אתרים מומלצים

יערה עמנואל מראיינת את הדמות מור פוריזיאן

גיבורת הרומן הארוטי "צוף" נפגשה עם מחברת הספר לשיחה על אהבה ומערכות יחסים, הקושי לבנות אמון, להתמסר ולהגיע לאינטימיות של ממש, אי-השקט שבהתאהבות, והאופן שבו סקס קשור לכל זה – או לא. חלק יב' בפרויקט 'דמויות מספרות'

תגיות: דמויות מספרות,יערה עמנואל,צוף,שבוע הספר

"צוף", אומרת דמותה של מור פוריזיאן, "הוא שיר הלל לסקס", ואין מדויק מכך – זהו ספר המתענג על תיאוריהן של סצנות מיניות, פורט כל אחת מהן לשורה של חלקיקי רגעים ומתעכב על כל פרט, אך בו בזמן, הוא גם מקפיד שלא להפוך סקס ליותר ממה שהוא. זהו שיר הלל לדבר-מה נחשק ומלהיב, שבין שורותיו מסתתרת כמיהתה של הגיבורה לדבר אחר – לתחושת אינטימיות, לידיעה שהיא נאהבת, לקרבה שמסחררת את הראש ואת הלב אך לא מאכלת אותם, לכל מה שמענג ונפלא באהבה ובמיניות ולעיתים זוהרו מעומעם כאשר ממסגרים אותן כמערכת יחסים.

עוד כותרות ב-nrg:
• צומת מילר: רמזור זה לא, אולי תמרור
• מרגש: 11 ישראלים משחזרים תמונות עבר
• זועמת: טל גלבוע נגד אדריאנו מהמירוץ למיליון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מור, גיבורת הספר, המכהנת כעורכת הראשית של מגזין לייף סטייל ופנאי, פיתחה במרוצת השנים תיאוריות שונות לגבי גברים, לצד יכולת זיהוי של כישוריהם המיניים. ההתייחסות לפרטנרים פוטנציאליים בחדר המיטות כאל מקרי מבחן מאפשרת לה לנהל עמם מערכות יחסים תוך שמירה על ריחוק מסוים, המספק לה הגנה מפני פגיעה ואכזבה. כאשר היא נתקלת בעמית, במהלכה של פגישה מקצועית, משהו בה מאותת לה כי הפעם, לא מדובר בעוד גבר, עוד כיבוש, עוד היכרות שתכליתה סקס ותו לא.

'צוף' כתוב באופן קולח, קצבי ושנון, ועוסק במיניות באופן גלוי ופתוח. על אף שמדובר ברומן ארוטי בהגדרתו, לצד אותן סצנות מפורטות היטב, קוראים שיהיו קשובים לקולה של מור, יגלו שסיפורה הוא גם סיפור על המטענים שכל אחד מאיתנו נושא עמו, החשש להתקרב ולהיכוות, והמאבק בין הרצון להתמסר לאהבה ולמה שהיא מביאה עמה, ובין הצורך להישאר בשליטה.

שיר הלל לסקס. ''צוף'' עטיפת הספר

עשו אהבה, לא מערכות יחסים

נפגשתי לשיחה אינטימית עם מור פוריזיאן. מטבע הדברים, השיחה נסובה על הדברים החשובים ביותר - על סקס ואהבה, על תיקון עולם ועל השימוש הנכון בשפתון.

מור, לפני שנתחיל, אני רוצה להגיד לך משהו, מקרב לב. אפשר?

"ודאי".

אולי זה ייראה מוזר, במיוחד בהתחשב בנסיבות שהפגישו בינינו, אבל אני חייבת לומר לך שאני אוהבת אותך.

"באמת?".

באמת. כן.

"תודה, יערה. תמיד נעים לשמוע את זה".

חשבתי עלייך בזמן האחרון, על מה שעובר עלייך ב'צוף', והרגשתי את זה. אני באמת אוהבת אותך. זה לא קורה לי הרבה.

"מה לא קורה לך הרבה - לאהוב? להתאהב?".

את יודעת, לא קל לאהוב מישהי ש... שהיא בעצם הדבר הכי קרוב אליי והכי רחוק ממני בעת ובעונה אחת. את הכי אני והכי לא אני. מצד אחד, מבחינתי, את חשופה כאילו העור הופשט מעלייך. מצד שני, את כמו עוטה שריון בלתי חדיר. אבל אפשר להבין למה - כשכותבים, כל הסכינים שלופות: הביקורת העצמית, הבושה, התובענות, הכמיהה להכרה, הרצון להיעלם, הרצון לבלוע, וגם להיבלע.

"עכשיו אני בטוחה שאת אוהבת אותי. מה שאת מתארת הוא אהבה, במדויק. כל מי שאי-פעם היה מאוהב מכיר את זה. ככה נראית אהבה. תגידי, את רוצה לשכב איתי?".

מה? למה את שואלת?

"אהבה וסקס, אפשר להפריד ביניהם? לבלוע ולהיבלע, זה אפשרי בלי סקס?".

את זו שאמורה לענות על זה, לא? את זו שמוגדרת על הכריכה כמומחית ל'מכונות הנסתרות של התשוקה והנפש', ואת זו שמזדיינת כאילו אין אהבה, את זו שבולעת.

"אני לא מזדיינת כאילו אין אהבה, ואני לא בולעת".

סליחה?! 'צוף' מלא זיונים, וסצנת הסקס הראשונה בספר היא סצנה של בליעה.

"סצנת הסקס הראשונה בספר היא סצנה של אמון, של שוויוניות, של שבירת מוסכמות, של הגדרה מחודשת של מערך הכוחות המיני. נכון שזרע עובר שם מפה לפה, אבל זה רק ביטוי פיזי להתרחשות גדולה יותר. ומזדיינת? כן, אני מזדיינת, אבל לפחות ברומן שלי עם עמית, בן הזוג שלי בספר, משהו מונע מאתנו להגיע לחדירה עד שלב מאוחר מאוד ביחסים. למה? זה מוסבר שם: 'כמה קרבה אפשר לשאת בלי להתמוטט'".

"את מכירה את הסרט 'אישה יפה', נכון? ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר עושים בו הכל - חוץ מלהתנשק, ואז, לילה אחד, הם פורצים את הגבולות של עצמם ומתנשקים. בעיניי, מי שלא מזיל דמעה בסצנה הזאת, אין לו לב. ואצלנו, אצל עמית ואצלי, זה בדיוק אותו דבר, רק הפוך. אנחנו נמנעים מחדירה, אולי כי אנחנו מפחדים להתמסר, נכון, אבל אולי גם בשביל לקיים מידה דומה של רומנטיקה, בעידן שבו סקס הפך כל כך יום-יומי, כל כך פרהסי ונטול מסתורין. ובואי לא נשכח שסקס יכול להיות נהדר גם בלי חדירה, ואולי אפילו יותר".

מור, אני מעריצה את הפתיחות שלך ביחס למיניות, אבל נראה שאת בעצמך קצת מסתייגת. הנה, את מיתממת, מכחישה שאת...

"הי, אני אוהבת סקס. 'צוף' הוא שיר הלל לסקס. אני לא מכחישה ולא מיתממת, אבל אני רוצה לדייק, זה הכל. חשוב לדייק - כל אישה יודעת את זה. שנייה אחת של חוסר ריכוז, רגע אחד שהמחשבה נודדת מילימטר ימינה או מילימטר שמאלה, והפסדת את זה. אורגזמה היא דבר מוזר - היא שילוב של ריכוז מקסימלי ושל אובדן שליטה מקסימלי. כמו כתיבה, בעצם".

וכדי לגמור, את צריכה להתכנס בעצמך ולהתנתק מבן הזוג לרגע, להיות לבד. זה עוד פרדוקס שאת מתארת בספר באופן יפה מאוד, ואת מסיקה ממנו מסקנה, שעוד לא החלטתי אם היא נפלאה או מתסכלת - בסיכומו של דבר, את אומרת, אנחנו לבד, וזה בסדר גמור. את כמו רוצה להגיד שזה לא שאנחנו תמיד לבד או רק לבד, אלא שאנחנו גם לבד – תמיד, גם ברגעי האינטימיות הגדולה ביותר. אני רוצה לשאול, אם כך - את מאמינה באהבה? באושר? את מאמינה באהבה מאושרת?

"אהבה מאושרת? זה טבעי? זה רציני? זה מועיל? איזו תועלת יש לעולם משני בני אדם, שאינם רואים את העולם?".

זו אמירה חזקה, מור.

"לא אני אמרתי את זה, אני רק מצטטת".

את מי?

"פולניה אחת, חכמה וסקסית.* חפשי בגוגל".

אחפש, אבל עד אז, תעזרי לי. אם אני מבינה אותה נכון, היא אומרת שאהבה לא תורמת כלום לעולם?

"לא. היא אומרת שאהבה מאושרת, דמיונית, לא טבעית, לא ריאלית, היא זו שלא תורמת כלום לעולם. היא אומרת שדרושה מידה של אי נחת, של חוסר שקט, כדי להיות מעורב בחיים, בעולם, וכמובן, כדי לתקן אותם במידת האפשר, וכדי לקדם משהו. זה נכון גם במישור הפוליטי וגם במישור האישי. יכול להיות שמסיבה זו בדיוק, סקס הוא דבר כל כך מסובך, כל כך מסקרן, כל כך מסוכן לכל מה שנחשב מהוגן. הוא שומר עלינו מלהיות שבעי רצון, מלהתכנס מדושני עונג בדל"ת אמותינו, רדומים".

זה מזכיר לי את המדריך שלך לחיים מושלמים, שמלווה את 'צוף' מראשיתו עד סופו. חיים מושלמים כרוכים בנכונות להסתכן בלב שבור, כלומר בנכונות לוותר על שלמות - זה מה שאת אומרת בו, בסיכומו של דבר.
"אני אומרת בו שאין חגיגה בלי תוגה, אני אומרת בו שכיף לאונן וקשה להימנע מעצבות, אני אומרת בו - עשו אהבה, לא מערכות יחסים".

אז את כן מאמינה באהבה?

"כן, אבל אני יודעת שמערכת יחסים היא טריק זול, מערך של הצדקות, פשרות ומעשי רמייה, שמסתירים את עובדת היותה של האהבה דבר יקר-ערך וקשה מאוד להשגה. כל דבר מעולה הוא קשה, כשם שהוא נדיר. עם זאת, אולי הטריק הזה מספיק בשביל להזכיר לנו מהי אהבה. אולי הוא בעצמו הדבר יקר הערך ביותר. אולי כל מה שצריך הוא לשחק בטריק הזה, להתמסר לו בלב שלם, ללא תנאי. במלים אחרות, אולי אין הבדל בין משחק האהבה לאהבה עצמה, ואולי אין טריק אחר. כלומר, חוץ מהטריק השני, את יודעת...".

איזה טריק שני?

"נו, ההוא, עם השפתון. והשפתיים".

הטריק מהספר, שם, במלון באיטליה?

"כן. הטריק הזה. רצית שלמות? הנה לך. נסי את זה בבית. יותר טוב מזה – אין".

* זהו ציטוט חופשי מתוך שיר של המשוררת ויסלבה שימבורסקה.