מעקב צמוד מדי: הבית החכם יעשה אתכם טיפשים
הפרסומות לבית החכם מציפות את הטלוויזיה, האינטרנט ושלטי החוצות, מנסות לשכנע אותנו שזו הדרך המתקדמת והכי נכונה לשמור על הבית ולדאוג לילדים. דניאל סלאמה לא קונה את זה ותוהה מה יהיה הצעד הבא למעקב על ילדינו, צ'יפ שיושתל ישירות במוחם?
בין בריחה למזגן שבאוטו לבין התסכול מהפקקים האינסופיים של תל אביב בצהריים, ראיתי שלט חוצות שהצליח להעסיק אותי יותר מהחום והפקקים גם יחד. כבר ראיתי את הפרסומות עם קרין גורן, גידי גוב ותום יער, אבל השלט הזה, אגב חום ותסכול, נדמה היה כאילו הוא הגיע הישר מהלוע הבוער של השטן הטכנולוגי בכבודו ובעצמו.עוד כותרות ב-nrg:
• ממצאים מטרידים בנוגע למותו של פרינס
• הפילדמרשל של אורי גרוסמן ז"ל קם לתחייה
• פדיחה מקסיקנית: החדש של בריטני דלף בטעות
• גילי מוסינזון פוטר מעבודתו: "הייתי אידיוט"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הכוונה היא כמובן לפרסומות לבית החכם, החדש והמודרני שלכם, בית שגם כשתהיו בעבודה, או בכל מקום אחר, למעשה, אתם תהיו בו. אבל הטכנולוגיה החדשה לא מאפשרת רק שליטה מרחוק על המזגן באמצעות הפלאפון (למה זה טוב?!), אלא גם "לראות את הילדים מכל מקום" ו"להשגיח על הכלב".
מי שלא משדרג את הבית ל''חכם'' הוא הורה רע?
צילום: דניאל סלאמה
הדאגות שלנו נהיו כר פורה לשלל אמצעי פרסום ופיתוחי מוצרים שלא באמת פותרים לנו את הבעיות מפניהן אנחנו מפחדים. הבית החכם
צילום: דניאל סלאמה
לרגע, לא יכולתי שלא לתהות מה הטעם בללכת בכלל לעבודה. אם בזמן העבודה מסתכלים כל הזמן על מה שקורה בבית, לא עדיף כבר להישאר בבית? במקום לכעוס על הכלב מרחוק על שבדיוק סיים ללעוס את האדידס החדשות שקנית בדיוטי פרי, עדיף כבר למצוא עבודה מהסלון. הרי לא נזמין לכלב משטרה, נכון? סביר להניח שגם לא נחבר לו טייזר לקולר, ונפעיל אותו כל פעם שהבנדיט יזמום לעשות קקי על השטיח.
קרה שאין לכם כלב או חיית מחמד אחרת מהסוג שעלול לזרוע הרס וחורבן בבית משל היה פורץ נטול מוסר? בטח יש לכם ילד שאפשר לעקוב עליו מרחוק. אם לא נוכל להשגיח על עוללינו בכל שניה נתונה, מה טוב עשינו כהורים?
אמנם לי אין ילד, וספק אם הדירה בתל אביב נקראת בית, אבל נגיד-נגיד-נגיד שהיה לי, אני לא הייתי רוצה להשגיח עליו מהעבודה או מכל מקום אחר, גם לא הייתי רוצה לראות את הכלב כשאני במשרד. אנחנו לא באוקיאניה של 1984 ועמנואל גולדשטיין לא אורב מעבר לפינה.
תום יער דואגת מרחוק שהילדה לא תלבש ורוד וירוק:
לי לא הצמידו מצלמות מעקב כשהייתי ילד, ושרדתי. נפלתי, שברתי, נשברתי, בכיתי, חליתי, דיממתי ונפצעתי בדיוק כמו כל ילד אחר, ולמעט כמה פוסטים לא מוצלחים בפייסבוק ושלוש יחידות לימוד במתמטיקה, גדלתי להיות בסדר, בסך הכל.
אני זוכר שיום אחד החלטתי שזה נורא לגיטימי להכין לעצמי סנדוויץ' עם גבינה צהובה ודיו כחול. כן, רבותיי, דיו כחול כזה ששמים בעט נובע. זה התחיל מטעות, לא שמתי לב שנשפך לי דיו על היד לפני שהכנתי את הסנדוויץ', וכמה דקות אחר כך תהיתי מה זה הטעם המוזר הזה ולמה הגבינה כחולה. ולא מהסוג הטוב.
מפה לשם, הטעות הזאת חזרה על עצמה, בצורות שונות ומשונות. כל הנפילות והפציעות עיצבו את מי שאני היום, גופנית ונפשית. ואני בטוח שגם לדיו הכחול הזה יש איפשהו בי איזשהו זכר.
אחת החרדות היותר ותיקות של האדם היא החרדה לבטחונו ולבטחון המשפחה שלו. טבעי בסך הכל, מי לא היה רוצה לדעת שהוא הולך לעבור את היום בשלום? מי לא היה רוצה לדעת שהבן שלו נמצא בסביבה הכי מוגנת ובטוחה שהוא יכול לספק לו? ויש מי שיודע לנצל את זה. הדאגות שלנו נהיו כר פורה לשלל אמצעי פרסום ופיתוחי מוצרים שלא באמת פותרים לנו את הבעיות מפניהן אנחנו מפחדים, אלא מספקים לנו משכך כאבים נגד הסימפטום, ובסופו של דבר רק מזינים את החרדות שלנו ומדשנים אותן. אם היום נעקוב אחרי הילדים שלנו באמצעות הבית החכם, מה יהיה עוד עשר שנים? צ'יפ מעקב שמושתל בתוך הגולגולת?
הילד שלי עדיין לא קיים, אבל סביר להניח שאם הוא דומה מספיק לאבא שלו הוא יאכל באיזשהו שלב סנדוויץ' גבינה צהובה ודיו כחול. מה שלא אעשה, לא ישנה את זה. אני די בטוח שגם הוא יגדל להיות סך הכל בסדר. בתקווה שיגביר לחמש יחידות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם