מתמונה לזיכרון: סדנאות לסיפורי חיים
חילופי הדורות במדינה האיצו לאחרונה את תיעוד סיפורי החיים – כלי מחקרי השם את האדם במרכז ונותן כבוד לפרשנות סובייקטיבית של העולם. במסגרת זו נחקרו כבר נשים מוכות, ניצולי שואה, דור תש"ח ועוד. ד"ר אביבה זרקה מתארת סדנה שהתקיימה בהנחייתה
סיפור חיים הוא סוג של התגלות. הן בעבור הכותב והן בעבור הקורא והמאזין. אריאלה למדן ("מה מחפשים ומה מוצאים בסיפורי חיים", 2004), מגדירה סיפור כזה כטקסט ספרותי המקשר בין העבר לבין ההווה והעתיד של המספר, ובינו לבין העולם.עוד כותרות ב-nrg:
• דודו טסה הוא הישראלי היפה
• במועל יד: ביקורת קשה על מירי רגב
• מציאות רבודה: מילון פוקימון גו השלם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
סיפורי חיים נתפסים בראש ובראשונה ככלי בגישה הנראטיבית במחקר האיכותני. הנחת היסוד של מחקר פוסט מודרני זה שקיבל תאוצה בעשורים האחרונים ושעומד בשונה מהמחקר הכמותי, הינה שהעולם הוא מרובה תופעות ומשמעויות. החתירה להכללות גורפות המנוסחות בקשרי סיבה ותוצאה, נזנחת מנקודת מוצא זו, בעבור הבנת הפרשנות הסובייקטיבית שמעניק הפרט הבודד לעולמו ובעבור תיאור עולם זה באורח העשיר והגדוש והמעניין ביותר.
פרופסור עמיה ליבליך, חוקרת פסיכולוגי וחברה, הינה החוקרת הבולטת בישראל בתחום זה. במסגרת זו נחקרו למשל, ולא רק על ידי ליבליך, סיפורי חיים של אנשי הגיל השלישי, נשים מוכות, ניצולי שואה, ילדי גירושין, דור תש"ח ועוד היד נטויה. באשר לכתיבת סיפורי חיים, דומה שחילופי הדורות במדינה רק מאיצים את העניין והדחף בכתיבתם או בתיעודם.
גופים רבים עוסקים בכך. למשל, "יד שרה", משרד ראש הממשלה בשיתוף הקרן להיסטוריה חזותית של סטיבן ספילברג המסריטים את לוחמי דור תש"ח, או פרויקט "קולות ספרדיים" – את יהודי ארצות ערב. ישנם גם גופים פרטיים המציעים שירות זה בתשלום וכן גם סדנאות בספריות עירוניות.
הסדנה הנידונה כאן התקיימה בספרייה העירונית בגבעת שמואל בהשתתפות מירי, שרה, כרמלה, שושנה ורוני. דוקטור למדעים, מדריכה בגמלאות ממשרד החינוך, מחזירה בתשובה, רוקמת וציירת.
המשורר נתן אלתרמן כתב פעם כי "לכל מראה נושן יש רגע של הולדת". מה גילו אפוא כל אחת מהמשתתפות על עצמן? על עברן? באיזה אופן הן העניקו לו משמעות חדשה ובכך הביאו ללידתו מחדש? וכיצד סיפורן קישר בינן לבין העולם והחברה הסובבת? נטע אותן יותר בעולם?
מירי כתבה על אמה שהגיעה ארצה לנהלל ב- 1939. הורי האם נותרו מאחור ונכחדו בשואה. היא גילתה שירשה מאימה את נטיותיה החקרניות, החריצות ואהבת הטבע. שושנה גילתה שהיא עוד חולייה בשרשרת העם היהודי, כמות הצמיד מזהב שעבר מדור לדור בין נשות משפחתה, עוד בטרם השואה והגיע לידיה בדרך לא דרך, ושעליו כתבה את סיפורה. ושהיא חזקה, ותצלח לסרטן המקנן בה.
כרמלה עלתה ארצה מעירק ב-1950 יחד עם אחותה, לאחר מות האם בהיות כרמלה בת ארבע בלבד. היא גילתה שהיא בעלת עיניים ירוקות כמו אימה, אוהבת לרקום ולתפור כמותה ושהיא שונאת את הצבע הצהוב שהיה צבע כותנת האם ביום האחרון שראתה אותה עומדת חולה במלריה או בטיפוס, אין היא זוכרת לבטח, על מדרגות בית ילדותה. וכן, שהיא כרוכה אחר אנשים טובים דוגמת אחותה ודודתה, שהעניקו לה כוח לשרוד את תלאות העלייה לארץ והחיים. "למדתי את זה מהסיפור שלי", היא אומרת, ובצניעות האופיינית לה היא מסגירה עוד שיש לה בן טייס במילואים.
שרה בת השמונים, ילידת תל אביב, בת להורים יוצאי פולין ואחת ממשתתפות הסדנה, רואה חשיבות בסדנה בכלל ובסיפורה של כרמלה בפרט: "למה אנו קוראים בכלל? כדי לגלות את עצמנו ולגלות אחרים. אנחנו רואים אנשים מבחוץ, ולצורך ההתמצאות אנחנו חייבים לעשות סטריאוטיפים. זה צורך אנושי. אבל מעבר לסטריאוטיפ חשוב להגיע לפרט, לאינדיבידואל. מהסיפור של כרמלה למדתי על התמודדות של מישהי מהעם שלי. מפזורה שונה משלי, כל אחד יכול להפוך לטריגר ולהשראה בעבור אנשים אחרים. והיא הייתה כך בעבורי".
ולמה כתבת את את סיפורך, אני שואלת אותה. "כדי לא להשאיר תחושת החמצה. גם החמצה למה לא כתבתי. וגם החמצה כלפי ילדינו, שלא תמיד יודעים לשאול את השאלות הנכונות, ולפעמים רוצים לשאול, אך זה מאוחר מידי".
אז שרה כתבה על בעלה, מנהל בית ספר בגמלאות. "מה פשר החולצה היפה המעומלנת שלבש שם?", נשאלה על תמונתו כילד בן תשע שניצל מתופת השואה וצולם כשהוא מצוי בבית החלמה. "כדי לחזור ולהיות ילד מטופח מן השורה", ענתה. "ומהיכן השעון שעל פרק ידו?". "זוהי מתנה שקיבל מבית ההחלמה על מנת לחזור ככל האפשר לחי סדר ושגרה". "ועל מה חשב כשצולם?". "להעלות ככל האפשר במשקל, כדי לפגוש שוב את אחיו ואביו, היחידים מבני משפחתו ששרדו".
זו הייתה מתכונת הסדנה. לבחור תמונה אחת או שתיים מהאלבום המשפחתי. לתעד מה מספרות התמונות. ולהשלים מכוח הדמיון והאמפטיה שמגלה הכותב כלפי הדמות שבמרכז הסיפור, את מה שאין התמונות מגלות.
כך עשתה מירי למשל, כשכתבה את סיפור עלייתה ארצה של אימה לנהלל בשנות השלושים. הסיפור התבסס על חליפת מכתבים בין האם לבין הוריה, שמירי מצאה בארון בגדי האם ועל תמונותיה מימיה בנהלל. סטייל מאיר שלוי, אמרנו שתינו בחיוך. במכנסיים קצרים, אוחזת במחרשה רתומה לפרדה.
כשלא הביטה עוד בתמונות, דמיינה מירי את האם מתבוננת מבעד לחלון בית הספר החקלאי בנהלל וחושבת על הוריה המצויים הרחק. היא שיערה כמה כוחות נפשיים נדרשו לה, כדי להמשיך לאחר מכן את חייה בלעדיהם. היא חייכה בינה לבין עצמה, כשכתבה על עץ הפיקוס הזקור בעציץ בחדר האורחים בבית ילדותה, שאותו דימתה לאימה: נטוע פה כמותה ויוצא דופן.
מירי: "כבר זמן רב תכננתי שכאשר אתפנה קצת מהעבודה, אוכל לכתוב משהו הקשור לחבילת מכתבים שבני משפחת אמי כתבו אליה לארץ ישראל. התחלתי בתרגום המכתבים בעקבות נסיעה לפונאר שעוררה את זיכרון העבר. מתוך המכתבים, שחלקם תורגמו לעברית, ניתן ללמוד על קורות סבי וסבתי בין השנים 1938-1941 ועל מה שעבר על אמי כאן בארץ, על הקשרים בינה לבינם, דעותיהם, מחשבותיהם...".
הראית אותו לאחרים?
"ברור", היא עונה. "שמחתי שסיימתי את הסיפור בערב יום השואה ושלחתי אותו לבנותי כדי לשתפן במשהו ייחודי ביום זה. הן מאד התרגשו. אני רואה בסיפור התחלה של כתיבה שעדיין אינני יודעת לאן היא תוביל אותי. ובפרסום המכתבים בצורה זו או אחרת - גלעד לזכר בני משפחתי".
אביבה זרקה היא דוקטור לספרות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם