רצח רבין לנוער? אורה מורג כנגד כל הסיכויים
איימו עליה בחרם, ההוצאות זלזלו בה, ומקורביה הזהירו אותה מפני סיכונים. כעת, לאחר שניצחה במאבקה, אורה מורג מספרת על התהליך המטלטל של הוצאת ספר לנוער העוסק ברצח רבין, על שיחת הטלפון עם יוסי שריד ועל העצות החכמות מפי הקוראים הצעירים
'אתה יודע מה זה?' שאל יואב.'מה זה?' שאל רותם בעיניים גדולות.
'זה כדור של אקדח!'.
'זה בכלל לא כדור!' צחק רותם.
'רותם, כך נראה כדור של אקדח. היו שם עוד כדורים כאלה?'.
'היו בקופסה עוד המון, והיה גם אקדח כמו שהיה לי בפורים, אבל לא לקחתי אותו'.
'טוב שלא סיפרת לגננת, אבל תבטיח לי שגם לא תספר'.
'מבטיח'.
יואב העיף מבט אל המחסן שבחצר, שנראה לו צופן סוד. אחר כך הביט אל תוך גן הילדים. מבעד לחלון המטבח נשקפה דמותה של הגננת. היא לא הבחינה ביואב ובאחיו שעמדו שם.
'טוב, בוא נלך הביתה,' אמר יואב, 'אני עוד צריך להספיק להגיע לאימון. לא כדאי שמישהו יראה אותנו כאן עם הכדור ביד'.
רותם ויואב הגיעו לקצה רחוב בורוכוב. מכיוון הכיכר הקטנה צעד לעברם בחור צעיר, שחום ורזה, כיפה שחורה גדולה על שערו השחור המתולתל ושפתיו קפוצות.
'יגאל!' קרא רותם ונפנף לבחור.
הבחור, כמו ניעור מתוך חלום רחוק, הביט אל השניים, עיוות את שפתיו למעין חיוך, והמשיך בדרכו בלי לעצור.
'מי זה?' שאל יואב.
'יגאל, הבן של הגננת'.
'אתה מכיר אותו?'.
'כן. הוא גר בבית של הגן ולפעמים הוא נכנס למחסן ההוא'.
'אבל הוא לא ממש ענה לך'.
'נכון. הוא כזה... נו... לא...'.
'לא נחמד?'.
'כן. לא נחמד'.
(מתוך 'שלוש יריות בכיכר', ספרה של אורה מורג)
עוד כותרות ב-nrg:
• צפו: הפספוסים הגדולים של "משחקי הכס"
• חברים, תרגיעו: 30 אלף צועדים זה לא ניצחון
• חדש בביצה: גילי מוסינזון וסתיו סטרשקו צמודים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הוצאתי חמישה עשר ספרים בסדרה ההיסטורית לבני נוער. כאשר הודעתי שספרי הבא יעסוק ברצח רבין, כולם היו בהלם. פתאום, כל ההוצאות לאור, שתמיד רוצות שאוציא אצלן, שנותנות לי מקדמה להוצאת ספריי ושחיכו לספרי הבא, סירבו להוציא את הספר. חמש הוצאות, בזו אחר זו, דחו אותו", מספרת אורה מורג על תהליך הוצאת ספרה 'שלוש יריות בכיכר', וניכר בקולה שעל אף שבסופו של דבר ראה הספר אור בהוצאה מוערכת, עוד נותר בה משהו מתחושת העלבון שעלתה בה לנוכח הדחייה.
מאילו טעמים נדחה הספר?
"אחת ההוצאות אמרה לי שהיא חוששת מתביעה משפטית. אמרתי לה שאשנה חלק מן השמות - את שמו של יגאל עמיר, מן הסתם, לא אוכל לשנות, אבל כן אפשר לעשות את זה עם חלק מהשמות האחרים", משיבה מורג, שאכן עשתה זאת. "הם פחדו גם שאני כותבת דיאלוגים שבהם אני מכניסה לאנשים מילים לפה. אמרתי להם – הכל נבדק, הכל מדויק. התבססתי כאן על פסקי דין שמתארים את השיחות, יגאל עמיר התראיין והודה, וגם חגי עמיר, ויש צילום שרואים בו את יגאל עמיר יורה. מה צריך יותר מזה?
"מוציא לאור אחר אמר לי: 'למה את כותבת על דמויות שנויות במחלוקת?'. תארי לך תשובה כזו! בואי נכתוב רק על דמויות שכולם מסכימים עליהן, בואי נכתוב על אמא תרזה. היו גם הוצאות שלא נימקו את הדחייה, אבל כתבו לי: 'אנחנו מעדיפים שלא'. כולם, אגב, שיבחו את רמת הכתיבה וכתבו לי דברים כמו 'הדמויות מאוד חיות', אבל אז המשיכו בסגנון: 'לאחר התלבטויות רבות, למרות חשיבותו של הספר, החלטנו שלא להוציאו'".
אילו תחושות התעוררו בך לאור התגובות האלה?
"עצם זה שמבחינה ספרותית אהבו את הספר, דרבן אותי להמשיך ולנסות. כולם אמרו לי שאני מסתכנת – אם אני מקבלת כאלה תגובות מן ההוצאות, מה יקרה אם בכל זאת אוציא את הספר? אולי יחרימו אותי, אולי לא אוזמן לבתי ספר. הייתי לבד, ללא הוצאה מאחוריי, אבל שמחתי לגלות בהזדמנות הזו שקורצתי מהחומר הנכון", חיוך מתגנב אל דבריה. "אני סופרת אמיתית, ושום דבר לא יעזור. הרגשתי שאין לי ברירה אלא להוציא את הספר, שזה חזק ממני - הוא נכתב כדי לצאת, ואי אפשר לעצור אותו או אותי. החלטתי שאעשה כל מה שניתן על מנת שלא לשחק לאף אחד לידיים, אקח יועץ משפטי, אבדוק כל פסיק ואנסה לא ליפול לבורות – אבל הספר הזה ייצא.
"אז פניתי למימון-המונים, והייתי בטוחה שאצליח לגייס את הסכום הדרוש. להפתעתי, לא הצלחתי לאסוף את הכסף. הייתי בהלם – אני סופרת די ידועה, ורוצה להוציא ספר בנושא מאוד מעניין, למה שאנשים לא יקנו אותו? איכשהו, דברים התגלגלו כך שפניתי לזוג מתנחלים וביקשתי שיקראו את הספר. הם נעלבו. הם חיים בבועה שבה הם בטוחים שהם נורא צודקים. כשכתבתי שיש טרור יהודי, הם לא ידעו על מה אני מדברת – איזה טרור יהודי? יש רק טרור ערבי.
"הם כתבו לי מכתבים חוצפניים – 'אל תוציאי את הספר', ולא כעצה או בקשה, אלא כפקודה. גם כתבו שכדאי שאכתוב אותו אחרת. איזו חוצפה! הנוער שם מאוד אוהב את הספרים שלי, ועד אז הם היו בטוחים שאני בכלל ימנית. אני הרי אוהבת את ארץ ישראל, וכל מי שאוהב את ארץ ישראלי הוא ימני, לא? פתאום התברר להם שאורה מורג הנחמדה הזו בכלל שמאלנית. הם אמרו לי שיחרימו אותי, שלא יקראו אותי. עזות מצח שכזו. ועל מה כל זה? על רצח רבין? האם הם שמחים על הרצח?".
בעקבות הצטברות התגובות הבלתי אוהדות שקיבלה, החליטה מורג לפנות לגורם שיוכל להעניק לה חוות דעת, להעיר לה אם לא דייקה בעובדות ולהפנות את תשומת לבה לפרט כזה או אחר שכדאי לנסח אחרת.
"הייתי קרובה להוצאת הספר לבד, וחשבתי להשלים מכיסי את החסר, כשהחלטתי לפנות ליוסי שריד, על מנת לשמוע את חוות דעתו ולוודא שאני לא כותבת דבר-מה שגוי. זה היה כשבוע לפני מותו. הוא היה מדהים, מיד ביקש שאשלח לו את הספר, ולמחרת על הבוקר צלצל אליי ואמר לי: 'אורה, את הולכת על קרקע בטוחה'. זה העניק לי המון ביטחון. הוא גם התייחס אליי במאמרו האחרון בעיתון, כתב על ידידתו הסופרת ועל התקרית עם המתנחלים. התכוונתי לכתוב לו, ואז נודע לי שהוא נפטר. שלחתי לעיתון 'הארץ' הספד ובו סיפרתי את הסיפור. את המאמר קרא בעלה של מנהלת הוצאת 'שוקן', יעל הדס, וקצת אחר כך, יעל שלחה לי הודעה בפייסבוק: 'יש עוד מצב?'. הרגשתי שקורה כאן נס גדול".
מקריאת הספר, עולה דעה אמביוולנטית באשר לסירובן של ההוצאות לפרסמו תחת קורת הגג שלהן. מחד, הוא עוסק בפצע פתוח, באחת ההתרחשויות הטעונות ביותר שידעה מדינת ישראל. חבורת הילדים הניצבת במרכזה של העלילה אמנם סוחפת אחריה את הקוראים הצעירים להרפתקה מרתקת, אך את המבוגרים שבינינו היא מחזירה עשרים שנה אחורנית, למאורע שהיווה נקודת שבר ופילוג בעם וערער את אמונתם של רבים בדרך של הידברות ופיוס.
מאידך, הספר מהווה אמצעי נהדר לבני נוער להתוודע לדמותו של רבין ולפועלו, להכיר אישים, גופים ותהליכים חשובים בהיסטוריה, להבין את כוחה של הסתה ואת סכנותיה ולגבש דעה. בעולם שבו הטלפון הנייד, הטלוויזיה, המחשב – וגם ספרים אחרים, מתחרים על תשומת הלב ועל שעות הפנאי של בני הנוער, לספר מעניין וקולח, שעל הדרך גם מעביר שיעור בהיסטוריה ובאזרחות, יש ערך רב.
מדוע ראית לנכון לעסוק ברצח רבין בספר המיועד לנוער? ומדוע דווקא כעת?
"אצלי הדברים פורצים מהבטן. אני מחפשת סיפור חזק, שיש לי אפשרות לנעוץ בו עלילה. במקרה של 'שלוש יריות בכיכר', זה קרה פתאום. שמעתי ברדיו קריין האומר שיצאה חוברת של משרד החינוך לציון הרצח. זו הייתה ידיעה קצרצרה, בסך הכל משפט וחצי, אבל באותו הרגע אמרתי לעצמי: 'אורה, זה תפקידך'. על רצח רבין לא כתבו לנוער, כמה שזה נשמע מדהים. כתבו על הביוגרפיה שלו כשהיה ילד – דבר שמשעמם ילדים, ולפעמים גם מבוגרים, ובסופה יש עמוד שמספר על כך שהייתה עצרת ושבה רבין נרצח. לעומת זאת, ב'שלוש יריות בכיכר', הספר מתמקד ברצח, עם כל ההסתעפויות.
"תראי, נושאים היסטוריים חשובים לא חסרים. החומרים שיש לנו, סופרי הנוער היהודים הישראלים, לכתוב עליהם, הם עשירים ביותר – לעיתים, לצערנו. ניסיתי להוציא את הספר לקראת ציון עשרים שנה לרצח, אך זה לא קרה – וטוב שכך, משום הספר עוד לא היה מוכן, ועם הזמן רק הלך והשתבח. אני כותבת עכשיו על מבצע אנטבה. האם זה בגלל ציון ארבעים שנה למבצע? לא, התחלתי לכתוב עוד לפני. ברגע שיש סיפור טוב, התזמון לא משנה".
במרכזם של ספרי הסדרה, העוסקים כולם בהתרחשויות היסטוריות, ניצבים ילדים המשתלבים בעלילה. ב'שלוש יריות בכיכר', יואב וחברותיו מתחקים אחר הכדור שמצא אחיו במחסן גן הילדים שבו עובדת אמו של עמיר, ומנסים למנוע את הרצח. מהלך זה מקרב את הקוראים הצעירים אל ההתרחשות ומנגיש אותה עבורם, אך היה עליו להיעשות בזהירות רבה, משום שהחופש האמנותי המאפשר שילובן של דמויות בדיוניות בהתרחשות קונקרטית הוא זה שעשוי להרחיק את הספר מן הדיוק ההיסטורי שכה נחוץ.
ייאמר לזכותה של מורג כי קיומם של שני קווי עלילה מקבילים – זה שהתרחש במציאות וזה שנבנה לצורך הספר ועוסק בחבורת הילדים, נכתב כך שחלקם של הילדים בעלילה אינו מפריע להבנת ההתרחשויות האמיתיות לאשורן. בפתח הספר, מופיעה הערה המבהירה כי לצד דמויות מפתח דוגמת האישים הפוליטיים המופיעים בספר ובני משפחת רבין, מופיעות בו גם דמויות שהן פרי דמיונה של המחברת.
"בכל ספרי הסדרה, וגם בספר זה, חבורת הילדים מעורבת בהתרחשות ההיסטורית באופן שבו הקורא שואל את עצמו לעיתים: 'רגע, זה היה או לא היה?'. לפעמים אומרים לי: 'אבל זו עלילה הזויה', ואני משיבה להם שאם זה הזוי, סימן שזה קרה'", אומרת מורג בחיוך. "אני לא אמציא משהו הזוי, אבל אם במציאות התרחש משהו הזוי, זה יופיע גם בספר. אם זה היה – מותר לי לכתוב על כך. ויש בחלק מהספרים עלילות שקשה להאמין שאכן התרחשו – והן קרו".
הספר מצליח גם לעניין את הקוראים הצעירים, גם להעניק להם ידע וגם לעורר מחשבה בנושאים שייתכן שבדרך כלל אינם מעסיקים אותם.
"זו המתכונת, להכריח את הנוער, במרכאות, כמובן, ללמוד היסטוריה בדרכים ערמומיות. אני בונה עלילת מתח ששומרת אותם מסוקרנים, הם קוראים, ובלי כוונה, גם לומדים ככה היסטוריה. 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'", היא צוחקת. "הבנתי שאם אני רוצה שילדים ונוער יכירו את ההיסטוריה, זו הדרך. תראי, יש ילדים שיקראו בכל מקרה, וזו הדרך שלי להגיע לקהל גדול של ילדים – גם כאלה שלא מרבים לקרוא ספרים, קוראים אותי".
אני משערת שנקטת באמצעים מסוימים על מנת להתאים את תיאורי ההתרחשות ההיסטורית לקוראים צעירים. אילו לבטים היו לך לגבי התכנים והאופן בו יופיעו?
"אתן לך שתי דוגמאות. היה נער שקרא את ספרי טרם פרסומו והעיר לי לגבי סצנה קשה בעיניו, שעוסקת בברוך גולדשטיין. הוא הציע לי לעדן את התיאורים, משום שלדעתו הם יהיו קשים מדי עבור חלק מן הקוראים – ועשיתי זאת. מצד שני, במקרה אחר, בקבוצת קריאה שהעברתי, היה ילד שברח מהחדר כשהקראתי את הקטע העוסק בפולסא דנורא. ראיתי את זה, והייתי צריכה לקבל החלטה אם אני מתחשבת בכך או לא, והחלטתי שבמקרה הזה לא – ילד שזה קשה לו, שיחזור לספר בעוד שנה או שנתיים. אני כותבת לקוראים שיכולים להתמודד עם הספר, וזה בסדר לחכות ולקרוא בגיל מאוחר יותר. אני מכוונת למקום הגבוה, ובספר יש גם ויכוחים ברמה גבוהה, ואני מאמינה ויודעת שהנוער מבין אותם ומתמודד בהצלחה איתם ועם תכנים אחרים בספר. הגישה הזו יוצרת אמון בין הקוראים וביני.
"ואומר לך עוד משהו, אם אנו מדברות על הערות מצד בני נוער - נכדתו של ד"ר יאיר הירשפלד, ממנסחי הסכם אוסלו, קראה את הספר, ופגשתי אותה. היא אמרה לי שאין מספיק קווי עלילה שקשורים בילדים ביחס לעלילה ההיסטורית, ובעקבות זה הוספתי שלושה פרקים שלמים. זו הייתה הערה חכמה מאוד, שהתבררה כנכונה, והספר מוקדש לה. ילדה אחרת הציעה לי להמשיך את ההתרחשות בבית החולים – במקור, הספר הסתיים בירייה בכיכר. אחר כך חשבתי – איזה מזל שהיא העירה לי, מפני שהוספתי דברים שלא היו בספר קודם, כמו הנאום של נועה, נכדתו של רבין, שיוצר חיבור בין הילדים לעלילה. לילדים יש עצות מצוינות, הם מבינים המון ויודעים המון, וכדאי להקשיב להם".
אקו"ם