה לא כותב ב'ישראלית', אתה מתאר את העולם הפשוט שלך כאילו היה חלק מאלף לילה ולילה. הקוראים אוהבים את יונתן מרציאנו, לא אותי.

"תגיד, גבריאל, אני יכול לשאול אותך עוד שאלה?".

בבקשה.

"לפעמים נדמה לי שאני פיקציה. זאת אומרת... לא ממש, אבל... אני חושב שמה שאני מנסה לשאול זה האם אני המצאה שלך, או בן אדם ממשי; והאם מה שאני עושה ברומן זה מה שאני רוצה, או מה שאתה רוצה שאעשה?".

תשמע, כולנו שואלים את אותה שאלה - גם אני לא יודע אם אני עושה מה שאני רוצה, או מה שהבורא רוצה שאעשה. זה סימן שאתה בן אדם.

"באמת? גם אתה מרגיש כמו דמות בסיפור? כמוני?".

ממש כמוך. יונתן מרציאנו זה אני.