אתרים מומלצים

דמויות מספרות: פנינה גרי מראיינת את עצמה

הבמאית והשחקנית המוערכת פנינה גרי נפגשה לשוחח עם גיבורת ספרה האוטוביוגרפי 'סיפור אהבה ארץ-ישראלי' – היא עצמה, הנערה בעלת הצמות מנהלל שחלקה סיפור אהבה עם עלי בן-צבי, שהסתיים באופן טראגי ערב קום המדינה. חלק יג' בפרויקט

תגיות: דמויות מספרות,פנינה גרי,שבוע הספר

הימים הם ימי המנדט הבריטי, שנת 1942. היא הייתה נערה חולמנית מנהלל, שלמדה בסמינר לגננות ומשאת נפשה הייתה להפוך לשחקנית; הוא היה בנם של רחל-ינאית ויצחק בן-צבי, תלמיד בבית הספר החקלאי 'כדורי', שהצטרף לפלמ"ח והיה ממקימי קיבוץ בית-קשת. ארבע שנים של גישושים - בהן האפשרות לקיומה של מערכת יחסים של ממש נדחקה לשוליים בשל ענייני השעה ביישוב היהודי בישראל ובקרב יהודי אירופה, בסופו של דבר נשאו פרי, שטעמו מתוק במיוחד – אהבה זכה וטהורה, ופנינה גרי – פנינה דרומי, באותם ימים, ועלי בן-צבי עמדו להינשא. ימים ספורים לפני חתונתם, במהלכה של מלחמת העצמאות, נהרג עלי בהתקפת כנופיה.

עוד כותרות ב-nrg:
• משחקי הכס: נפרדים עם מיטב הממים
• מרגש: 11 ישראלים משחזרים תמונות עבר
• זועמת: טל גלבוע נגד אדריאנו מהמירוץ למיליון
• "כפוית טובה": לטהוניה אסור להביע דעה בישראל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

גרי, שכפי שחלמה, אכן הפכה לשחקנית, בימאית ודרמטורגית מוערכת, כתבה וביימה מחזה המתאר את סיפור אהבתה עם בן-צבי, השזור בסיפורו של היישוב היהודי ובצביונו המתגבש, במאבק על קיומה של המדינה, בשמירה ובהגנה. ההצגה נחלה הצלחה רבה והתקבלה היטב על ידי הקהל המקומי וגם ברחבי העולם. לפני כשנה, החליטה גרי לעבד את המחזה לספר. שם, מתארת גרי את קורותיה ואת קורות היישוב בשפה ססגונית ומשלבת קטעים מחליפת המכתבים שניהלה עם עלי, ולאחר מותו גם עם אמו, וכן פרקים מיומנה של האם.

זהו רומן מרגש וסוחף, הלוכד את תשומת לבו של הקורא עוד מן הרגע הראשון. ריח הדפים כמו ספוג בניחוחם של רגבי האדמה ועצי האשכולית שבפרדס, שם חולקים גרי ובן-צבי רגע של קרבה, הקפה המתבשל לאיטו בשעה שהחברים משוחחים על ענייני היישוב, וכיכר הלחם הטרייה הנבצעת במטבחה של אמה של גרי. לאורך הספר, מלווה הקריאה בצביטת געגוע, גם מתוך הזדהות עם אובדנה של גרי ועם לכתה של אהבת נעורים, אך גם בשל ערגה לישראל של פעם, האידיאולוגית ומלאת הענווה, המתהדרת בצניעותה ובהסתפקותה במועט, ושואפת להנחיל ערכים של אחדות, הדדיות, שיתוף וחיי קהילה.

רומן מרגש וסוחף. פנינה גרי

דמיינו מדינה שלווה עם מנהיגות אמיצה, צנועה ואמינה

פנינה יקרה, אני זוכרת אותך ומתגעגעת אלייך – למעשה, אל עצמי. אני אוהבת לצלול אתך בים הזיכרונות, שוב ושוב, כשאת מזכירה לי פרטים קטנים. יש כמה דברים שאני רוצה לשאול אותך. כתבתי עלייך ספר. הידעת? קראתי לו 'סיפור אהבה ארץ ישראלי'. סיפרתי שם כיצד הכל התחיל ביני – או בינך, ובין עלי.

"על הנסיעה באוטובוס לירושלים סיפרת?".

ודאי. היה זה בחופש הגדול, ביום קיץ מאושר בשנת 1942. הייתי בת חמש עשרה בערך, כשנסעתי באוטובוס לירושלים עם שתי חברות מנהלל, לסמינר של תנועת המושבים.

"ופתאום ראיתי אותו - מקסים, גברי, שזוף, בעל תלתלים שחורים ועיניים ירוקות... לידו ישבה אישה מבוגרת. כאילו במקרה, התיישבנו בספסל מאחוריהם, צחקנו, הרעשנו, רצינו למשוך תשומת לב. ואכן, האישה הסתובבה לעברנו ושאלה: 'מניין אתן באות, בנות?'. 'אנחנו מנהלל', השבנו. 'נהלל, מושב לתפארת, יש לנו שם הרבה ידידים, עוד מימי העלייה השנייה. הכרנה - זהו בני עלי, תלמיד בית הספר החקלאי 'כדורי', ואני אמו, רחל-ינאית בן-צבי'. וזהו. השיחה הסתיימה. הם הפנו אלינו את הגב ושוחחו ביניהם כל הדרך. עלי מ'כדורי', עלי מ'כדורי', לא חדל לזמזם מאז מעין יתוש בראשי. אני חייבת לפגוש אותו שוב, חשבתי".

הוא כל כך מצא חן בעיניי, ממש אהבה ממבט ראשון. מאז, חלפו ארבע שנים של פגישות מקריות מאכזבות, עד הרגע ההוא, כשפתאום זה קרה. את זוכרת?

"איך אוכל לשכוח? אחרי מסיבת חג הפסח, ממש לפני שער ביתי... היה מאוחר, אולי אחרי חצות. אנחנו עומדים לפני השער ואני לא מסוגלת לומר לו שלום, לפתוח ולהיכנס. מה עושים? מה אומרים? פתאום הרגשתי את מגע ידו על ידי. הוא סובב אותי אליו ונתן לי נשיקה עדינה".

סיפור אהבה ארץ-ישראלי עטיפת הספר

עד היום אני מרגישה את הנשיקה הזו על השפתיים.

"זה היה הרגע הכי יפה בחיים שלי, כאילו כל החלומות שלי התגשמו. לא נכנסנו הביתה. הלכנו לפרדס. זה היה כאילו הכרנו שנים, כאילו מישהו תעתע בנו והפריד בינינו רק כדי להמתיק את אושר הפגישה".

פגישה שהתארכה לשנה קצרה. אבל אז, באמת הופרדנו.

"הכל נקטע ביום חורף גשום ובוכה כשבוע לפני חתונתנו, כשעלי וששת חבריו נהרגו במלחמת השחרור, בשדות קיבוצו, בית קשת".

שישים ושמונה שנים חלפו מאז. היום אני כבר בערוב ימיי, ואילו את, פנינה של אותם ימים, פנינה של התום והתקווה והאהבה הגדולה, נותרת בת עשרים לנצח. הייתי רוצה לחיות שוב כל רגע מאותם ימים , לזכור את האופטימיות שהייתה אז מנת חלקי ומנת חלקו של היישוב כולו.

"באופן אישי, היינו מאושרים, עלי ואני. היינו נפגשים מדי סוף שבוע, ובין לבין, היינו מתכתבים ומתגעגעים. ובנוגע ליישוב – מוזר, אך דווקא אז, למרות המצב הביטחוני הקשה, כשחמש מדינות ערב מתקיפות אותנו - יישוב יהודי קטן עם כמה אלפי לוחמים וכמעט ללא נשק, הייתה מעיין התרוממות רוח. היינו בטוחים שבסופו של דבר ננצח, הייתה הרגשה שעוד מעט תהיה לנו, סוף סוף, מדינה משלנו.

"אני זוכרת שכשעצרת האו"ם התכנסה כדי להחליט על חלוקת ארץ ישראל, עלי הופיע לביקור במפתיע - היה לו טרמפ, והוא הגיע לנהלל, ממש לפני החדשות. היה מתח נורא. הרדיו שלנו היה היחיד בשכונה, וכל השכנים נכנסו לשמוע. אבא רשם את קולות המצביעים ואת דברי הסיום: 'תכנית החלוקה אושרה על ידי מליאת האומות המאוחדות, ברוב של שלושים ושלוש מדינות. שלוש עשרה מדינות הצביעו נגד ועשר נמנעו'.

"פעמוני הברזל החלו לצלצל בכל ישובי הסביבה. ילדים רכבו על אופניים וצעקו: 'מדינת היהודים קמה! מדינת היהודים קמה!' רקדנו עד שעת לילה מאוחרת. כשחזרנו הביתה, נרגשים ומאושרים, אמר עלי: 'אנחנו עוד נשלם ביוקר בעד השמחה הזו'. דאגה נוראה אחזה בי. ידעתי בדיוק למה הוא התכוון ומה הוא מרגיש.

"לאחר שבוע, הגיע מכתב להורי מאמו של עלי: 'ציפורה ויוסף יקרים! אני מקווה שתבינו ללבנו. המצב בארץ הולך ונעשה מתוח ומסוכן מיום ליום. הערבים לא ישלימו עם הקמתה של מדינה יהודית. מצפה לנו תקופה קשה ואולי אף מלחמה נגד כל צבאות ערב. יש סברה שירושלים תכותר ואנחנו חוששים מהניתוק. ברצוננו לבקשכם להקדים את חתונתם של ילדינו. נשמח אם המועד ייקבע בחג הפורים במקום בפסח. נהיה יותר שקטים אם נדע שהם ביחד'. שוב נסחפתי בזיכרונות... מה עוד תרצי לשאול אותי?".

כיצד דמיינתם את המדינה שעתידה לקום?

"ובכן, היינו בטוחים שזו תהיה המלחמה הראשונה והאחרונה, וראינו בעיני רוחנו הסכמי שלום עם כל שכנותנו וטיולים לארצות המזרח התיכון. דמיינו את מדינת ישראל שלווה, יפה, נקייה ופורחת... ראינו כיצד חזון קיבוץ הגלויות ומיזוגן מתגשם – איך מכל התפוצות, העם היהודי עולה ונאסף לישראל, לאור לקחי השואה. הייתה אווירה של 'ואהבת לרעך כמוך', עם כבוד הדדי, שוויון ואחדות בין עדות, אמונות ומעמדות... עם מנהיגות אמיצה, צנועה ואמינה, אור לגויים ולעצמנו".

את אומרת 'מנהיגות צנועה', ואני נזכרת שפעם שאלתי את עלי מדוע הוריו מתגוררים בצריף עלוב ודולף שקנו לפני כשלושים שנה מהצבא הבריטי, לאחר מלחמת העולם הראשונה. 'אביך מכהן כיושב ראש הוועד הלאומי, ולבטח מגיעה להם דירה סבירה', אמרתי לו. 'כרגע יש לנו דאגות חשובות ודחופות יותר', ענה עלי בנחישות והוסיף: 'אלפי עולים חדשים גרים באוהלים, צריפונים ופחונים, וצריך לדאוג להם לשיכון ולעבודה. אבי ואמי מכהנים בתפקידים ציבוריים, והם צריכים לשמש דוגמה!'.

"אני זוכרת. מילותיו הותירו עליי רושם עז, כל יום התאהבתי בו מחדש... הקשיבי, אנו מדברות על אז ועל פעם, וגם לי יש שאלה אלייך - כל מה שחשבנו, שרצינו, האם כך אכן קרה?".

רגע, בואי נעשה הפסקה. פתאום תקפה אותי חולשה.