"אין שום טעם לכפות על ילדים לקרוא ספרים"
עורכת ספרי הילדים מיכל פז-קלפ, שהביאה לכם את "יומנו של חנון" ו"קפטן תחתונים", טוענת שהנוער של ימינו אוהב לקרוא ומבקשת מההורים: "אל תפסלו ספרים בגלל שהם לא דומים למה שקראתם"
"מוצר נחות", "נמוך", "מטומטם", "לא נכנס אליי הביתה". מיכל פז-קלפ, עורכת ספרי ילדים ונוער ומתרגמת בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, שמעה כל סופרלטיב שלילי אפשרי שנאמר על סדרות הספרים הפופולריות "יומנו של חנון" ו"קפטן תחתונים".עוד כותרות ב-nrg:
- האם הנשק הגרעיני של ארה"ב בטוח בטורקיה?
- מחפש קולות בישראל: הושק קמפיין טראמפ בארץ
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"קפטן תחתונים" מתמקדת אף היא בעולמם של ילדי בית הספר, אך באופן פרוע הרבה יותר: שני הגיבורים, תלמידי כיתה ד' בבית הספר על שם ג'רום חרבנוביץ', ממציאים דמות של גיבור-על מגוחך משהו הנושא את השם "קפטן תחתונים". בדרך-לא-דרך הם גורמים למנהל בית הספר האכזר להאמין שהוא-הוא קפטן תחתונים, בכל פעם שהוא שומע קול נקישת אצבעות. מכאן קצרה הדרך להרפתקאות שונות ומשונות, רוויות בהומור סלפסטיק בוטה.
כמי שהייתה אמונה על הוצאתם לאור של ספרים אלו בישראל, פז-קלפ דווקא מאמינה שלספרי הקומיקס הללו יש ערך לא מבוטל בקרב הקוראים הצעירים. "אני מאמינה גדולה בהומור, זה כלי מאוד מתוחכם וחזק וכשיודעים להשתמש בו כהלכה אפשר להגיע לתוצאות מדהימות", היא אומרת, "למרות שאוהבים כל כך לבקר אותם, הספרים האלה מתמודדים עם נושאים רגישים כמו דימוי עצמי נמוך, מעמד חברתי ואלימות. הם עוזרים לילדים להתמודד עם הדברים האלה, להכיל אותם ולקבל את עצמם. אני עובדת קשה בלנסות להסביר לאנשים עד כמה הספרים האלה הם לא רבי מכר חלולים וסוחטי כספים. אלה ספרים נורא חכמים ומכילים, שנכתבו מתוך הבנה עמוקה של הפסיכולוגיה של הילד".
הורים ומחנכים שרואים בסדרות האלה מוצר רדוד מדברים על השפה וההומור הנמוכים, שמאופיינים לא פעם בבדיחות שקשורות בחדר השירותים. מבחינתם, לא חסרים ספרים אחרים שעוזרים לילדים להתמודד עם קשיים.
"נכון שיש הרבה ספרים אחרים, אבל ברובם יש מספר חיצוני וסמכותי שמנסה להדריך את הילד מבחוץ. אצל הקפטן והחנון, הסמכות היא כולה של הילדים - וזה מעורר הזדהות הרבה יותר גדולה. אין כאן שום טון מחנך, ומבחינת הילד זה עוצמתי".
למבוגרים שמרימים גבה על ספרי הילדים הללו, יש לה תשובה מוחצת: "אני אומרת להם: נסו להשליך את הסיטואציה על עצמכם. תארו לעצמכם שהייתם צריכים לקרוא ספר שאומר לכם מה לעשות - זה היה מעניין אתכם? כנראה שלא. הספרים האלה מצליחים כי הם יודעים לתת לילדים מה שהם צריכים, הם מכבדים אותם, והם לא מתנשאים מעליהם. כשילד קורא את זה הוא לא מרגיש שמישהו ניסה לכתוב לו משהו 'מגניב', המגניבות כאן היא אותנטית".
על דאב פילקי, מחבר סדרת ספרי "קפטן תחתונים", יש לפז-קלפ רק מילים טובות: "הוא יודע מה מצחיק ילדים בגיל ראשית קריאה, והוא הולך עם זה. הוא לא מנסה לומר להם שזה לא חינוכי, וכך הוא שובה את לבם של הילדים, וגם אותי. אם יש מישהו שאני מתה לפגוש, זה דאב פילקי. הוא נראה לי בחור מגניב, וגם נורא-נורא חכם. יש לו יכולת וירטואוזית לספר סיפורים. אני כל הזמן אומרת על הספרים האלה שהם כמו בלט קלאסי - הם נראים קלילים וזורמים, אבל לכתוב אותם זו משימה קשה שדורשת מיומנות".
את הדעות השליליות על הספרים, כאמור, היא מכירה מקרוב. "כשיצא התרגום לספר הראשון בסדרת 'יומנו של חנון', הקראתי אותו לבן שלי (היא אם לבן ולבת, כיום בני 10 ו-14) בזמן שההורים שלי היו אצלנו בבית. הם אמרו: 'מה, זה מה שאת מקריאה לו? השתגעת?' בכלל, יש לי הרבה שיחות בנושא עם בני המשפחה שלי".
איך אפשר להסביר את האמוציות הכל כך חזקות שמתעוררות בהורים רבים למראה הספרים הללו?
"חיובי בעיניי שאנשים הם ביקורתיים, שהם לא בוחרים ספרים לילדים שלהם באופן אוטומטי רק בזכות העובדה שהם פופולריים. התגובות הזועמות מראות שלאנשים באמת אכפת מספרות הילדים, וזה כמובן מעודד. מצד שני, כשאני שומעת הורים עם דעות שמרניות שחוששים מספרים חדשים ושונים, חבל לי בשביל הילדים.
"יש הורים שפוסלים ספרים רק משום שהם לא דומים לספרים שהם קראו בילדותם, וזו טעות, כי הזמנים משתנים ותפיסת העולם משתנה. אין מה לעשות, העולם מתקדם ומתפתח. אני לא אומרת שצריך לאמץ מיד כל מה שיוצא לאור, אבל צריך לשמור על פתיחות ולבדוק כל ספר לגופו. לראות מה הספר עושה לילד, לא רק לך כמבוגר".
הרבה הורים יודעים לומר מה הם לא רוצים שהילדים שלהם יקראו. מה האלטרנטיבה מבחינתם?
"הרבה הורים נותנים לילדים שלהם לקרוא את הספרים שהם קראו בילדות, וזו טעות שכולם נופלים בה שוב ושוב. ההורים שוכחים שבספרים האלה השפה לא רלוונטית, העימוד צפוף ומיושן. לילדים של ימינו קשה לקרוא את הספרים האלו".
כמי שאמונה על עדכונו המתמיד של ארון הספרים הילדותי, פז-קלפ מאמינה שעל העוסקים במלאכת ההוצאה לאור להיות מעורים בעולמם של הילדים. "הרבה הורים שכחו מה זה להיות ילד, מה זה להיות היצור הזה שבתכלס הוא חלש וקטן, גם אם הוא בשלב שאומר ש'רק אני מחליט עליי'. ילדים מוקפים בחוקים ובכללים, אין להם זכות הצבעה, אין להם חשבון בנק משל עצמם. הם תלויים באנשים אחרים. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו להסתכל על העולם - ובהתאם לכך לבחור ספרים - דרך נקודת המבט שלהם, לא של עצמנו".
היא עצמה נפגשת עם ילדים על בסיס קבוע, במסגרות שונות, "כדי לדעת מה הקהל רוצה ולא רוצה, להבין לאן נושבת הרוח. אם לא נעשה את זה, לא נהיה רלוונטיים. אני מרצה המון למורות וספרניות ואנשי חינוך, וגם מהם אני לומדת הרבה. אם ספרנית אומרת לי על ספר מסוים שהילדים בספרייה מעבירים אותו מיד ליד, אני ישר דואגת להשיג אותו, כדי להבין מה מעניין את הילדים. בדרך כלל, אם ספר פופולרי בספרייה אחת, הוא פופולרי גם בשאר הארץ".
מה את לומדת מהמפגשים האלה?
"אני מגלה שילדים קוראים הרבה יותר משנדמה. ילדים אוהבים לקרוא. הרבה פעמים אני ממש מקנאה בעושר שיש לילדים של ימינו מבחינה ספרותית. כשאני הייתי ילדה וקראתי ספר, לא תמיד היה לי עם מי לדבר עליו. היום יש פורומים שאפשר להיפגש בהם, לדון ולהשוות תרגומים. זה עולם מדהים. סביב הספרים יש עולם רחב של מועדוני קריאה, מועדוני מעריצים, המון דברים מדהימים. בני נוער גם צורכים היום ספרות דרך המחשב, למשל "פאן פיק" (ספרות מעריצים, ז'אנר של ספרי המשך לספרים פופולריים)".
ובכל זאת, נדמה שהספרים מפסידים בקרב על הרגלי הפנאי של הילדים.
"זו בדיוק הבעיה, שאנחנו מתייחסים לזה כאל קרב. פעם השאלתי ספר ילדים לקולגה מהעבודה, כדי שתיתן אותו לאחיינית שלה. אחרי כמה ימים היא החזירה לי את הספר, וסיפרה לי שהילדה לא רצתה לקרוא אותו. עד כאן הכול בסדר. מה שלא בסדר הוא, שהאבא של אותה ילדה כעס עליה בגלל שהיא לא קראה. אותו אבא לא קורא ספרים בעצמו, אבל הוא מרגיש שהוא צריך לסמן 'וי' על הילדים שלו, כדי שיוכל לומר לעצמו שהם קוראים ספרים. אין שום טעם לכפות על ילדים לקרוא ספרים, כי אם חוויית הקריאה לא תהיה חיובית עבורם, הם לא יגדלו להיות מבוגרים שקוראים.
"בשבוע הספר אני רואה ילדים מלטפים את ספרי הקומיקס, אבל ההורים מושכים אותם לכיוון ספרי הקלאסיקות למיניהם. גם אני רוצה שילדים יקראו קלאסיקות, אבל יותר מזה אני רוצה שהם יקראו דברים שמעניינים אותם, שיעשו את זה מתוך רצון אמיתי. בתור הורים ועורכים אנחנו צריכים לשדר לילדים שאנחנו מכבדים את הטעם שלהם, שיש להם אפשרות בחירה".
את אומרת שהנוער של ימינו אוהב לקרוא. מה הוא אוהב במיוחד?
"הנוער מאוד אוהב ספרי פנטזיה, ומנגד יש ילדים שמעדיפים סיפורים ריאליסטיים מהחיים, גם סיפורים כואבים", אומרת פז-קלפ. דוגמה לסיפור כזה היא "פלא", המתאר שנה מחייו של ילד בשם אוגוסט הסובל מתסמונת גנטית נדירה שגורמת לעיוות בפניו. "זה סיפור קשה, בלי גיבורי-על ועניינים כאלה, והוא נכנס לילדים ללב. מדהים כמה שהם אוהבים אותו. ילדים מחפשים גיבורים שהם לא אלים יווניים, אלא כאלה שמתמודדים עם בעיה".
בניגוד למה שנהוג לחשוב, היא אומרת, כתיבה לילדים ולנוער אינה משימה פשוטה. "אתמול עשיתי לקטורה וקראתי ברצף כתבי יד של ספרי נוער. הכול היה נראה לי אותו דבר, ולא במובן הטוב של המילה. יש שטאנץ שעל-פיו רגילים לכתוב ספרי נוער, וזה לא עובד. אנשים לא מבינים שקהל של ילדים הוא הקהל הכי קשה. הם ביקורתיים, הם לא יסלחו לך אם תזייף להם. הם פשוט ילכו. שעממת? העלבת? עצבנת? בזה זה נגמר".
בימים אלה מוצגת תערוכת איורים לספרי ילדים שערכה פז-קלפ, תחת הכותרת "חוקים ושבירתם". התערוכה, המוצגת ב"בית מיכל" ברחובות, כוללת בין היתר איורים של רותו מודן, דוד פולונסקי, רינת הופר, מישל קישקה, יניב שמעוני, עינת צרפתי ואחרים. האיורים כולם עוסקים בשאלת הכללים שעל פיהם מתנהלים חייהם של הילדים, ובעיקר במקומות שבהם הכללים הללו מופרים. דרך האיורים, אומרת פז-קלפ, אפשר ללמוד לא מעט על תהליכים היסטוריים וסוציולוגיים המתרחשים בחברה הישראלית.
"באיורים לספרים שיוצאים לאור בשנים האחרונות, חוזר ושוב ושוב הנושא של בלגן בחיי הילדים. לפעמים הטקסט של הסיפור דורש את הבלגן הזה, אבל יש מקומות שבהם הסיפור לא מתאר בלגן, ובכל זאת האיור מושך לכיוון הזה", היא אומרת. כך למשל, באיור לספר "סיפור אחרי השינה" מאת שהם סמיט, מוצגים ההורים המותשים וילדיהם הרדומים במיטת הילדים, וסביבם פזורים כל הצעצועים שאפשר להעלות על הדעת.
"אני קוראת לזה 'מלכודת להורה היחף'", צוחקת פז-קלפ. "בספרי הילדים של פעם, הרבה יותר נדיר להציג בלגן כזה. למשל בקלאסיקת הפעוטות 'בוא אליי פרפר נחמד' משנות הארבעים, הילדים מצוירים כשהם שוכבים במיטה, הנעליים שלהם מסודרות בצד, והרצפה נקייה ללא רבב. היום זה כבר לא כך".
התערוכה מחולקת לשני נושאים - האחד מתמקד באיורים המוקדשים לחדרי ילדים ולגני שעשועים, ובשני מושם דגש על תפקידם של ההורים. "האיורים מראים איך ההורים הפכו ממקור סמכות, שתפקידו להגן ולספק את הצרכים, להורים שבמקרה הגרוע הם מאפשרים לילד לעשות מה שהוא רוצה, ובמקרה הקיצוני הם ממש פרנטר אמיתי לשעשוע".
מתי התרחש המהפך הזה?
"תמיד היו חריגים בנוף הספרותי, כמו נורית זרחי שמאז ומעולם הציגה מודל לא קונפורמיסטי של הורים ושל ילדים. יש גם ספרים חלוציים בתחום הזה, כמו "אבא עושה בושות" של מאיר שלו (1988), שמתאר את האב לא רק כדמות מחנכת ומגוננת, אלא כאדם שיש לו עוד צדדים. אבל המגמה הזו התרחבה בעשור האחרון, בין היתר בזכות כניסתן של צורות חינוך אלטרנטיביות לחיינו".
התערוכה הוצגה לראשונה לפני כשנה וחצי, במסגרת פסטיבל בינלאומי לתרבות הילד המתקיים מדי שנה בנאמי איילנד שבדרום קוריאה. פז-קלפ התבקשה לאצור תערוכת איורים לרגל הפסטיבל, ביוזמת משרד החוץ הישראלי. "נאמי איילנד הוא אי מלאכותי, שכולו מוקדש לילדים. פזורות בו עמדות קריאה עם ספרי ילדים, והוא מלא בפינות משחק מתוחכמות ומעוצבות".
התערוכה שאצרה עוררה עניין רב בקרב באי הפסטיבל, היא אומרת, בין היתר משום שהקוריאנים מתעניינים במיוחד בישראל: "הם רואים בנו דוגמה לאיך צריך לחנך ילדים. הם נפעמים מהעניין הזה שמצד אחד צעירים אצלנו הולכים לצבא, כי גם אצלם יש גיוס חובה, ומצד שני הישראלים נתפסים כיצירתיים ופוריים. לפני התערוכה הייתי במרכז ישראל בסיאול, שבו נתתי הרצאה על תולדות האיור הישראלי. הגיעו המון אנשים, וההרצאה אפילו שודרה בטלוויזיה המקומית".
בתום הפסטיבל, נדדה התערוכה בין ספריות בקוריאה והגיעה גם לדוכן הישראלי בסיאול במסגרת יריד הספרים הגדול ביותר במזרח הרחוק. בהמשך אף הגיעה לסין, ובסך הכול נחשפו אליה עשרות אלפי בני אדם. פז-קלפ: "למרות שיש הבדלים מהותיים בתפיסות העולם שלנו, בכל זאת התערוכה מתקבלת באהבה גם בתרבויות אחרות. זה כיף".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם