ילד מקולל ועילג: הארי פוטר החדש מיותר לגמרי
יצור כלאיים מוזר של רומן, מחזה וקיטש הוליוודי, עלילה מופרכת ומותחת כמו פרק של סקובי-דו ודרמה בנוסח טלנובלה שעושה לסדרת הספרים המצליחה שם רע. עוד סיבות למה "הארי פוטר" החדש לא מצדיק את זמן הקריאה שלו, בכתבה עצמה // ביקורת
אפשר להיסחף בהסברים, שאלות ותשובות על עלילותיו החדשות של הקוסם הכי מפורסם בעולם, אבל באמת שאין צורך בזה. גם אם אתם מעריצים אדוקים, לא יקרה שום דבר אם לא תקראו את הספר השמיני בסדרת "הארי פוטר", ואולי אפילו עדיף שלא.עוד כותרות ב-nrg:
• שוב לא שקט: שינויים בלהקת רוקפור
• טילטיל נגד ציון: ההשקה שנגמרה בפציעה
• צפו: תמונות ההיריון האחרונות של בר רפאלי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את הביקורת לאחד הספרים המצופים ביותר של השנה אפשר וראוי לפתוח בהכרעה חד משמעית: "הארי פוטר והילד המקולל" הוא האח החורג העילג של סדרת הארי פוטר, ניסיון מוזר של המחזאי ג'ק ת'ורן לעבד סיפור קצר ובוסרי למחזה, שאם לשפוט אך ורק על פי התוצר המוגמר המוזר שיצא לו, מדובר במישהו שמעולם לא קרא מחזה או אפילו נכח בתיאטרון.
התוצאה היא יצור כלאיים מוזר, בין רומן למחזה, שמכיל בעיקר דיאלוגים מלודרמטיים וקיטש הוליוודי בכמות שיכולה להוריד קרנף, ומדי פעם הוראות בימוי פואטיות אך בלתי ניתנות לביצוע ללא כמויות מחרידות של עיבוד תמונה דיגיטלי, מה שעלול להיות קצת קשה בתיאטרון. כל זה היה ניתן להצלה אם לכותבים היה את כישרון הכתיבה של רולינג, שיחד עם שיווק מתוחכם הוא הדבר שהפך את סדרת הארי פוטר האמיתית לסדרת ספרי פנטזיה/ילדים שהצלחתה חולשת על כל גיל, מין ולאום. רולינג אמנם לקחה חלק נכבד בהפקת המחזה והספר, לצד ת'ורן והבמאי ג'ון טיפני, אבל אם משהו מובן מאליו עם קריאת הספר הוא שאת מירב העבודה עליו עשו אנשי התיאטרון. אם לחדד את הנקודה, עושה רושם שהכישרון של הסופרת לא היה במעטפה יחד עם הזכויות על היצירה, והתוצאה היא לא יותר מבלוף.
למרות שהעלילה מסתורית ומותחת בערך כמו פרק של סקובי-דו נשתדל לצמצם את חשיפת הפרטים למינימום ההכרחי. עם זאת, ראו הוזהרתם. החל מנקודה זו יהיו ספוילרים לשתי המערכות הראשונות של המחזה.
• הארי פוטר: המספרים שישאירו אתכם פעורי פה
• הארי פוטר ועמוס עוז: הספרים הכי נקראים בת"א
הסיפור, כמו כל סיקוול רע, סובב סביב מסעות זמן אינטנסיביים, בניסיון נואש אחרון (יש לקוות) להחזיק את הגוויה החבוטה של הארי פוטר בחיים. המחזה מתחיל באותה תמונה שראינו באפילוג של "הארי פוטר ואוצרות המוות", דבר אופייני להמשך המחזה בו הכותבים חוזרים שוב ושוב לסצנות שראינו בספרים. זה אמנם עדיף מהחלקים המקוריים, אבל לא בהרבה. בנו השני, ולכן גם הפחות-מוצלח של הארי, שנקרא על שמם של אלבוס דמבלדור וסוורוס סנייפ, מתחבר עם בנו של דראקו מאלפוי, בשחזור רשלני של סצנת הפגישה של הארי, רון והרמיוני, ומתוודע לשמועה שאביו האמיתי של סקורפיוס הוא וולדמורט בכבודו ובעצמו, שמועה שרק מרלין הגדול והנורא יודע איך כ-ו-ל-ם מכירים חוץ מילד שגדל במרכז עולם הקוסמים.
השניים מתמיינים לסלית'רין, בטוויסט מפתיע-ככרוב-מאודה ראשון מני רבים. לאחר תקופה בה נרקמת ידידות אמיצה ובלתי צפויה בין השניים (כי הרי הם נפגשו ברכבת ביום הראשון ללימודים בספר של הארי פוטר, למה שהם פתאום יהפכו לבסטיז?), שמתגלים כזוג טינאייג'רים דכאוניים ואפלוליים, אלבוס שומע במקרה שיחה בין אביו לבין עמוס דיגורי, עכשיו זקן סנילי בכסא גלגלים עם מטפלת צמודה, למרות שעברו רק 20 שנה בערך מאז ההופעה האחרונה שלו, שדרש מהארי להשתמש במחולל זמן פיראטי שנתפס כדי לבטל את המוות של סדריק.
באקט של טמטום חריג, אלבוס משכנע את חברו לקחת על עצמם את המשימה, וההמשך צפוי ורווי בסצנות דרמה קורעות לב בין אבות לבנים, אבות לאימהות ובנים לבנות-דוד של בנים אחרים, שנראה שנגנבו מטלנובלות של שנות ה-90. כמובן שבסופו של המסע רב התהפוכות העולם חוזר לנורמליות והכל נשאר כאילו כלום לא קרה מלבד היחסים המתוקנים בין הבנים לאבות ותחושת ה-WTF של הקורא ששרד עד הלום.
ככלל, נראה שמדובר באחת מאותן יצירות מפוקפקות שמנסות להיתלות בתהילה של סדרה מוצלחת שהייתה והסתיימה, משהו כמו ההמשכים האינסופיים של רומח הדרקון, "קורות בלגראת הקוסם" הנורא וספרי ההמשך הלא ברורים של טרי גודקין. הניסיון המוזר לכתוב את הדבר הזה כמחזה בהחלט מוסיף על תחושת ה"באנו לעשות עליכם עוד סיבוב", וקשה להחליט אם לרחם יותר על השחקנים או על הקהל בהצגה, או על מי שציפה לספר חדש בסדרת הארי פוטר וקיבל בליל של חורים עלילתיים וזלזול עמוק בפרצוף.
אקו"ם