ראשי » תרבות » ספרות

אנשים רוצחים, לא השפה

פיגועים, טרור, מוות ומחבלים הן האסוציאציות המקושרות אוטומטית לשפה הערבית, יש שיגידו שבצדק, ויש שיגידו שלא. דניאל סלאמה כותב על החשדנות בה נתקל כדובר השפה, בתחושות מעורבות

במבצע צוק איתן הייתי בשירות קבע בחיל האוויר. כשנה לאחר המבצע, נערך אירוע מיוחד בכותל המערבי בו הוענקו ספרי תורה למשפחות החללים, שנתרמו על ידי אנשי עסקים מצפון אמריקה. זה היה אירוע שלקח הרבה זמן לתכנן אותו, ועלה הון תועפות. מי שיזם והניע את הכל, הוא איש עסקים יהודי קנדי. הוזמנתי אליו כאורח כבוד של אותו יהודי יקר וטוב לב, דבר שריגש אותי עד מאוד.

עוד כותרות:
• מירי רגב: שרת יחסי הציבור לעצמה
• דודו זר: "רועי אסף כל כך טיפש"
• אייל גולן עושה בושות למרינה קבישר
• "עצוב": בראד ואנג'לינה מגיבים לגירושים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כמובן שהייתי צריך להעביר פרטים אישיים חודש מראש כדי לעבור את הבדיקות הבטחוניות של האמריקאים ושל השב"כ (שאבטחו באדיקות רבה את האירוע. אלוהים יודע איפה מספר הדרכון והויזה שלי מסתובבים עכשיו (ויזה לארה"ב כן? אני לא מספיק מטומטם כדי למסור את פרטי האשראי. את זה אני שומר רק בטלפון ובכל מיני אתרים שלאף אחד אין גישה אליהם. אל תגלו לאף אחד).
פדיחה, אני לא מכיר את ירושלים בכלל. חניתי ליד גבעת התחמושת ומשם המשכתי ברכבת הקלה. מהר מאוד הלכתי לאיבוד בשוק הצמוד לכותל והגעתי למקום שהיה ריק מאדם, למעט המוכרים הערבים. אחד מהם זיהה שהלכתי לאיבוד, פנה אלי בעברית ושאל אם אני צריך עזרה. עניתי לו בערבית שכן, אני צריך עזרה, והשתהיתי לרגע כי לא ידעתי אם זה יהיה חכם להגיד לו בערבית שאני צריך להגיע לטקס מתן ספרי תורה בכותל המערבי. אם הייתי עדיין בסדיר היו עושים על זה תחקיר.

באירוע עצמו הייתי לצד קצינים רבים ובכירים בצה"ל. ראש המטה הכללי וראש השב"כ ישבו בשורה שלפני במרחק נגיעה, נשיא המדינה והרבנים הראשיים היו שם, בכירים בטחוניים ופוליטיים אחרים, שגרירים של כל מיני מדינות, והרבה מאוד תורמים ואנשי עסקים. עם כולם הייתי במתחם האח"מים, ממש מטר מהבמה. מודה שזה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי.

למחרת בבוקר, בדרך לעבודה, התקשרתי לאמא שלי, מתלהב לספר לה על אירועי אמש. אני סיפרתי לה איך היה, היא שאלה מתי יצאתי משם ומתי הגעתי חזרה לתל אביב, ולמה לא התקשרתי כבר אתמול להגיד לה שהגעתי הביתה בשלום. לא חסכתי בפרטים, בכל זאת ממש התרגשתי לקחת בזה חלק. כמו תמיד בטלפון, כמובן שדיברנו בערבית.

לפני הלכה ברחוב אישה שהסתכלה לאחור בערך כל 4-5 שניות. היא נעצה בי מבט חצוף, האיצה את צעדיה כדי להתרחק. לצערה אני הולך בקצב שאני מדבר, כך יצא שעל אף נסיונות ההתחמקות שלה ממני נעמדנו שנינו, זה לצד זו, מחכים לרמזור שיתחלף במעבר החציה. עמדתי לידה בכוונה. היא עברה לצד השני והסתכלה עלי כאילו עוד שניה אני אתנפל עליה ואהרוג אותה. כל זה, רק מפני שדיברתי עם אמא שלי בערבית.
מלא מחשבות רצו לי בראש. מודה שכעסתי, אבל רציתי לדבר איתה. רציתי להגיד לה "אין לך מה לפחד, אני דובר ערבית, אבל אני לא טרוריסט". רציתי לספר לה איפה הייתי לפני פחות מ-12 שעות, על כל מכובדי צה"ל, השב"כ והשגרירים לצדם ישבתי, ושסביר להניח שהיא לא הייתה יכולה להגיע למעמד הזה, או אפילו להיכנס לשם. רציתי לספר לה שהייתי (ועודני במילואים) קצין בחיל האוויר. רציתי להרגיע אותה ולהגיד לה שהכל בסדר. רציתי לומר שממש לפני כמה שעות התרגשתי עמוקות כשראיתי הורים שכולים שאיבדו את בניהם במלחמה, מקבלים בדמעות ספר תורה לזכר יקיריהם. רציתי לומר שגם אני לבשתי את אותם המדים כמוהם, והשתתפתי באותה מלחמה.

אבל לא אמרתי לה כלום. לא הוצאתי מילה. ידעתי שזה לא יעזור. חשבתי שאני לא באמת חייב להסביר את עצמי למי שבוחר לפחד ממני מבלי להכיר אותי, רק בגלל השפה.

עד היום אני לא יודע מה אני יותר - כועס עליה, מרחם עליה, עצוב בשבילה, עצוב בשבילי. לא יודע אם זו גזענות, בורות או פחד משפה שמקושרת באופן ישיר לפיגועים ומוות.

בביקור הראשון של קנצלרית גרמניה בארץ בשנת 2014, היה דיון נרחב אם לאפשר לה לנאום בכנסת בגרמנית, ובכך למעשה לאפשר לשפה של הנאצים להישמע בלב אחד המוסדות החשובים בישראל, המדינה שקמה על אפר קורבנות השואה. אחרי ההתלבטויות, בסופו של דבר היא נאמה בגרמנית ואמרה שאת הזוועות ביצעו הנאצים, לא השפה.
לצד הרגשות הלא נעימים שחשתי בעקבות האירוע, הבנתי שלא נעלבתי באופן אישי, היא הרי לא מכירה אותי, אין לה מושג קלוש מי אני. היא שמעה ערבית ברחוב תל אביבי, והיא כנראה לא רגילה לזה. היא לא פחדה ממני, היא פחדה מהשפה שלי ומהאסוציאציות שזה מעלה אצלה: רצח, מוות, פיגועים, טרור. אולי אפילו היא בעצמה היתה עדה לאירוע בטחוני, נכחה בסיטואציה מפחידה או אפילו איבדה איש יקר באירוע כלשהו. עם כל הכעס המוצדק שלי, חשבתי לעצמי, איך אני יכול לשפוט אותה?

למחרת שוב הלכתי באותו הרחוב ונכנסתי לקנות קפה בדרך לעבודה. המוכר שם ערבי ומכיר אותי מזמן. "בוקר טוב אחמד, הקבוע בבקשה", אמרתי. "מה פתאום אתה מבקש בעברית ולא בערבית?", הוא תמה. "לא יודע", עניתי בערבית, "אפילו לא שמתי לב".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

דניאל סלאמה

בשבילכם סאל מהפייסבוק. גר בתל אביב, במקור מכפר ג'וליס בגליל המערבי. ימני ליברלי, אוהב לשמוע אום כולתום עם דיסטורשן, רדיוהד ואדי וודר. בעל אהבה בלתי מוסברת ומטרידה לתעופה ונותן כבוד למילה הכתובה

לכל הטורים של דניאל סלאמה