רוני גלבפיש מראיינת את התאומות יערה ותמר
מחברת ספר הפנטזיה לנוער מדמיינת כיצד תיראה פגישתה עם גיבורות הספר, תמר ויערה, ומגלה שגם דמויות-נוער ספרותיות, ממש כמו נערים ונערות בשר ודם, זקוקות לאוזן קשבת, לחום ולהגנה. שיחה על מערכת היחסים המורכבת שבין סופר לדמות. חלק יד' בפרויקט
"אגם הצללים", ספר הנוער פרי עטה של רוני גלבפיש, הוא יצירה עתירת דמיון. לכאורה, גיבוריו, שחציים אנושי וחציים פלאי, מתנהלים במנותק מעולמם של הקוראים, בעולם אחר, בעל כללים משלו. אך למעשה, עולמם מתכתב עם עולמנו שלנו כל העת, בציטוטים מתוך שירים מוכרים, המשמשים להם כמילות לחש. ומה מעיד על השתייכות לחברה כזו או אחרת יותר מאשר שימוש באוצרה התרבותי? מילותיהם של חיים נחמן ביאליק, נעמי שמר, שאול טשרניחובסקי, יונה וולך ונתן אלתרמן קושרות, אם כך, חוטי קסם דקיקים בין עולם הפנטזיה שיצרה גלבפיש למציאות הקונקרטית.עוד כותרות ב-nrg:
• הניתוק מהספרים עשה ל"משחקי הכס" רק טוב
• מרגש: 11 ישראלים משחזרים תמונות עבר
• זועמת: טל גלבוע נגד אדריאנו מהמירוץ למיליון
• "כפוית טובה": לטהוניה אסור להביע דעה בישראל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
סיפורן של התאומות תמר ויערה, בני משפחתן וחבריהן, הוא במידה רבה סיפור על חופש, על שחרור ממגבלות ועל זכותו של אדם (או יצור פלאי מכונף) לטוות את חייו בעצמו, מבלי להיות כבול להיסטוריה המשפחתית או לזו שנכתבה עבורו. תחושת החופש מזוהה ב'אגם הצללים' עם טבע ומרחבים, ובספר משובצים שלל תיאורים יפהפיים של פינות חמד בנופה של הארץ. קסמם של אותם אתרים מתערבב בקסמי הפנטזיה ומחולל פלא חדש.
מעבר להנאה שבקריאתו של ספר פנטזיה כתוב לעילא, הקוראים הצעירים נתרמים גם מהשיעורים שבכוחו של 'אגם הצללים' ללמדם – גיאוגרפיה ואהבת הארץ, שירה ולשון. היה נפלא לו ספרות מעין זו הייתה משמשת כרקע ללימוד בבתי הספר, ותלמידים היו לומדים גיאוגרפיה דרך הרפתקאותיהם של הגיבורים, ונחשפים לכמה מן היצירות היפות ביותר בשירה העברית מבעד לסיפורן של הדמויות. בדרך זו, של הנגשת חומרי הלימוד לילדים ולנוער והדלקת הניצוץ שבדמיונם, ניתן לעורר בהם אהבה לקריאה וללמידה ולהעניק להם כלים שישמשו אותם לאורך שנים.
קבעתי עם יערה ותמר במקום שבו נפגשנו לראשונה - בית הקברות של קיבוץ כנרת, בשעת אחר צהריים. החום יוקד, ואני ממתינה להן שעה ארוכה על הספסל שליד קברה של רחל המשוררת. כבר קראתי את כל השירים בספר המונח לצד המצבה. חם מדי לשירה ממילא, ואני קצת נרגזת. הייתי צריכה לסרב לראיון הזה, כמובן. בהתחשב במצב היחסים שלי עם תמר ויערה בימים אלה, הייתי צריכה לשמור מרחק משתי המתבגרות הזועפות שלי.
וזה מה שהתכוונתי לעשות, בכל ליבי - כשהספר יצא, הבטחתי לעצמי שאניח להן ואצא לחפש לי דמויות חדשות. אבל בשנה שחלפה מאז, חשבתי עליהן לעיתים קרובות. בסוף הספר, שתיהן נאלצו להתמודד עם טלטלות גדולות. מה קרה להן אחר כך?
הקוראים, כמוני, הביעו סקרנות באשר לקורותיהן של התאומות, ולאט לאט נכנעתי לדחף והתחלתי להטריד אותן שוב. הן שאלו בחשדנות מה אני רוצה, ובתשובה גמגמתי משהו לא מחייב על כתיבת טרילוגיה. עצם הרעיון החריד אותן ועורר את חמתן, ומאותו רגע הן החלו לבצע פיגועים ממוקדים בתהליך הכתיבה - נעלמות לימים ארוכים, מבלי לספר לי דבר על קורותיהן. את תמר לא ראיתי מזה שלושה שבועות.
היום הצלחתי לפתות אותן לכאן בהבטחה שלא אצנזר את דבריהן, לא אקצר ולא אערוך, פשוט אמסור דברים כהווייתם.
יערה מגיעה ראשונה. היא נוחתת ליד המצבה של אלישבע ומביטה בי בזעף.
"אחותי עוד לא הגיעה?".
ברור שלא.
"היא בטח לא תבוא".
אני מושכת בכתפיי. מאוד ייתכן שיערה צודקת, אבל אני עדיין לא מרימה ידיים.
הבטחתי לעיתון ראיון עם שתיכן.
"נראה לך שאכפת לתמר מההבטחות שלך?".
למען האמת, לא נראה לי שאכפת לתמר מכלום.
את רוצה שנתחיל בינתיים? כשאחותך תגיע, היא תצטרף.
יערה מתיישבת.
"זה יעצבן אותה".
כן.
היא מחייכת.
"מצוין. בואי נתחיל".
עברה שנה בדיוק מאז שנפגשנו, מאז שהספר יצא. את רוצה לספר לי מה קרה מאז?
החיוך נעלם.
"אני לא רוצה לדבר על הספר".
למה?
"לא רוצה וזהו".
"כי היא שונאת את הספר שלך, זה למה", נשמע קול מהשמיים. רגע אחר כך, תמר נוחתת על קברה של נעמי שמר ומשלבת את ידיה. "ובצדק".
"אל תדברי בשמי", מזדעפת יערה.
"בסדר", אומרת תמר. היא קופצת לאדמה ומתייצבת מולי. "אני אדבר בשמי. רוני, עופי לנו מהחיים".
סליחה?
"עופי. טוסי. תיעלמי. מה לא ברור?".
יערה נראית מופתעת, אבל היא לא אומרת כלום.
מה קורה, תמר? קבענו ראיון פה –
"לא קורה כלום. הכל נגמר. סיפרתי לך הכל, נתתי לך לצלהב אותי. שמעת כל מחשבה שלי, גם את אלה שאני לא הכי גאה בהן. סמכתי עלייך, ואז, את הלכת פרסמת את הספר הזה, וגילית הכל, לכולם".
אמרת לי שלא קראת את הספר.
"אז אמרתי. ממתי את מאמינה לכל מה שאני אומרת?".
"היא צודקת. לא שמרת גם עלי".
הקול של יערה רך, אבל המילים שלה מכאיבות יותר.
לא התכוונתי לפגוע בך, אבל הסיפור הוא על הקרע –
"ובי כן התכוונת לפגוע?", תמר מתפרצת, "כי הקרע הזה הוא שלנו, של שתינו".
אני מתרגזת.
רק רציתי לספר סיפור.
"אין דבר כזה 'רק'", אומרת תמר, וקורסת על קבר נעמי. מעולם לא ראיתי אותה מובסת כל כך. "הסיפור הזה הוא החיים שלנו. סיפרנו לך הכל, ואת בגדת בנו".
אבל הצגתי אתכן כדמויות מרתקות, כמו שאתן. והקוראים אוהבים אתכן.
"מה יש לי לעשות עם אהבה מבני אדם?", אומרת יערה בשקט.
אין לי תשובה לשאלה הזו.
אז למה טרחתן לבוא לפה בכלל?
"כדי להגיד לך שתפסיקי", אומרת תמר.
אני מביטה במים. הם עדיין קרירים, ואני רק רוצה לצלול פנימה.
"זה לא ינקה אותך מאשמה, לצלול במים", אומרת יערה. ככל שהיא נמצאת יותר בחברת תמר, כך היא נועזת יותר, תוקפנית יותר.
היא שומעת את המחשבות שלי, כמובן. כשהן נתנו לי לצלהב אותן, לשמוע ולראות את כל מה שהן חושבות ומרגישות, נתתי להן את אותה זכות. אז הן יודעות כל מה שעובר עליי. אין שום טעם בהעמדות פנים וניסוחים מתחשבים.
אני לא מאמינה לכן. אתן לא רוצות שאני אפסיק.
"סליחה?" תמר מזדקפת, והתלתלים שלה רוקדים.
את, גברת, יודעת להיעלם יפה מאוד כשאת רוצה. את פה כי את רוצה שאכתוב אותך. ואת –
אני פונה ליערה –
את עושה לי את הקול העצוב הקטן הזה, כי את יודעת שהוא עובד עליי, שאני מיד מרגישה אשמה.
"הי!", יערה מתרגזת, אבל אני לא מפחדת יותר.
אתן יודעות תמיד מה אני מתכננת. ידעתן שאני כותבת את הספר, כי בדיוק כמו שאני בתוך הראש והלב שלכן, אתן בתוך הראש והלב שלי. אתן אוהבות לראות ילדים שמחפשים אתכן בשמיים. שתיכן שאלתן אותי את מי הקוראים אוהבים יותר.
"אמרת לי –", תמר נשמעת מהוססת לראשונה. הן מחליפות מבטים.
אמרתי את האמת. חלקם אוהבים אותך, חלקם את יערה. לא תאמינו, אבל הבנים מעדיפים בכלל את אייר.
הן מגחכות.
הם אוהבים את שתיכן. והם דואגים לכן. ובמקום לספר לי מה קורה, במקום לעזור לי לכתוב, שתיכן עושות לי הצגות.
אני מתנשפת. די, נמאס לי לבלות ימים שלמים מול המחשב לבד, נמאס לי מחוסר שיתוף הפעולה שלהן. יש לי סיפורים אחרים בראש. כבר מזמן רציתי לכתוב על דוד ומאיה, הגיבורים של –
"דוד ומאיה משעממים", אומרת תמר.
הן שוב מחליפות מבטים.
"האמת היא שרצינו לדבר איתך", אומרת יערה. "יש לנו בעיות עם כוח השתיים".
אני עוצרת את הנשימה. אם רק יכולתי לעצור את המחשבות. אבל הן יודעות מיד.
"תירגעי", אומרת תמר. "אם תתחילי להתלהב פה, אנחנו הולכות".
אז התכוונתן מההתחלה לספר לי!
יערה מושכת בכתפיה.
רק רציתן שאני – מה?
"שתביני שאלה החיים שלנו, שזה חשוב לנו. זו לא איזו רכילות שאת כותבת –".
"או משהו לבידור –".
אני מהנהנת.
רציתן שאני אשמור עליכן.
יערה יורדת מהמצבה ומתיישבת על נעמי שמר, ליד תמר. מזמן לא ראיתי אותן ככה, כתף אל כתף. כל כך מתוקות. כל כך צעירות.
יש לי כבר שני ילדים בגיל ההתבגרות.
אני נאנחת.
"ויש לך גם אותנו", אומרת תמר.
"וגם את אייר", מוסיפה יערה. "אבל אם תכתבי עד הסוף, אנחנו כבר לא נהיה מתבגרות, ונפסיק לעשות לך בעיות".
בסדר, בסדר אני אכתוב. אבל אף אחד לא מתגייס לצבא, ואף אחד לא יוצא לטיולים בעולם. אני דואגת לילדים שלי מספיק, אין לי כוח לעוד.
הן מהנהנות.
בלי קעקועים ופירסינגים.
תמר מחייכת. "אולי רק משהו קטן", היא אומרת.
אני ממצמצת, ופניה מכוסות בקעקוע עצום של נמרה.
תמר!
היא צוחקת, והקעקוע נעלם.
"בסדר, בסדר. אבל אני לא מבטיחה כלום בקשר לטיול בעולם. שמעתי שיש יצורים מאוד מעניינים באירלנד".
אירלנד. המממ... זה יכול להיות סיפור מעניין מאוד, אני חושבת.
אולי מחר בבוקר הן יבואו.
פרויקט דמויות מספרות:
• חלק א': הסופר גואל פינטו מראיין את הדמות ליאור בן-משה
• חלק ב': הסופרת שלי גרוס מראיינת את הדמות ליבי גרנות-בנאי
• חלק ג': הסופר ינון ניר מראיין את החייל האחרון
• חלק ד': הסופרת אורית גידלי מראיינת את הילדה נונה
• חלק ה': גלית דהן קרליבך מראיינת את אראל בכלא
• חלק ו': יובל אברמוביץ' מראיין את ליידי לייק
• חלק ז': הסופר רועי סלמן מראיין את זוהר ואורי
• חלק ח': גבריאל בן-שמחון מראיין את יונתן מרציאנו
• חלק ט': תמר ורטה-זהבי מראיינת את גנדי, מנדלה וקינג
• חלק י': הסופר רן דברת מראיין את גיבור "חזקים ברוסיה"
• חלק יא': הסופרת דנה אבירם מראיינת את הדמות טל אבידן
• חלק יב': יערה עמנואל מראיינת את הדמות מור פוריזיאן
• חלק יג': פנינה גרי מראיינת את דמותה מפעם
שבוע הספר 2016
• פרויקט מרהיב: ספרי הילדים האהובים בעטיפה חדשה
• על רקע ביטול חוק הספרים: עלייה בספרי הביכורים
• הספרים הנקראים ביותר בת"א: עמוס עוז והארי פוטר
אקו"ם