אלמוג בהר: 'רוצים למחוק את התרבות המזרחית'
על דבריו של גידי אורשר, הנכחת תרבות ומורשת יהדות ספרד והמזרח, המלצותיה של ועדת ביטון והיצירות הספרותיות שיש ללמד בבתי-הספר: המשורר אלמוג בהר לא שותק לאור התנודות בישראל ומספר על ספרו החדש ועל מקומה של השירה בחייו
"המטוס של אמירה הס עדיין תלוי באוויר מזה כמה דורות,בין בגדאד לירושלים, כבר לא ממריא, עדיין לא נוחת.
המזוודה של מחמוד דרוויש, שאין לארוז בה מולדת,
אך גם אין יותר ממנה לגולה ולפליט, עוברת שוב ושוב
דרך מכשירי השיקוף של הבידוק הביטחוני בשדות התעופה.
ורחובות איזמיר וסלוניקי וירושלים של מיכל הלד
ממשיכים לדבר ספניולית גם כשאיש לא מבין, מתגעגעים
לאיזמיר בירושלים ולירושלים באיזמיר".
(אלמוג בהר, מתוך השיר 'תלויים באוויר')
עוד כותרות ב-nrg:
• שרת התרבות מירי רגב בשירות אייל גולן
• היה קרבן להתעללות - ויגלם מנטור לפדופיליה
• כוכבת הנוער: "אדם משפיע בתעשייה אנס אותי"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בספרו של אלמוג בהר, 'שירים לאסירי בתי-הסוהר', אשר ראה אור לאחרונה, מתכנסים יחד שירים על זהות, תרבות, אבהות, זוגיות, אמונה, מאבק, חירות - והיעדרה. לצדם, מובאים תרגומי שירים ווריאציות על יצירות אחרות. כל אלו יוצרים מכלול מעניין ומרשים בעוצמתו, שלעיתים מנוקד ביופי ובהשתאות אל מול פלאי העולם, ולעיתים בכאב בשל עוולותיו ומצוקותיו.
מה קושר יחד את היצירות האלו, השונות זו מזו, ומאגד אותן לספר?
"בעיניי, ספר שירים הוא לא מבנה אדריכלי, אלא סוג של אנתולוגיה של עצמך בתקופה מסוימת. בסופו של דבר, מה שמחבר את השירים הוא חוויות החיים וחוויות הכתיבה", משיב בהר. "במובן מסוים, רק כאשר הספר נמצא בשלבים אחרונים, הוא מקבל צורה במשמעות של סדר, חלוקה והחלטה אילו שירים נכנסים לתוכו ואילו נותרים בחוץ, וזו הפעם הראשונה שאתה קורא את מה שכתבת ברצף, שזו חוויה שונה מאוד מכתיבת רומן, למשל."פתאום, בסוף, כשיש את המכלול הזה של השירים ומרכיבי הספר, אתה יכול להתחיל להסביר דברים לעצמך – זה מלמד אותך המון על עצמך ועל הכתיבה שלך, דברים שלא הרגשת בהם במהלך הכתיבה עצמה. בין הספר הזה לקודמו חלפו שבע שנים, ובהדרגה הצטברו שירים, כמו אלו הקשורים בילדים. בנקודת המבט הזו, בדיעבד, אני רואה שהשאלה של המאבק מצויה גם בספריי הקודמים ופתאום ההקשר של הילדים נכנס לתוכה, והיא קיבלה משמעות אחרת, של ליצור להם את המרחב האחר, את המקום שאפשר לגדול בו. זהו מאבק במובן של בנייה של משהו חדש ואחר".
הקריאה הראשונה הזו, של רצף שיריך משבע השנים האחרונות, יוצרת בך תחושה של קריאה במעין יומן?
"יש בשירה אלמנטים של כתיבה יומנית. בשלב העריכה, אתה במובן מסוים מפרק את היומן. בספר הראשון הורדתי את תאריכי השירים, ולא חזרתי לכלול אותם גם בספריי האחרים, ובכלל, היום אני כבר פחות כותב לעצמי את תאריכי כתיבת השירים - אני מרגיש שזה סוג של פיגומים שאפשר להסיר. אתה לוקח משהו שהוא חומרי חיים ושיש בו רצף ביוגרפי – הביוגרפיה של הכתיבה קשורה הרי לביוגרפיה של החיים, אבל היא קשורה גם לביוגרפיה של הקריאה, היא אחרת, ואתה משבש את הסדר – אין רצף כרונולוגי בספר. אלו דפי היומן, אחרי שהם נתלשו והודבקו מחדש, ואחרי שעברתי עליהם עם דיו שחורה ומחקתי".
בשירך 'אהובתי עושה עמי אהבה בשמות של מאכלים', כתבת: 'אהובתי לוחשת מילים רבות לתבלינים לפני שהיא משליכה אותם לסיר, ולי היא רק אומרת: בוא, הכנתי לנו אוכל שישביע את הלב, שישביע את כל הספקות'. מה משביע את השירה, עבורך? מהו האוכל שהיא זקוקה לו – פיסות חיים יומיומיות או התרחשויות גדולות?
"האמת היא ששירים מתחילים מהרבה דברים מאוד שונים – משפט שהבן שלי אמר לי, או דווקא מישהו שהיה לידי באוטובוס, או משהו מהשוליים של שיר שקראתי, או נוכח אירוע מסוים, נוכח התרחשות ביתית, או גדולה יותר, כמו הפגנה, או משהו בטבע. שירים הם קומפקטיים, ויכולים ללכת אתך, והם מלווים אותי ברבות מהתחנות. אגב, אני לא יודע אם שובע הוא המטרה, אם זה מה שאנחנו רוצים להגיע אליו, כי אז יכול להיות רוגע של היעדר כתיבה", מוסיף בהר בחיוך. "אבל מבחינתי, השירים מלווים את הדרך, ולכן אולי התנועה, במובן מסוים, היא עניין חוזר בשירים. הם מלווים את ההשתנות של החיים".
"זה יוצר, לרגעים, לפחות, תודעה כפולה – אתה גם מצוי בתוך הזמן, המקום או החוויה, וגם מתבונן עליהם מבחוץ. יכול להיות שזה מתרחש לא רק בכתיבה, אלא גם בסוגי יצירה אחרים, ואולי זה קשור גם לסוגי אופי שונים. יש משהו ברגעים עם הילדים, וגם, להבדיל, ברגעים קשים, שמציב בפניך את השאלה מהו הערך של כל זה – אם תהיה פליט ותברח, האם תיקח אתך את השירים? האם תכתוב שירים בבריחתך? יש משהו מאני-דיפרסיבי במחשבה על שירה – מצד אחד, היא נראית כדבר החשוב ביותר, שיכול ללכוד את היופי ולהעניק משמעות לדברים, ומצד שני, יש את הרגעים שבהם מתבהר שיש דברים חשובים ממנה וגם שיש דברים שלא מותירים לשירה מקום.
"אני חושב שזה משהו שליווה את השירה לאורך דורות. אם חושבים על התפילה - שהיא בעצם פיוט קדום, 'נשמת כל חי', אז זה בדיוק שם - מצד אחד, האדם חושב שכדי להלל את האל צריך לשיר לו, ומצד שני, הוא מגלה שלא משנה מה ישיר לו, זה לא יספיק. ואז, האל מציע לו משענת שבה האל עצמו בוחר בשירי זמרה ומעניק משמעות לכתיבת שירים, אף על פי שהם אפסיים נוכח האל. ההיקרעות הזו בין הקצוות – השירה כדבר מאוד חשוב והשירה כדבר אפסי, מלווה את השירה ואת הכתיבה תמיד. יש את ההיקסמות ממנה, אבל לעיתים קסמה מתערער".
שיחתי עם בהר נערכת בימים טעונים, ימים ספורים לאחר הגשת דו"ח ועדת ביטון ואחרי הסערה שחוללו הפוסט המדובר שהעלה מבקר הקולנוע הוותיק וממייסדי האקדמיה הישראלית לקולנוע גידי אורשר, ופוסט התמיכה שכתבה המשוררת אגי משעול, הקושרת בין דבריו של אורשר לפעילות הועדה, על אף שהוא עצמו הדגיש כי אין קשר בין השניים.
"דבריו של גידי אורשר אולי אינם ראויים לתגובה, למעשה. לא ברור מהו המטען התרבותי שאדם כזה מביא איתו, אם כך הוא מתבטא, ובעבר גם טען שהקשת הדמוקרטית המזרחית היא השטן. חשוב פשוט לעמוד על כך שדבריו של גידי אורשר מבטאים בורות, גזענות, גועל וחרדה. מתוך הבורות שלו בתרבות המזרח הוא מנכס את הרפואה וההשכלה לאשכנזיות", אומר בהר.
"מעבר לבורות של אורשר בתרבות המזרח ובמקום של השכלה ורפואה בתוכם, בניכוס שאורשר עורך להשכלה ולרפואה אל האשכנזיות, ובגזענות של דיכוטומיה זאת, דבריו מבטאים גם גועל מן המזרח וחרדה מפני התהפכות היוצרות, הרגע שבו ההגמוניה האשכנזית תאבד חלק מן הפריבילגיות שלה ויהיה עליה להתחלק בהן עם המזרחים. חרדה זאת דומה לחרדה הגברית מפני השתלטות נשים, ולחרדה הציונית מפני פלסטינים", הוא מוסיף.
• אגי משעול מגבה את אורשר: "הסתה מזרחית"
• הסופר גבריאל בן-שמחון: "גנבו לנו את התרבות"
המלצותיה של ועדת ביטון, בראשה עומד המשורר וחתן פרס ישראל לספרות ארז ביטון, הוגשו לפני כשבוע לשר החינוך נפתלי בנט, והן כוללות סעיפים רבים המתייחסים לאופן בו יש, לדעת חברי הועדה, לשלב בתכניות הלימודים בבתי-הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה תכנים ופעילויות העוסקים ביצירה, בתרבות ובהיסטוריה של יהדות ספרד והמזרח. מעיון בדו"ח עולה כי המשותף לכלל ההמלצות, המקיפות תחומים משיקים רבים, הוא הכרה בקיומו של נרטיב היסטורי-תרבותי נוסף, המתקיים במקביל לזה הנלמד באופן נרחב במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית ובאקדמיה. הטמעתו של נרטיב זה תוכל להתבצע אם במקביל לעריכת שינויים ותוספות בחומרי הלימוד והמחקר, הוא יזכה לגיבוי מצד המערכות השונות.
• הסיפור השלם: ועדת ביטון תיזכר לדורות
ואכן, לצד דגש על רפורמה בתכניות הלימוד, ישנה התייחסות גם לאופנים אחרים בהם יש להביע הכרה במורשת יהדות המזרח, דוגמת בחירת שמותיהם של רחובות, הפקת סדרה שתשודר בטלוויזיה החינוכית ותעסוק ביהדות ספרד והקמת מוזיאונים שיוקדשו לקהילות השונות. בין ההמלצות המופיעות בדו"ח שהוגש, ישנן גם כאלו הנוגעות להגברת ייצוגם של בני עדות המזרח במועצה להשכלה גבוהה וכן להקמתם של ועדות וגופים ייעודיים להנכחת מורשת זו.
האם אתה מסכים עם המלצותיה של הועדה?
"עדיין לא קראתי את כל הדו"ח הארוך של ועדת ביטון, אך קראתי חלקים מתוכו, ואקרא את כולו בהמשך. בינתיים, אני יכול לומר כי אופן הצגתו בחלק מן התקשורת - כאילו עיקר המלצות הועדה נגעו לביקור בקברי צדיקים, הוא שקרי ומגמתי", טוען בהר. "מה עוד שאין זה ברור שמי שמיהרו להגחיך ביקורים אפשריים בקברי צדיקים מסורתיים, ממהרים להגחיך את הביקורים המאורגנים של מערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא - כולם בכפייה, בקברי הצדיקים החילוניים, קבר בן-גוריון, קבר הרצל, קבר רבין, קבר רחל המשוררת וקבר טרומפלדור.
"אני יכול לומר, באופן עקרוני, שיש צורך לשנות את הדרך שבה נוכחת התרבות המזרחית במערכת החינוך, וכן באוניברסיטאות, כיוון שהמצב הנתון שבו אנחנו מצויים הוא של ניסיון מאורגן של המדינה למחוק את התרבות המזרחית, שהוחלף בכמה שלבים בתיקונים קלים, אשר אף אחד מהם לא היה הנכחה רחבה ומלאה של התרבות המזרחית, אלא הנכחה של חלקים קטנים מתוכה אשר הלמו את המיתוס הציוני".
איזו יצירה מן התרבות המזרחית, למשל, נלמדה בשל האופן בו התאימה למיתוס הציוני?
"קחי, למשל, את הספר 'תרנגול כפרות' של אלי עמיר, אשר בחוויה שלי כתלמיד בית-ספר, שאותה אני זוכר באופן מפורש, היה הטקסט הראשון מן המורשת שלי לאחר התנ"ך, שנכלל בבית-הספר, כאשר למדנו אותו בכיתה ח'. היה זה משמח, מצד אחד, שמשהו סוף-סוף נכלל, ומצד שני עצוב, בשל הדילוג על אלפי שנות תרבות והכללה של יצירה אחת מאוחרת. לכן, אני חושב שבהחלט יש כעת צורך לבצע שינוי עמוק ומקיף במערכת החינוך, בלימודי הספרות וההיסטוריה, בטקסים, בטיולים ובהשכלה הגבוהה", אומר בהר. בהקשר זה, יש לציין כי בהר מוזכר בדו"ח ועדת ביטון כאחד המשוררים שהועדה ממליצה על שילוב טקסטים פרי עטם בתכנית הלימודים.
"לדעתי, השינויים הללו יתאפשרו רק על ידי כך שהשפה הערבית תהפוך לשפת חובה במערכת החינוך, מכיתה א' או ב', וכך אפשר יהיה להנכיח גם את היצירה היהודית הענפה בערבית; ורק על ידי כך שבמקביל גם תלמידי בתי-הספר הממלכתיים ילמדו חלק משמעותי מתורה שבעל-פה ויוכלו להתמודד עם קטעים מתוך המשנה והגמרא, בהלכה ובמדרש, ויפגשו את סוג העברית של לשון החכמים, וכן את הלשון הארמית. רק כך הם יוכלו להכיר את התרבות המזרחית לעומקה, על הרצף הארוך שלה, וכך יפגשו את שירת ספרד מתור הזהב, לא כתחנה חד-פעמית עברית המנותקת מערבית, אלא כשירה המפגישה מסורות עבריות וערביות, מסורות קודש וחול, עומדת ברצף עם התרבות שלפניה ומשפיעה על התרבות שאחריה. כמובן שראוי שבדיוק בשלב הזה תהיה גם הנכחה מקיפה של התרבות, הספרות וההיסטוריה האתיופית במערכת החינוך, במקום שיהיה צורך להמתין לכך עוד שישים שנה, כמו עם הספרות, התרבות וההיסטוריה המזרחית", מוסיף בהר.
"לדעתי, קודם כל חשוב שבין היושבים בועדות של משרד-החינוך יהיו אנשים המצויים בתרבות ובספרות המזרחית, לדוגמה, בכותבי פיוט מארבע-מאות השנים האחרונות, בספרות מדרשית ורבנית, בספרות שכתבו יהודים בערבית ובספרות מזרחית חדשה בישראל בעברית", משיב בהר כאשר אני שואלת אותו כיצד נכון, בעיניו, לבחור את היצירות הספרותיות הנלמדות בבתי-הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה. "דומני שבעבר לא היה מקום מרכזי למומחים לתחומים אלו בועדות משרד-החינוך. חשוב גם שלמורים תהיה אפשרות בחירה כמה שיותר גדולה בנוגע ליצירות שהם מלמדים, אך מצד שני, אי אפשר להתפשר על כך שכל היצירות המזרחיות שייכנסו יהיו בקטגוריה של 'יצירות בחירה'.
"אני הייתי בוחר לעדכן את לימוד שירת תור הזהב בספרד בצורה שתחבר את שירת החול הספרדית למקורותיה והשפעותיה המובהקות בשירה הערבית בת הזמן, ומצד שני מדגיש את הקשר של מסורות הפיוט הספרדיות למסורות חיות בקהילות שונות, בטקסי חיים ובבתי-הכנסת", הוא מציע. "לאחר מכן, הייתי מלמד פייטנים שיצרו ברצף שבין תקופת ספרד למאה העשרים. בנוסף, הייתי מדגיש את יצירתן של נשים במזרח, מהרבנית אסנת ברזאני בכורדיסטאן במאה השבע-עשרה, ופרחה בת יוסף במרוקו במאה השמונה-עשרה, ועד יוצרות נשים יהודיות מזרחיות במאה העשרים.
"כמו כן, הייתי מדגיש את יצירתם של יהודים בערבית, דרך לימוד של אחד מסיפוריו של סמיר נקאש וסיפוריהם המוקדמים של סמי מיכאל ושמעון בלס. במקביל, הייתי מנכיח יצירה של פלסטינים בעברית, כגון אנטון שמאס, עטאללה מנצור וסייד קשוע. הייתי גם מלמד את הספרות המזרחית בישראל ברצף שמתייחס ליצירות שנכתבו לפני ארבעים ושמונה, כגון יצירותיהם של יהודה בורלא, יצחק שמי, אריאל בן ציון, מרדכי טביב - שספרו הראשון ראה אור בארבעים ושמונה, ולפרוזה ושירה שנכתבו לאחר ארבעים ושמונה, כמו יצירותיהם של אהרון אלמוג, אמנון שמוש, סמי מיכאל, שמעון בלס ועוד רבים".
"בנוסף, ובמקביל לנוכחות המסוימת של ספרות אירופאית ואמריקאית בתכניות הלימודים, הייתי מצרף גם ספרות ערבית - יצירות קלאסיות כגון כלילה ודימנה, אלף לילה ולילה, ספרות המקאמות ושירת אל-מותנבי, ויצירה מודרנית - תאופיק אל-חכים, טאהא חוסיין, יוסוף אידריס ונגיב מחפוז. הרחבת האופק של התלמיד לספרות שאינה אירופו-אמריקאית יכולה להתרחב בלימודים המורחבים של חמש יחידות, או ביצירות הבחירה, גם לספרות פרסית, תורכית, הודית, סינית, יפנית ואתיופית.
"באופן מובהק, תהליך זה יצריך כתיבת תכניות לימודים חדשות, וכאמור עדכון של הוועדות, וכן עדכון של תכני הלימודים בתכניות למורים במכללות ובאוניברסיטאות", מדגיש בהר. "כל אלו תלויים בהרחבת המחקר האקדמי על תחומי יצירות אלו, על ידי הוספת תקנים בנושאים של ספרות ערבית-יהודית וספרות מזרחית, ובעידוד מכוני מחקר, וקבוצות מחקר בנושאים אלו. החוסרים הקיימים בבתי-הספר מבטאים גם העדפה אקדמית עד כה לגבי תחומי המחקר, ויש לעודד שגם בה יהיו הרחבה וגיוון מתאימים. דומני כי הדור כשיר לכך".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם