לשון מתנצלת: העזים נוהרות באוטובוסים לקלפי
מה באמת אמר ביבי בנאום האוטובוסים? מהיכן הגיע הביטוי "המקל והגזר"? והאם יש לערבים כינויי חיבה? הזירה הלשונית נוהרת לחתונה בת 103 שנים ונעה בקלילות לקלפי על גבי עזים וחמורים
עמיתי משה ליכטמן מגלובס הפנה את תשומת לבי לפנייה של ביבי לבוחריו בערב הבחירות, שעליה התנצל השבוע. הגרסה הרווחת בציבור היא שביבי אמר כי "הערבים נוהרים לקלפיות". ואולם, הנאום מלמד שביבי לא השתמש במילה 'נוהרים' אלא במילה 'נעים'. בהתנצלות השבוע הוא השתמש במילה שלישית: "הערבי באים לקלפיות".
השימוש של ביבי ב'נעים' מלמד על השימוש הגובר בפועל 'לנוע' כתחליף לשורת פעלי תנועה: ללכת, לרוץ, לנסוע, לזוז, להתקדם ועוד ועוד. מקור השימוש בשפה הצבאית, שם כבר מזמן 'נעים' במקום ללכת או לנסוע. בסרט "בופור" מופיעה הפקודה בקשר "פנתר ברדלס תנוע על עגבניה", וכן מוכרת הפקודה הקבועה "נוע נוע סוף". בעז נוימן כותב בספרו "חייל טוב" "בשעת השי"ן היינו אמורים לנוע לאורך דרך זו", וכאן מדובר בתנועה רגלית.
עוד כותרות ב-nrg:
• האם תום יורק מרדיוהד הוא השטן?
• שערורייה: מאות אברי מין בתכנית אחת
• וניה הימן וגל מוג'ה מועמדים לפרסי MTV
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
איך אם כן התקבעה הגרסה "הערבים נוהרים לקלפיות"? בויקיפדיה מצוי אפילו ערך בשם זה, ובהמשכו מוצגת דווקא הגרסה הנכונה: "הערבים נעים לקלפיות". הופעות מוקדמות מראות כי גם אחמד טיבי וגם אביגדור ליברמן השתמשו סמוך לאירוע בביטוי "נוהרים לקלפיות", ואולי הם תרמו לכך שהוא נקלט בתקשורת. 'נוהרים' הועדף כי הוא פועל אקספרסיבי ודרמטי, והוא משדר תנועת המון ואפילו תסמונת עדר. נראה כי בגרסה של השבוע נמלט ביבי הן מהגרסה הנוהרת והן מהגרסה הנעה, והלך למקלט הלשוני הבטוח: "באים לקלפיות".
ובענייני גרסאות, נתניהו נוקש בלשונו בראשית הנאום כאשר בירך את ערביי ישראל "אל עיזה", במלעיל, במשמעות "היקרים'. עיזה היא דווקא צורה עברית דיבורית ל'עז', שהונצחה על ידי לוין קיפניס בשירו על עיזה פזיזה ועיזה רגיזה. באחד האתרים אפילו תורגמה המילה שהשמיע נתניהו ל'עז', תרגום שהוסר במהירות. המילה הנכונה היא א-עיזאא, בהארכה של ההברה האחרונה. ואולי נדחפה העז מתוך סיוטיו של ביבי מ'נאום העז העיוורת' של עובדיה יוסף, שכוון ישירות אליו.
נאומי המקל והגזר של נתניהו וליברמן שהושמעו השבוע אף הם כלפי ערבים מפנים את תשומת הלב לאחד הצירופים הנפוצים לתיאור מדיניות כלפי גורמים בחברה או בתחום החינוך, הלא הוא "המקל והגזר" והרחבה "מדיניות המקל והגזר". הפירוש המקובל של הביטוי הוא שמדיניות יעילה כוללת שילוב של ענישה על התנהגות לא ראויה (המקל) ותגמול על התנהגות ראויה (הגזר). המקור באנגלית: the carrot-and-stick approach/policy. בגרמנית גירסה מעט שונה: Zuckerbrot und Peitsche (לחם מתוק ושוט). הופעות ראשונות של הביטוי הן מאמצע המאה הקודמת. נוסחה דומה: "או המקל, או הגזר".
מקור הביטוי הוא בסיפור על רוכב המנסה לשכנע את חמורו העקשן (ובגירסה נוספת, הפרד) לזוז, על ידי קשירת גזר לחוט המידלדל מקצהו של מקל, והוראתו המקורית היא פיתיון לטיפשים. עם השנים השתנתה הוראת הניב למדיניות המשלבת גמול חיובי ושלילי. לניב גם גירסה במדרש: "הכיכר והמקל ירדו כרוכים מן השמים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם תשמרו את התורה – הרי הכיכר לאכול; ואם לאו – הרי מקל ללקות בו".
פנחס כותב: "שמתי לב, שאין בשפה הערבית - להבדיל משפות רבות אחרות - כינויי חיבה לשמות פרטיים; לא תמצא שום כינוי חיבה למוחמד, מחמוד, עבדאללה, יאסר, וכו' וכו'. על מה לדעתך מלמדת העובדה הזו?".
הבלשן רפיק אבו-בכר שאליו הופנתה השאלה טוען כי ההנחה אינה מדויקת. יש ויש כינויים בחברה הערבית, אם כי הם אינם נפוצים במרחב הציבורי-פוליטי כמו ברחוב היהודי. בסביבתו של רפיק גברים בשם מוחמד המכונים חמודי. סלימן מכונה סלומה. חמאדה הוא כינוי חיבה לאחמד. גם מקום הנשים לא נפקד. סוסן, כינויה סוסו. הנכדה של רפיק ששמה קינדה, כינויה קנדוש, כרמל מכונה כרמוּלָה, מרים מכונה מריוּמה. ג'יהאן סאדאת מכונה בפי העם המצרי ג'וּג'וּ. בדרך כלל הכינוי יהיה קרוב לשם המקורי, וייאמר בבניין פָעוּל או פָעוּלה.
סוג אחר של כינויים נקשר ליחסי משפחה. שמות משפחה רבים בערבית מתחילים כידוע באבו-, על שם בנו הבכור של אחד מאבות המשפחה שנתקבע לדורות. ואולם, לעיתים קרובות יזכה אדם לכינוי פרטי על שם בנו הבכור, וכך רפיק עצמו קרוי אבו עיסאם, על שם בנו הבכור, ותושב הכפר מכונה אבו-בַּכֶּר מאחר שבנו הבכור קרוי בַּכֶּר.
אילת ברגר, המורה המיתולוגית ללשון מבית הספר בליך יצאה אמנם לגימלאות אך ממשיכה לתרום תרומה משמעותית בתחום. בימים אלה יצא לאור בהוצאת מודן ספר לימוד נוסף שלה. הספר מיועד לבתי הספר התיכוניים וללומדים עצמאיים ושמו "בציר הלשון", והוא זכה לאישור משרד החינוך. הספר עב הכרס (450 עמודים) נוגע בנושאי הלימוד המרכזיים: הבנה והבעה, תחביר ותורת הצורות. בכל נושא סדרת תרגילים, בדרך כלל על פי קטעי עיתונות וספרות המפוזרים לאורכו. מומלץ!
פרופ' חננאל מאק שלח אלינו מסמך חביב ומרתק: הזמנה ל"משתה החתונה" של סבו וסבתו, גרשון ודבורה, שהתקיים בוורשה בחורף 1913. בהזמנה מפורט התפריט, הקרוי שם מְנוֹ, ובו הגישו מטעמים ממולחים, דג שבוטא ודג זאב הים ממולא, פונש וקציצות ברוטב כמהין, מרק עם פשטידה, תרנגול הודי ובר-אווז (כלומר, ברווז) צלוי, חסה, חזרת וגם קישואים. לקינוח הוגשו לפתן, פרפראות וגלידה, ולסיום, קפה (קוה) שחור עם בנדיקטין. המילים חסה ופשטידה כתובות על דרך הארמית: חסא ופשטידא, למרות שאינן מילים ארמיות.
גרשון ודבורה נספו בשואה, ההזמנה נמצאה בדרך מקרה במסמכי הוצאת לוין אפשטיין. מאק העלה כמה שאלות לשוניות, שכן התפריט הוא מסמך עברי נדיר משנת 1913, כשהלשון העברית החדשה הייתה בחיתוליה, והוא מלמד גם על פריחת העברית בתפוצות ולא רק בארץ ישראל. המילה 'תפריט' לא הייתה קיימת אז, והיא מופיעה לראשונה במילוני ועד הלשון במילון לכלכלת בית משנת 1938. לעומת זאת לא נעשה שימוש במילה התלמודית 'אטרייה', ומופיעה המילה הלועזית מקרוני.
מאק שואל גם מתי חודשה המילה גלידה, ואיך בעצם הכירו אותו בוורשה של אותם ימים. המילה 'גלידה', שאותה חידש אליעזר בו יהודה, חודשה שנים קודם לכן. היא מופיעה בעיתונות כבר מראשית המאה, למשל ברשימה של חמדה בן יהודה בעיתון השקפה משנת 1906: "כל דבר ינעם לחך, והגלידה המתוקה יקרה מפז בזו העונה החמה שבימית השנה". יש דברים שיד הזמן לא נוגעת בהם, וביניהם מסתבר גלידה ביום קיץ.
על הדג המסתורי משהו זאב המים יש הרבה מה לומר, והנושא יורחב בשבוע הבא.
• סוטים ונוצרים: שימוש דמגוגי וחסר אחריות בשפה
• על שרמוטות וחתולות רחוב
• מילון השד העדתי
• מירי רגב מבהילה בקטע מפגר
• האיפור המוש של ביבי
• איך מדיחים את הלכלוך מהכנסת?
• איך גל, טל, אור וחן כבשו את ישראל
• האוחצ'ית המשודרגת ונפלאות הטבור
• בין אמנות לנאמנות ובין כוסון לשרמוטה
• כל מה שמצחיק את היהודים
• הפוליטיקה של בעלי החיים
העזים נוהרות באוטובוסים לאתר הזירה הלשונית, בואו גם אתם.
אקו"ם