ראשי » תרבות » ספרות

חוצה קו: המתנחל שמציג את תושבי יו"ש כקיצונים

מה גורם לילד-טוב-התנחלות, שכמעט איבד את הוריו בשני פיגועי טרור, לכתוב ספר המציג את היהודים ביו"ש כקיצונים והזויים ואת הפלסטינים כקורבנות? שגיא כהן, מחבר "כולם נשא הרוח", משוכנע שהגזענות והקנאות הדתית אינן תופעות שוליים

"אני מקבל הרבה תגובות שאומרות שהספר שלי מרגיז", אומר שגיא כהן. "האמת היא שזה מפתיע אותי. לא כתבתי מתוך כעס, ולא כתבתי כדי לסגור חשבון עם מישהו, או כדי להתריס - רק כדי לספר סיפור".

עוד כותרות ב-nrg:
• הארי פוטר החדש מיותר לגמרי
• טילטיל נגד ציון: ההשקה שנגמרה בפציעה
• צפו: תמונות ההיריון האחרונות של בר רפאלי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו  

כהן אולי מופתע, אבל קריאה בספר "כולם נשא הרוח" בהחלט עשויה להציף תחושות לא קלות, במיוחד אם הקורא הוא דתי או מתגורר מעבר לקו הירוק. הספר מבקש להציב מראה גדולה מול ציבור המתנחלים, וכמעט כולה פגימות. תושבי ההתנחלות הדמיונית מעלה-חשמונאי המאכלסים אותו הם קיצונים, חדורי רוח-קרב ושליחות דתית, ורובם מתוארים בצורה נלעגת ובלתי סימפטית.

אצל דמות אחת למשל מתמקד כהן ברוק הניגר מזווית הפה תוך כדי דיבור, ואצל אחרת - בדונג הצהבהב הנשלה מתוך האוזן. אפילו רב היישוב, אדם מתון יחסית, מתואר כרעבתן הדוחס לפיו עוד ועוד עוגיות. גיבור הספר, משה בן ה-13, מתמודד לא רק עם קשיי המקום אלא גם עם קשיי גיל ההתבגרות - אהבה ראשונה, זהות מינית ומאוויים שאסור לתת להם פורקן. לתוך כל אלה מוהל כהן גם גזענות של אשכנזים כלפי מזרחים ושל יהודים כלפי ערבים, קיצוניות דתית מכל סוג, אטימות כלפי השונה, וחינוך נוקשה ובלתי מתפשר של נערים רכים ומלאי שאלות.

המתנחלים שאני מכיר אולי לא מושלמים, אבל הם אנשים טובים בדרך כלל, ושונים לגמרי מאלו שאתה משרטט.

"קודם כול, לא תיארתי אדם מסוים במקום מסוים. אלו דמויות שאני בראתי. שנית, אני מציג אותן מנקודת המבט של נער שרואה את העולם בצורה קיצונית ולעתים ילדותית. הוא חווה דברים, ומשליך אותם על האנשים שסביבו. כשהוא אוהב את אמא שלו היא יפה, וכשהוא לא אוהב - היא לא יפה. זו חולשתו, והוא לא מושלם. אגב, אני לא חושב שכולם שם יוצאים רע. יש גם אנשים מתונים: הרבש"ץ הוא אדם ריאלי, ורב היישוב הוא מקסים, נעים הליכות ובעל סבלנות גדולה". 


מנגד, אביו של משה מתגלה לקראת סוף הספר כאדם חסר אחריות, אולי קצת מטורף.
  
"גם אז הוא פועל ממקום של אמונה, ומתוך מחשבה שזה מה שנכון לעשות. אני לא רואה אותו כמטורף, אלא כאדם ששיקול הדעת שלו ברגע מסוים הוא שגוי. בכלל, אני חושב שצריך להשתחרר מהצורך לראות את הסמליות של הדמויות האלה. הספר לא בא לייצג את המתנחלים.

"רציתי להגיד בו שהעולם לא מתחלק ליהודים וערבים, או להומואים וסטרייטים, או למתנחלים ושאינם מתנחלים. יש משהו פרובינציאלי בניסיון לקחת סיפור מסוים ולהשליך ממנו על קבוצה שלמה. אפשר לספר הרבה מאוד סיפורים מנקודות מבט שונות. אני לא כתבתי סיפור על מתנחלים, אלא על בני אדם. ולא כתבתי עליהם, אלא אליהם ואליי".

על כריכת הספר נרשם שהכותב נולד בהתנחלות, כלומר - הוא יודע על מה הוא מדבר. התוצאה היא שאתה מחזק בעיני הקוראים את הסטריאוטיפים על המתנחלים.

"העובדה שבני אדם נוטים לעשות הכללות, לא אומרת שהן נכונות".

אז הסיפור שלך לא קשור לשום מציאות?

"הוא קשור למציאות, אבל זו לא מציאות גורפת. יש גזענות, יש התייחסות אל הפלסטינים באופן מסוים, יש הדחקה של שאלות על מיניות. אלה תופעות שרציתי להעלות, אבל זה לא אומר שהן מאפיינות את כל האנשים. זו ביקורת, וצריך להתייחס אליה בפרופורציה. זה גם לא סיפור שהכרתי מקרוב, אלא כזה שבחרתי לספר.

"אני חושב שהסיפור הוא דרך יהודית מסורתית לומר משהו על המציאות. רציתי להגיד שבסיר הלחץ שיש בו קנאות דתית וסכסוך לאומי, לפעמים בני נוער עושים בחירות קיצוניות. יש אנשים שכועסים על כך שכתבתי סיפור דמיוני. אני מבחינתי לא ביקשתי להאשים מישהו במשהו, ועם זאת אני עומד מאחורי האמירה - יש גזענות, יש קנאות דתית".

כהן (32), נשוי ואב לשלושה, מתגורר גם היום מעבר לקו הירוק: ביתו נמצא ביישוב אלון, מזרחית לירושלים. הוא נולד בהתנחלות עטרת שבחבל בנימין, ולמד בישיבה תיכונית שבשמה אינו מוכן לנקוב, כי "ישר ישליכו לשם את הדברים שכתבתי בספר על ראש הישיבה. אני לא יכול לעשות דבר כזה. אני לא רוצה לשפוך דמם של אנשים".

באחד מעמודי הספר מתאר כהן באמפתיה את תחושותיה הקשות של אישה ערבייה שבניה נלקחו לחקירה על ידי כוחות הביטחון, לאחר פיגוע שאירע סמוך לכפרם. אני שואל אותו האם נוכח מעשי הטרור האחרונים, שרבים מהם התרחשו בכבישי יהודה ושומרון, מעצר כזה אינו מוצדק בעיניו. "אני לא יודע", אומר כהן. "אם האדם מעורב בזה – כן, ואם הוא לא מעורב - אז לא. אותו דבר ביחס ליהודי שעשה פיגוע. זה לא קשור למוצא.

"אגיד לך משהו אישי: אחרי שהוריי נפצעו בפיגועים, היו תחושות של כעס, אבל לא כלפי ערבים, אלא כלפי האנשים שירו בהם. מבחינתי היורים לא היו 'ערבים' אלא בני אדם, וזה דבר שליווה אותי כל הילדות והנערות שלי".

הוריו של כהן נפצעו בשני פיגועים שונים. בשנת 94' ספגה אמו כדור בחזה, כשנסעה באוטובוס שעשה את דרכו ליישוב. שבע שנים מאוחר יותר, באותו כביש ממש, נורה האב על ידי מחבלים בעת שנהג במכוניתו. "ירו בו כמה פעמים בראש", אומר כהן והכאב ניכר בו. "עשו לו וידוא הריגה, אבל הוא יצא מזה. הוא עבר שיקום ארוך, והשתדל לחזור לעבודה כמה שיותר מהר.

"הפועלים שעבדו עם אבא שלי ביום הפיגוע הם אלו שעובדים איתו עד היום. גם הוא וגם אמא שלי לא תפסו את עצמם כקורבנות, וזה משהו שמאוד השפיע על תפיסת העולם שלי: אנחנו אנשים שלוקחים אחריות על המציאות, כי הקורבניות לפעמים מתירה לנו לעשות הכול".

אבל את האמא הערבייה שילדיה נלקחים לחקירה, אתה כן מתאר כקורבן. אתה קירבנת אותה.

"כן, אבל גם הצד היהודי מתואר כקורבן. כולם עשויים להיות קורבנות, ויכולים להיות לא קורבנות. זו שאלה של איך אני תופס את עצמי".
גם אמו של משה, גיבור הספר, נפצעת במתקפת ירי. בניגוד למצופה ממנה ביישוב, היא לא מראה סימני כעס כלפי השכנים הערבים, אלא דווקא אמפתיה. היא כבר לא כל כך בטוחה שזה המקום הנכון לחיות בו ולהפגין נוכחות, ומשה נקרע בין תפיסותיה לבין אלה של אביו, שאינו מפקפק בצדקת הדרך. "האב הוא דמות מופלאה בעיניי", אומר כהן. "הוא מוכן לקבל את אשתו בכל מחיר, גם אם תפיסת העולם שלה השתנתה וכבר אינה תואמת את שלו. הוא מוכן אפילו לעזוב את היישוב וללכת אחריה, כי יש שם אהבה גדולה ונאמנות".

הספר משקף את מה שקרה בבית שלך?

"לא. השלב הראשון של הכתיבה היה מאוד אינטואיטיבי. התחלתי בצורה אחרת לגמרי, ובשלב מסוים עשיתי קאט והתחלתי הכול מההתחלה. הסצנה הראשונה שכתבתי הייתה בדיוק הסיפור של אמא שלי שנפצעה. יסודות אוטוביוגרפיים אמנם תמיד מחלחלים, אבל לא כמו הפִסקה הזו. בשלבים מאוחרים שיניתי אותה מעט. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לכתוב אמת בסיפור שלי, אני צריך לכתוב בדיה. ליצור אנשים אחרים ודמויות שונות, אחרת לא אצליח לכתוב, כי ארצה לגונן על הדמויות".

את התפיסות הקיצוניות שבהן אוחזות הדמויות שלך, הכרת מקרוב?
  
"יש דברים שהכרתי מקרוב, אבל רציתי בעיקר לדבר על תופעה, לתאר אותה מנקודת מבטי. התחלתי לכתוב לפני חמש שנים וסיימתי לפני שנה, כשבינתיים קרו הרבה דברים קשים: נשרף מוחמד אבו-ח'דיר בבית-חנינא, ונשרפה משפחה בכפר דומא".

קרו גם הרבה דברים קשים ליהודים. מהספר עולה תחושה שהרוח נשא אותך מהמקום שבו נולדת - לא רק מבחינה דתית, אלא גם מבחינה פוליטית.
  
"העובדה שיהודי ופלסטיני אינם שווי זכויות היא קטסטרופה ערכית. זה הזוי, דבר שאני מאוד מתקשה לעכל. תפיסת העולם שלי אומרת שמציאות היא משהו שבני אדם יוצרים. כל המציאות של דתות ולאומים זה סדר מדומיין שנברא על ידי האדם. החלטנו שאנחנו יהודים והם מוסלמים. בני אדם בחרו לראות את עצמם כקבוצות אתניות.

"לכן, ההפרדה בין הלאומים לצורך הכרה בזכויות של האחד ואי-הכרה בזכויות של האחר, היא דבר שאני לא יכול להשלים איתו. לאנשים נראה מובן מאליו שבמדינת ישראל יהודי יהיה זכאי לאזרחות ופלסטיני לא, אבל אני לא יכול לקבל את זה".

מתי חל השינוי התפיסתי שלך?

"כילד למשפחה דתית-מזרחית-ימנית התפיסה שלי הייתה ימנית, אבל גם אז לא היה בי להט אידיאולוגי, והדברים לא היו ברורים לי במאה אחוז. היה אצלי חוסר ביטחון של ילד. אחרי הישיבה התיכונית הלכתי לישיבה גבוהה, וגם לשם הגעתי עם סימני שאלה והתחבטות בשאלות ערכיות. לא יכולתי למשל לראות את עצמי הולך להפגנות שחברים שלי הלכו אליהן".

אני שואל את כהן האם גיבור אחר של ספרו, נער בשם עומר שמתווכח עם מנהל הישיבה בענייני אמונה ואינו מרוצה מהתשובות, מביע למעשה את השאלות שניקרו במחבר עצמו באותו גיל. "אפשר להגיד ככה", אומר כהן. "כבר בישיבה התיכונית היו דברים שלא קיבלתי עליהם מענה. אז קראתי דברים אחרים. וכשאתה מנהל דיאלוג עם הטקסטים שאתה קורא, הם גם משנים אותך. יש בטקסט הרבה כוח לחולל שינוי, אפילו יותר מהמפגש האנושי. ואתה יודע מה, לנהל דיאלוג עם טקסט זה דבר מאוד יהודי".

אילו סוגים של טקסטים שינו אותך?

"גם ספרותיים וגם היסטוריים. אני זוכר שבחודש האחרון בישיבה קראתי את 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, והוא עשה לי משהו. בדת היהודית, ובדתות בכלל, יש המון כוח לסמלים, ובספר הזה היה משהו ששחרר אותי מהם. התרשמתי גם מתפיסת הזהות היהודית החזקה מאוד שיש בספר, שהיא לאו דווקא דתית, ומהעושר הגדול שיש שם. גם 'ימי צקלג' (של ס' יזהר) מאוד נגע בי".

לישיבה הגבוהה הגיע כהן "מתוך כוונה לבדוק את עצמי", ואחרי שנה שם החליט להתגייס לצבא. הוא שירת כלוחם חי"ר בחטיבת כפיר, ותוך כדי למד היסטוריה, ספרות ומדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה. "זה היה ממש צורך. אני זוכר את עצמי עומד מול מדפי הספרים בישיבה, רואה את רבי יהודה הלוי, הרב קוק, המהר"ל - וזה לא מספיק לי.
 

"החוויה שלי הייתה שיש פה דברים יפים, אבל בשבילי זה דל מדי, עוד מאותו הדבר. ככל שלמדתי יותר במסגרת האוניברסיטה, זה טען במשמעות דברים מסוימים ועיקֵר את המשמעות של דברים אחרים, טקסים בעיקר. הלימודים שם עזרו לי בתהליך של חיפוש, של הבנת המציאות, ושל גיבוש תפיסת העולם שלי".

במקביל התרחש תהליך הסרת הכיפה. "באופן טבעי, ככל שהעמקתי בלימודים כבר לא תפסתי את הדת כמשהו אלוהי, אלא כתוצר אנושי. דברים כמו לחבוש כיפה ולהימנע מלהדליק אור בשבת איבדו את המשמעות שלהם".

איך זה מתחבר ללימודי היסטוריה?

"הבנתי שבני האדם הם שמחוללים את ההיסטוריה, ולא אלוהים. והדברים נפגשו – בהיסטוריה, בספרות ובמחשבת ישראל. זה סיפור תנורו של עכנאי, לא? שבסוף לא בשמיים היא, אלא בני אדם מייצרים את המציאות. זה לתפיסתי גם מה שקרה עם רבן יוחנן בן זכאי וחורבן בית המקדש: בני אדם חוללו את זה, עם כל הקנאות הדתית שלהם".

חמוש בתואר במדעי הרוח הוא הלך ללמוד הוראה, ובתום לימודיו קיבל משרה כמורה בבית הספר "רנה קאסן" בירושלים. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הגעתי למסגרת והרגשתי שאני יכול לא להיות אופוזיציה. שאני מרגיש בנוח עם הערכים ההומניסטיים של המקום, ויכול להיות חלק ממנו".

ברנה קאסן שימש כהן כמחנך כיתה ומורה להיסטוריה, ואפילו כתב ספר לימוד בשם "ממדינת מקדש לעם הספר", העוסק בתקופת בית שני. בהמשך מונה כהן לרכז שכבה, ובארבע השנים האחרונות הוא משמש סגן מנהל. "יש הבדל גדול בין היסטוריה שנלמדת בבית ספר דתי לזו שנלמדת בבית ספר ממלכתי", הוא אומר. "בעוד שבבתי ספר דתיים התפקיד של לימוד תולדות עם ישראל הוא לבסס את הנרטיב של העם היהודי, בבית הספר הממלכתי התפקיד הוא להציב סימני שאלה: האם הלאומיות היא תופעה מומצאת? מאיפה היא מגיעה? מה המקור שלה? האם העם היהודי דומה או שונה מבחינה זו לעמים אחרים?

"את הלימודים שלי לתואר בהיסטוריה התחלתי בהיסטוריה היהודית, וזה נתן לי המון: קריאה מחודשת של מקורות יהודיים ושל התלמוד, אבל הפעם מנקודות מבט אחרות. זה היה מאוד מעניין, ופתח לי עולם אחר לגמרי - לקרוא על תלמידי חכמים באיזושהי ביקורתיות".

יכול להיות שחיפשת את הביקורתיות הזאת אחרי שמשהו נשבר אצלך?
  
"אני ביקורתי, ואני לא רואה בזה דבר שלילי. תמיד הייתה בי איזו חוסר השלמה עם המציאות, תחושה של אי-נוחות, גם מדברים שהייתי שומע וקורא בעולם הדתי. אני זוכר שיום אחד אמרתי את תפילת 'עלינו לשבח', ולא יכולתי לומר אותה יותר. זה נראה לי פתאום הזוי לגמרי. 'שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע' - החלוקה הזאת של 'האל שלהם' ו'האל שלנו' פתאום נשמעה לי ילדותית ומגוחכת. גם כשרבי יהודה הלוי מחלק את העולם לחי, צומח, מְדַבֵּר, ישראל - זו חלוקה שמעוררת בי אי נוחות קשה".

יש לך בעיה עם האמירה שאנחנו עם סגולה?
  
"זה מאוד מקומם אותי, כמו כל התפיסה של 'קדושת ישראל' שחוזרת אצל רבי יהודה הלוי ואצל הרב קוק. אני חושב שהעם היהודי הוא עם ככל העמים".


איך אתה מסביר למשל את העובדה שבני העם היהודי זוכים באחוז כל כך גבוה מפרסי נובל?

כהן נשמע מזועזע. "אתה באמת חושב שזה עם מיוחד? זו אמירה שמאוד קשה לי איתה. העם היהודי הוא עם ככל העמים, ועובדה שכאן, כאשר הוא הרוב, הוא מתנהג בערך באותה גזענות שהתנהגו אליו באירופה בתקופות מסוימות, ואני לא עושה השוואה לשואה".

אתה לא קצת מגזים? אין עוד מדינה במזרח התיכון שנותנת כאלה זכויות למיעוטים, מה זה אומר?
  
"זה אומר שהעם היהודי הגיע עם ערכים של לאומיות ושל נאורות מאירופה, לאזור שלא עבר עדיין תהליכי מודרניזציה, ובאופן טבעי זה משפיע על המפגש שלו עם קבוצות נחשלות".

אבל הוא יכול היה להשתלב באזור ולהגיד - או-קיי, אני הולך להתנהג כמו כולם במזרח התיכון.
  
"זה שהגזענות היא תופעה נפוצה, לא אומר שהיא בסדר. אגב, אתה אומר לי שהדמויות בספר מכוערות, ובאותה נשימה אתה אומר שהעם היהודי הוא בעל ערך יותר גדול מעם אחר. אז סליחה, זאת גזענות. זו אמירה מכוערת ששאובה מהלאומנות האירופית הקשה ביותר. מכוער בעיניי שאדם אחד שווה יותר מאדם אחר".

אילו הערבים היו משלימים עם השליטה שלנו בארץ, ולא רוצחים בנו מדי יום, הם כנראה היו מקבלים שוויון זכויות.
  
"נקודת המוצא הזאת מזעזעת בעיניי".

בכל מועדון שאתה רוצה להשתייך אליו, אם אתה לא מקבל את הדרישות, גם לא תקבל את הזכויות הנלוות.
  
"הגישה הזאת תופסת אותנו, היהודים, כבעלי זכויות יתר על פני הפלסטינים, ואני לא יכול להשלים עם זה".

אדם דתי או מסורתי מאמין בזכותנו על הארץ מכוח התנ"ך. אם אתה לא מאמין בתנ"ך, זה כבר עניין אחר.

"אני רואה בתנ"ך יצירה אנושית, וככזו יש בה דברים שאני מתפעל מהם ואוהב אותם, ויש סיפורים שהם קשים לי לעיכול. הצדק כפי שאני רואה אותו מתנגש עם הצדק של סיפורי התנ"ך. 'קדושים תהיו כי קדוש אני' זו קביעה, תיאור מצב: אתם קדושים, לא משנה מה תעשו".


זה פירוש שלא מוכר לי. הפירוש המקובל הוא שמדובר בדרישה מחייבת: תהיו קדושים! אין לך זכויות יתר בגלל שאתה עם סגולה, אלא להפך, יש לך חובות יתר.
  
"אבל במדינה הזאת יש לך זכויות יתר".

כי זו מדינה יהודית.

"אני לא יכול להתייחס לאמירה כזאת בשוויון נפש. היא גזענית ומכוערת בעיניי".

אל הכתיבה הספרותית הגיע כהן אחרי כמה שנים של עבודה אינטנסיבית בבית הספר. "החלטתי שאני צריך זמן כדי להתארגן על עצמי. חשבתי הרבה מה לעשות, והיו כמה כיוונים כמו למשל לימודי קולנוע, אבל בסוף הבנתי שאני צריך לשבת עם עצמי בשקט ולכתוב. פיניתי לי בוקר בשבוע, ושמרתי עליו בקנאות. זה היה כיף".

שם ספרו לקוח מהשיר "לבדי" של ח"נ ביאליק, שמספר כי כולם נשא הרוח מבית המדרש, חוץ ממנו, שנותר שם לבדו. אני שואל את כהן האם גם הוא מרגיש שנשאר לבד. "לא", הוא משיב. "יש בביאליק משהו שאני מאוד אוהב: הכאב שהוא חש כשהוא צריך לעזוב. הוא לא עזב את בית המדרש בהתרסה, וזה בא לידי ביטוי מאוד בולט בשיר הזה. השינוי שהוא עושה מהתפיסה של היהדות כדת לתפיסה של היהדות כלאום – זה דבר שמאוד הזדהיתי איתו, גם כנער. ועל זה הספר".

לביאליק יש תחושה דואלית כלפי בית המדרש. גם אתה נמצא באיזו דואליות?
  
"כל דור הכותבים של ביאליק, החבורה הזאת של ראשית המאה העשרים, מתכתבת באיזשהו אופן עם היהדות. אפילו י"ח ברנר, שעזב בטריקת דלת ובכעס, לא באמת עזב. ועל היצירה של ש"י עגנון - שנראית לנו לכאורה הרמונית, עם הרבה אזכורים של מקורות יהודיים - עמוס עוז כבר כתב בצורה שונה בספר 'שתיקת השמיים' (עוז קורא את סיפורי עגנון כתיאור מתסכל של בני אדם הנבוכים מול מעשי האל ואינם מבינים את תכלית קיומם).

"אני זוכר את עצמי כנער מתחבר מאוד למשבר הזהות הזה. הרגשתי שאני לא יכול להיות שם, אבל עדיין רוצה להיות שייך. מבחינה ערכית זה מקומם אותך, זה מרגיז אותך, זה לעשות שקר בנפשך - אבל אתה לא רוצה להיות בחוץ".

מהיכן מגיע אצלך הצורך הזה להרגיש שייך?
  
"קודם כול, כי אני אדם מאוד משפחתי. שנית, אני מאוד אוהב את הטקסטים היהודיים ואת המורשת היהודית. אני אוהב את זה שמדברים דרך סיפור, דרך טקסט. יש לי הערכה גדולה לציבור הדתי-לאומי, שנותן כבוד ללימוד ולספר. אני נכנס לספרייה בעיר והיא מלאה בחובשי כיפות, וזה מקסים.

"בתיכונים הממלכתיים הרגילים יש אמנם תלמידים שקוראים, אבל באחוזים נמוכים. קריאה לא נתפסת כדבר שיש לו ערך בפני עצמו. מבחינה תרבותית, אני מרגיש שאני ממשיך את הדרך הזו. כי בסופו של דבר הגמרא מראה שמותר לשאול שאלות ולספר סיפורים שונים ומגוונים, ולא בשמיים היא".

בספר, עומר, שאינו מקבל מענה הולם לשאלות אמוניות שמנקרות בו, אומר לראש הישיבה ש"לעזוב זה יותר קשה מלהישאר". כך גם אתה חש מול החברה הדתית-לאומית?

"כן. כשהרגשתי לא נוח עם תופעות מסוימות, ולא היה לי כיף עם זה, שאלתי את עצמי: למה אני צריך את התחושה הזו? למה אי אפשר להישאר בתוך זה, במיינסטרים, להרגיש בנוח? המעבר הזה הוא בעל כורחי. זה לא כיף לצאת נגד ולחשוב אחרת, וזו לא חוויה נעימה בשבילי לפרסם את הספר. גם החשיפה לא נעימה לי, וגם הצורך להגיד דברים שאנשים מעדיפים לא לשמוע. יש אנשים שאוהבים להרגיז, אבל אני לא רואה את עצמי ככזה". 

בספרו נוגע כהן גם בכמה נושאים שנחשבו עד לפני זמן לא רב לטאבו בחברה הדתית. צפייה בפורנוגרפיה ומשיכה הומוסקסואלית הן רק חלק מהתופינים שהוא מציג בספרו. "אני חושב שצריך לדבר על הנושאים האלה", הוא מסביר את שילובם בספר.

בציבור הדתי דווקא מדברים לאחרונה הרבה על הומוסקסואליות.
  
"אני שמח לשמוע. בבית הספר שבו אני מלמד, הנושא הזה ידובר בכל שכבת גיל ובצורה פתוחה מאוד. יבואו מדריכים מ'הבית הפתוח' ויספרו על החוויה שלהם, איך הם גילו את הנטייה המינית שלהם ואיך יצאו מהארון. צריך לתת לזה מקום, ובכלל לחוויות של מיניות. בנערוּת שלי הנושאים האלו לא דוברו".

החברה הדתית חוששת מכך, כי אלו נושאים שהעיסוק בהם נחשב לא צנוע.

"אני מבין את החשש והמבוכה, ועדיין אני חושב שצריך לדבר על זה. בישיבה התיכונית שבה למדתי היה אירוע לא פשוט של הומוסקסואליות. ההורים של שני הנערים שהיו מעורבים בזה הוזמנו לשיחה. הם חשבו שישמעו על המצב הלימודי של ילדיהם, אבל סיפרו להם על הנטייה שלהם, וזהו - הילדים הועזבו ולא חזרו לבית הספר.

"התארגנו, קבוצה של חברים, כתבנו מכתב לראש הישיבה ושאלנו אותו 'איפה הם? מי מלווה אותם?'. ביקשנו שיתנו להם אפשרות לחזור. ראש הישיבה הזמין אותנו לשיחה, ולא אמר הרבה. במבט לאחור אני גאה במעשה שלנו, ומסתכל ממש בבהלה על מה שנעשה לשני הנערים. זה נראה לי נורא. אני לא יכול להשתחרר מהתחושות שהיו לי אז - מה קורה להם, מה יהיה איתם".

אתה יודע מה קרה להם אחר כך?

"לא, אבל אני מרגיש איזשהו תיקון כשהתלמידים שלי שומעים על זהות מינית ועל מיניות. צריך לעשות את זה גם בבתי ספר דתיים, כי מדובר בדיני נפשות. כשאני שומע תלמיד צועק לתלמיד אחר 'יא הומו', אני עוצר את השיעור ואומר: על פי הסטטיסטיקה עשרה אחוז מהציבור הם הומואים, וזה אומר שלושה בכיתה. ייתכן שיש כאן מישהו שמתלבט לגבי הזהות המינית שלו. תחשבו - מה עובר לו בראש כשהוא שומע את זה?"

איך הגיבו ההורים שלך לספר? איך מגיבה הסביבה?
  
"התגובה של ההורים הייתה מאוד מחבקת, וכך גם של קרובים וחברים שקראו. יש בספר שלי הזמנה לשיח ולדיבור. זה לגיטימי לבקר אותו, ולגיטימי לא להסכים. אני אשמח אם בעקבותיו דברים מסוימים יהיו מדוברים".

יש כבר תכנון לספר הבא?

"אני כותב על החוויה של ההוראה ושל להיות תלמיד, על הרקע של המציאות הלא פשוטה ושל הגזענות. לא השתחררתי מזה עדיין", הוא מחייך. "אני מרגיש שאלו דברים שצריך לעסוק בהם, אבל ייקח לזה עוד זמן כדי להבשיל. אני לא ממהר. יש בכתיבה הזאת ממד טיפולי, והיא יכולה להימשך עוד שנים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg