תולעות ספרים גאות: העמוד שמעודד צעירים לקרוא
אתם יכולים לקרוא להן "תולעות ספרים" או חנוניות, למייסדות עמוד הפייסבוק "נוער קורא" זה ממש לא אכפת. הן כאן כדי להוכיח שהאינסטגרם והסנאפצ'ט לעולם לא יחליפו ספר טוב
אות בני נוער מצווחים נאספו בסוף החודש שעבר באודיטוריום על שם סמולרש שבאוניברסיטת תל-אביב. על הבמה עלו חמש נערות, ולקול תשואות הקהל הציגו סופרים אהובים שבאו לדבר עם הקוראים הצעירים שלהם. "הכנס שלנו הוא המקום היחיד שבו אפשר לראות סופרים שמתקבלים כמו כוכבי רוק", אומרת אחת המארגנות של הכנס הייחודי, ראשית פרקש (18).
עוד כותרות ב-nrg:
- נהג האמבולנס: "חששתי לחיי, פחדתי להתפוצץ"
- 4 מנהלים, 4 שבטים: כך מתמודדים עם הפיצול
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הם עולים לבמה, והצרחות שבאות מהקהל גורמות לכיסאות לרעוד ולתקרה להיסדק. הסופרים אומרים לנו אחר כך שהם לא רגילים לזה ושבמקומות אחרים הם לא מתקבלים ככה. אבל אצלנו, בכל פעם שאומרים למשל 'הארי פוטר', הגג עף. זה מדהים".
"בשבילנו הסופרים הם הגיבורים", מחזקת מאיה טל (19). "הם האנשים שאנחנו מסתכלים עליהם בהערצה. השנה הגיע אשכול נבו וקרא לנו בהשמעת בכורה סיפור קצר חדש שלו. תקשיבי, 800-900 בני נוער פשוט ישבו מרותקים במשך עשרים דקות. יש לי אפילו עדיין בקבוק שאשכול שתה ממנו בחדר. לא שמרתי את הבקבוק במיוחד, אבל תוך כדי הכנס הייתי צמאה ולקחתי אותו ורק אחר כך אמרתי לעצמי: 'או מיי גאד, זה הבקבוק שאשכול נבו שתה ממנו'".
גם אור רייף-תגרי (18) טרם התאוששה מהמפגש בכנס עם הסופרת האהובה עליה, ליאת רוטנר: "אם אור בת השמונה שקראה את 'קיץ אחד ביחד' ומאוד התלהבה, הייתה יודעת שאור בת ה-18 תפגוש את ליאת רוטנר, היא הייתה מתעלפת על המקום", היא אומרת.
בארבע השנים האחרונות, קבוצת תיכוניסטיות מכל רחבי הארץ מתחזקת את עמוד הפייסבוק "נוער קורא, כן, יש דבר כזה", המונה כיום כמעט עשרת אלפים חברים. בלייק ה-3,000 הן ביקשו שהחברים ישלחו להן תמונות של מדפי הספרים שלהם, ומהתמונות שהתקבלו הרכיבו קולאז' גדול לתמונת הנושא בעמוד.
רייף-תגרי: "במקום סלפי (Selfie) ביקשנו מהם לשלוח את ה'שלפי' (Shelfie) - מדף הספרים הפרטי שלהם. זו מילה שהסופר ריק ריירדן הדגול (מחבר סדרת הספרים לנוער 'פרסי ג'קסון') עשה בה שימוש ומאוד התלהבתי ממנה. קיבלנו עשרות תמונות".
הכנס שנבו ורוטנר השתתפו בו הוא הרביעי שמארגנת חבורת הקריאה העליזה הזאת. בכל שנה הן בוחרות את הסופרים האהובים על בני הנוער, פונות אליהם במייל ומשכנעות אותם לבוא ולהרצות בהתנדבות בפני קהל החברים. בין כנס לכנס הן מתחזקות את העמוד, ומעלות בו מידע והמלצות על ספרים, שאלות לדיון, תחרויות והגיגים על אהבת הקריאה.
הן בדיוק מסיימות פגישת עבודה על ארוחת בוקר באחד מבתי הקפה בקניון עזריאלי בתל-אביב. חמש בנות שלא הכירו זו את זו קודם לכן, ונפגשו דרך פייסבוק בזכות האהבה הגדולה למילה הכתובה. הן כל כך מסורות לספרים שלרגע אפשר לשכוח שהן משתייכות לדור המושמץ הזה, שאומרים עליו שהוא מכור למסכים, לווטסאפ, לסנאפצ'ט ולצילומי סלפי. דור שלא יקרא ספר אלא אם יהיה כתוב באימוג'י.
"אני פשוט חושבת שזה לא סותר", אומרת נועה דוידור (17). "נוער יכול לעשות סלפי ויכול להעלות תמונות לאינסטגרם ולהיות חצי שעה בפייסבוק, אבל לא חסרים בני נוער שיודעים אחר כך גם ליהנות מהזמן שלהם רק עם ספר. לשים הכול על שקט ופשוט לשקוע בעלילה".
פרקש: "לקרוא ספרים בנסיעות ארוכות זה הכי כיף בעולם, כי את שוקעת בזה. תמיד יש לי ספר בתיק, כי לפעמים לא מספיק רק לשבת עם אוזניות ולהסתכל על הקיר או על החלון. ספר הופך את היום למעניין יותר".
עדן גבאי: "בטלפון אתה תקוע, ספר הוא עולם שאתה נכנס אליו ופשוט נמצא בו, וזה כיף. ספר מאפשר לברוח גם מהחיים במדינה שיש בה טרור וגם מכל העניינים האישיים הדפוקים שלנו: כל הכאוס שאתה עובר ביומיום, אהבה נכזבת. דווקא בתקופה של בגרויות, למשל, אני מוצאת את עצמי יותר קוראת ספרים ופחות לומדת.
"הייתה לי אסיפת הורים, אנחנו יושבים מול המחנכת והיא באה לומר לאבא שלי שאני מפריעה ושהציונים לא טובים ואז הוא אומר לה: 'רגע, עצרי, היא עשתה כנס לנוער קורא, היא קוראת, היא חכמה'. אני באמת שמחה שלאבא שלי אכפת מזה כל כך. בכנס, אבא של מאיה עבר וצילם אותנו מכל זווית אפשרית. ההורים שלנו מפגינים נוכחות בכנס ועוזרים בטירוף".
לכל אחת מהן יש עולם ומלואו גם מחוץ לספרים. נועה דוידור, תושבת היישוב הקהילתי עשרת שליד גדרה, היא רקדנית סטפס וחולה באלופציה - מחלה אוטו אימונית שתוקפת את השֹער. "הדבר היחיד שנפגע הוא השֹער וקצת הדימוי העצמי, אבל גם זה עבר", היא מספרת.
עדן גבאי מתגוררת ברמת-השרון, עובדת בגלידריה, משמשת מדריכת של"ח צעירה וחולמת להיות קצינה בצבא. ראשית פרקש מתגוררת בעלי ואוהבת מוזיקת אינדי וצפייה בסרטי אנימה. אור רייף-תגרי מתגוררת בשוהם ועובדת בחנות צעצועים. בשנה הקרובה תצטרף לתוכנית הקדם-צבאית "חברותא" בירושלים. פרקש, גבאי וטל גם כותבות בעצמן, בינתיים רק למגרה.
מאיה טל ממבשרת-ציון היא היחידה מחברותיה שהיא כבר חיילת, אף שכשהחלה לתחזק את העמוד הייתה בתחילת התיכון. כשמעירים לה בעדינות שאולי הגיע הזמן להעביר את השרביט היא עונה: "לא מדברים על זה. אני כבר לא נוער, אבל אני פה לנצח. זו חוויה אדירה לנהל את הדף הזה, הרבה יותר מלכתוב סטטוס או לחשוב על רעיון. זה מפתח אותי ומאוד משמעותי בחיים שלי. הבנות שהכרתי הן לא רק חברות שעובדות איתי, הן משפחה".
הרעיון להקמת העמוד עלה לפני ארבע שנים, כאשר טל, דוידור, רייף-תגרי ונערה רביעית שעזבה את החבורה, הכירו בקבוצת פייסבוק של חובבי הספר "משחקי הרעב". דוידור: "מישהי כתבה בקבוצה שנמאס לה שמבוגרים כותבים שבני נוער לא קוראים, ושיש סטיגמה שבני נוער כל היום במסכים. אמרנו: 'טוב, בואו נעשה משהו לגבי זה'.
"באותו הערב החלטנו לפתוח את העמוד עם המסר הברור: 'נוער קורא - כן, יש דבר כזה'. אמרנו שנכתוב בו על ספרים ועל קריאה, נשתף את המחשבות שלנו וזהו. לא תיארנו לעצמנו שזה יגיע לממדים כאלה וייקח אותנו למקומות כאלה, אבל אחרי ארבע שנים אנחנו עדיין מאוד נהנות".
טל: "נועה ובר פתחו את הקבוצה ב-15 ביוני 2012, ושאלו מי רוצה לנהל אותה. אז אמרתי: 'אני, אני אוהבת ספרים', וזהו".
פעם בכמה חודשים הן קולטות עוד עורך לעמוד, וזאת לאחר שענה על תנאי קבלה לא קלים בכלל. כך גויסו לפרויקט פרקש וגבאי. טל: "אנחנו מסבירות שזה משהו שדורש הרבה מאוד זמן ואחריות ומבקשות מכל מי שרוצה שישלח לנו כמה שיותר פרטים עליו: אילו ספרים הוא אוהב, אילו ז'אנרים, כמה הוא קורא, ממש קורות חיים. לא ניקח מישהו שכותב בתמציתיות, שיש לו שגיאות כתיב או שלא בגיל המתאים, כי כבר קיבלנו פניות מבני עשר וגם מבני שלושים. ממי שעובר את הסינון הראשוני אנחנו מבקשות שיכתוב כמה סטטוסים כדי לראות איך הוא בכתיבה, לכתוב המלצה לספר או הצעה לפרויקט שאפשר לעשות בעמוד שקשור לקריאה".
הרבה לפני הקמת הקבוצה הייתה שם אהבת הקריאה, אלא שאף אחת מהן לא האמינה שהיא חלק מקבוצה גדולה כל כך של חובבי קריאה. רייף-תגרי: "הייתי ילדה חננה, חיכיתי שיעשו לי מנוי לספרייה. בכיתה ב' היה לי מנוי לספר אחד, אחר כך הגדילו לי אותו לשלושה ספרים. מהר מאוד הגעתי לשלב שאני הולכת בארבע לספרייה, חוזרת הביתה, ואז בשבע הולכת שוב, כדי להחליף את מה שלקחתי".
טל: "כשהייתי בכיתות ו' עד ח' הייתי יושבת וקוראת בהפסקות, ממש הייתי באטרף על ספרים, וחברים שלי היו באים ואומרים: 'מאיה, בואי תהיי איתנו', ואני הייתי אומרת: 'לא, אני קוראת, אני עסוקה, אל תפריעו לי'. הייתי יושבת וקוראת כל היום".
גבאי: "אני זוכרת את עצמי בהפסקות קוראת ספרים. ביסודי ובחטיבה לא הייתי יוצאת להכיר חברים חדשים. הספר היה החבר הכי טוב שלי. עדיין היו לי חברים, אבל אהבתי את הספרים יותר".
ואילו תגובות קיבלתן מהחברים, לעגו לכן?
גבאי: "לפני כמה שנים, אם מישהו היה מחזיק ספר ביד, מיד היו אומרים לו שהוא חנון או זורקים משפט בסגנון: 'למה את קוראת בכלל? יש טאקי, בואי נשחק'. עכשיו אם תראי מישהו בתיכון או מישהו מבוגר יותר קורא ספר, לא יקראו לו חנון, יקראו לו משכיל, יקראו לו מתוחכם. יחשבו שהוא חכם כזה, זה כמו לראות מישהו עם משקפיים".
הן מצהירות שהקריאה היא לא רק כיף, אלא משפרת אצלן כל מיני מיומנויות. רייף-תגרי: "יצא לי לא פעם לדבר עם אנשים שלפי השפה העילגת שלהם ואוצר המילים הדליל אפשר מיד להבין שהם לא קוראים ספרים בכלל. אצלי אוצר המילים גדל והאנגלית שלי השתפרה מאוד כי אני קוראת גם ספרים באנגלית, רואה איך המילים בנויות וזוכרת".
איך התחלתן לקרוא? פשוט ראיתן את ההורים קוראים וחיקיתן אותם?
טל: "כל הזמן היו ספרים בבית שלי. אבא שלי קורא, אמא קוראת, הארונות והמדפים מלאים ספרים, אבל לא התחלתי לקרוא לבד. אבא שלי ראה שאני לא קוראת והוא פשוט רשם אותי לספרייה, ומאז זה התחיל. היום יש לי מאות ספרים בחדר, יותר משיש בכל הבית".
רייף-תגרי: "אבא שלי בקושי קורא, ובדרך כלל רק עיתונים. אמא שלי מצליחה רק עכשיו, כשקצת גדלנו, לפנות זמן לקריאה. היא ממש חיכתה לזה. פשוט התחלתי לקרוא כי אהבתי את זה".
פרקש: "אני באתי מבית דתי ואני חושבת שזה השפיע מאוד על הרגלי הקריאה שלי, כי בכל שבת בצהריים אין מה לעשות וכולם יושבים בסלון, כל אחד עם ספר. אני זוכרת שההורים שלי היו ישנים בצהריים והילדים היו קוראים ספרים, וכשההורים היו מתעוררים הם היו מצטרפים בקריאת ספר. כולם היו יושבים בסלון בשורה וקוראים ספרים. זו ממש חוויה ומשהו שזכור כמנהג נעים, ולכן גם אצלי נוצר התיאבון הזה לחפש ספרים".
איך אתן משיגות ספרים?
רייף-תגרי: "בתקופה האחרונה אני פחות קונה ספרים, ובעיקר שואלת מחברות. דמי הכיס הולכים לבילויים עם חברות, אבל תמיד, אם אראה ספר שאני ממש רוצה, לא אחשוב פעמיים ואוציא עליו
את הכסף".
בשנים האחרונות נסגרו ספריות רבות. הספרניות כבר פחות ופחות מבקשות שקט מהאנשים שכן פוקדים אותן, העיקר שיבואו. הנערות טוענות שבני נוער רבים עדיין מגיעים אל הספריות, ולא רק למשימות של בית הספר. "כשבאים לספרייה היא עדיין המקום הנעים, השקט והיפה", אומרת פרקש. "יש אווירה שפשוט משרה תחושת קריאה, ולדעתי צריך ללכת יותר לספריות כי זה עושה משהו בלב".
הן מעדיפות להחזיק ביד ספר מוחשי, לעלעל בו ממש ולא לקרוא את הספר במסך. רייף-תגרי: "יש ספרים שאני לא מצליחה להשיג בחנויות או שטרם הגיעו לארץ, אז אין לי ברירה ואני צריכה לקרוא אותם באינטרנט, לרוב באנגלית. אבל אני אוהבת לקרוא את הספר פיזית, זה הרבה יותר כיף. וכמובן, כדתייה שלרוב קוראת בשבת, הרבה יותר נוח לי עם ספר".
הנערות מתלוננות שהן מקבלות ממערכת החינוך מעט מאוד ההמלצות על ספרים. רייף-תגרי: "היו מקרים שהמורה לתנ"ך הייתה מדברת על נושא מסוים ואז אומרת: 'קראתי ספר מעולה על הנושא הזה ואני ממליצה לכם לקרוא'. אל הספר 'לבד בברלין', למשל, הגעתי בעקבות המלצה של המורה להיסטוריה, כי היא אמרה שהספר מבוסס על סיפור אמיתי על זוג גרמני שרצה למרוד בהיטלר. זה נשמע מעניין אז שאלתי אותו מהספרייה וקראתי. אז כן, מדברים על ספרים בבית הספר, אבל אני מרגישה שפחות ממה שצריך".
והחברות שלך שאינן מהקבוצה, גם הן קוראות ספרים?
"רוב החברות שלי קוראות ספרים. למשל, כשיצא הספר הראשון בסדרת 'משחקי הרעב' היינו בכיתה ז'. לי היה העותק הראשון של הספר והוא פשוט עבר מיד ליד אצל חצי מהשכבה כי כולם רצו לקרוא בו. כשהספר 'אשמת הכוכבים' יצא, או כל מיני ספרים אחרים של דן בראון, הם עברו בין כל השכבה פחות או יותר. רוב הבנות קוראות, גם אם לא מגדירות את עצמן 'תולעת ספרים'". כן, גם המושג "תולעת ספרים" קיים עדיין, והן לא נעלבות כשקוראים להן כך.
בנקודה הזאת ראוי אולי לציין ש"משחקי הרעב", הספר שפתח להן את התיאבון להקים קבוצת קוראים, נחשב לשנוי במחלוקת כי הוא והסרטים שהתבססו עליו מגוללים עלילה שבמרכזה תחרויות של ילדים שמכים זה את זה עד מוות. "זה ז'אנר של פנטזיה, ספר אפוקליפטי כזה, והוא לא באמת כזה אלים, אלא אלים ברעיון, אלים תיאורטית", אומרת פרקש. "זה כמו שתגידי שבספרי 'הארי פוטר' יש אלימות כי הם מכשפים זה את זה. ב'משחקי הרעב' כמובן הכול יותר גרפי כי המטרה היא לשרוד, ולרוב אף אחד שם לא הורג מרצון אלא הוכרח להתנהג כך".
דוידור: "כל הרעיון הוא שהממשל בספר גורם לחברה להיות אלימה, זו הביקורת כלפי השלטון שם".
טל: "אני חושבת שההתלהבות הגדולה סביב 'משחקי הרעב' נבעה מכך שזו הייתה הפעם הראשונה שבה לקחו דבר כזה, כתבו אותו, פרסמו אותו ואמרו: 'זה לנוער'. זה היה ספר שפתח את הדלת לספרים רבים בסגנון הזה, ספרים דיסטופיים. זה משך אותנו כי אנחנו לא רוצים לקרוא רק על מה שטוב, אלא גם על הדברים הרעים".
לכל אחת כמובן יש ספר שהשפיע עליה במיוחד, וגרם לה לקרוא בו שוב ושוב. אצל דוידור זה הספר "ארי ודנטה מגלים את סודות היקום" של בנג'מין אלירה סאנז. "אני כל הזמן מדברת על הספר הזה כי מאוד נהניתי ממנו", היא אומרת. "זה סיפור התבגרות של שני נערים, ואין איך לתאר אותו בלי לתת ספוילרים. קראתי אותו בתוך יומיים אחרי תקופה של מחסום קריאה, ואיך שסיימתי לקרוא אותו מיד התחלתי לקרוא אותו שוב. עד כדי כך הוא הרשים אותי".
פרקש ממליצה על "כמה טוב להיות פרח קיר" של סטיבן צ'בוסקי, שאף עובד לסרט באותו שם בכיכובה של אמה ווטסון. "גיבור הספר, צ'רלי, הוא בן נוער שמתחיל תיכון ומתאר לחבר במכתבים את מה שעובר עליו. הוא לא בחור מקובל, לא בחור מיוחד, לא בחור מוכשר, יש לו קצת דברים פסיכיים במוח, והוא עובר תהליך מהרגע הראשון שמתחיל הספר ועד הרגע האחרון. הוא חווה הרבה דברים - הם לא משמעותיים, אף אחד לא מת, אבל הוא בתוך סיר הלחץ הזה של התיכון. זה נוגע ללב, אמיתי ונכון. מרגש שמבוגרים מצליחים ככה להיכנס לראש של מה שעובר עלינו כבני נוער".
טל: "אני ממש ממליצה על 'מצרפי המקרים', ספר ישראלי מדהים שיש בו קצת פנטזיה וקצת רומנטיקה, גם הומור וגם קצת עצב. זהו הספר הראשון של יואב בלום, שגם איתו עשינו פאנל בכנס שלנו והוא מקסים וכותב נהדר. קראתי אותו רק פעמיים אבל עבדתי בחנות ספרים וכל בנאדם שהיה בא ולא היה לו מה לקנות הייתי דוחפת לו את הספר הזה. מכרתי אולי מאה עותקים ממנו, וכשפגשתי את בלום סיפרתי לו את זה".
כל זה לא אומר שחברות הקבוצה מזניחות את הקלאסיקות שקיימות בספרות העולמית כבר שנים על גבי שנים. בבלוג הקבוצה אפשר למצוא המלצה על הספר "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, ופרקש קובלת במהלך הריאיון על כך שהעותק שלה של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מאת דאגלס אדמס נעלם בכנס, ושתיאלץ לרכוש חדש.
בשביל מה בכלל לקרוא את הספרים האלה? אפשר פשוט לצפות בסרטים שנעשו בעקבותיהם, לא?
רייף-תגרי: "בספר יש הרבה פרטים שלא מופיעים בסרט, והם מעשירים את העלילה ומאפשרים התחברות רגשית. אני אישית אוהבת יותר את הספרים. הספר הוא הגלידה והסרט הוא הסוכריות הקטנות מלמעלה: זה מוסיף לחוויה אבל הספר הוא הבסיס".
טל: "אל תלכו לראות איתי סרט אם קראתי את הספר. לא כדאי. אני תמיד מעירה הערות כמו: 'זה לא היה ככה בספר, השיער שלו היה חום, ולמה הם לא אמרו את המשפט הזה והזה?'"
גבאי: "אם קראתם את סדרת הספרים של פרסי ג'קסון אני ממש לא ממליצה לכם לראות את הסרט, כי הוא לא קשור בשום דבר לספרים. הם כאילו ביקשו ממישהו לספר להם את הרעיון המרכזי של הספרים, אבל חוץ מזה לא עשו שום דבר: הדמויות לא מתאימות לגיל, הן נוראיות, וזה רק משקף את זה שהם אפילו לא טרחו להכיר את הספר לפני שעשו עליו סרט. מחריד".
אתן חושבות שיום אחד יפסיקו להדפיס ספרים?
פרקש: "אני חושבת שלא. כולנו מסכימות שספרים מחוברים מדי לאנושות, הם ממש חלק מאיתנו, והם לא יוכלו פשוט להימחות יום אחד. כשתיגמר האנושות אולי לא יהיו ספרים, אבל עד אז הם כאן כדי להישאר".
מסיבה טובה, הופעה טובה או ספר טוב?
דוידור: "הייתי בהופעה של סיה והיה מאוד לא נעים שאני עומדת ומולי פלאפונים שמצלמים את ההופעה במקום להקשיב, ושאנשים לא באמת נמצאים שם. אני חושבת שמי שיודע לקרוא ספר ואוהב את זה מפתח צורך להתנתק מהנייד. מי שלא יודע - חבל, כי הוא מפסיד".
גבאי: "אני ממש נגד להעמיד אותם זה מול זה. מבחינתי, גם מסיבות וגם ספרים. אני יוצאת לחגוג בערבים, ואחר כך, בדרך חזרה, קוראת ספר בסלולרי שלי. זה לא או לקרוא או לחגוג, כי זה לא סותר. אני גם עושה שגעונות וגם קורעת את העיר, אבל עם ספר ביד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם