ראשי » תרבות » במה

מירב גרובר מיואשת: 'אפשר להגיד שאנחנו איראן'

פערי השכר בתיאטרון מעידים על חזירות, היחס לקהילה הגאה בישראל מחפיר ומשרד התרבות מעודד תרבות בפריפריה – אבל לא הגיב להצעתה להקים תיאטרון במצפה רמון. רגע לפני שתגיע עם ההצגה "וינסנט ריבר" ליהוד, השחקנית הוותיקה והמוערכת מירב גרובר מדברת על כל מה שכואב, פותחת את הלב ומבקשת חיבוק

 
עריכה: אבי מצליח

המחזה "וינסנט ריבר" מאת פיליפ רידלי, המוצג בגרסתו העברית בתיאטרון הפרינג' "תהל" ובבימויו של יובל כרמי, מביא את סיפורה של אניטה, שבנה היחיד וינסנט נרצח באכזריות בשירותים של תחנת רכבת בשל היותו הומוסקסואל. באחד הימים דיווי בן ה-17 מתדפק על דלתה של אניטה, מוכה וחבול, כדי לספר לאם השכולה, המנסה להשלים עם אובדנה ולקבל את זהותו המינית של בנה רק אחרי מותו – שהוא רדוף ואינו יכול להשתחרר מדמותו של בנה, אותו מצא לאחר שנרצח.

עוד כותרות:
• חובי סטאר מתכונן לחמש הצגות ביום
• אמא עם רובה: כהנא חי בפרברי ארה"ב
• אינטימי: הצצה לחיים הסוערים של פיקאסו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

על הבמה המעוצבת כזירה, השחקנית קצוצת השיער מירב גרובר בתפקיד אניטה. "המחזה מבוסס על סיפור אמיתי שאירע באנגליה בשנות ה-80. סיפור הרצח מזעזע בפני עצמו. האם אניטה הרתה לגבר נשוי בתקופה בה לא היתה סובלנות לשום דבר חריג, גידלה את בנה באהבה ובתשומת לב, ולאחר שנרצח בשל נטייתו המינית, שהיא התקשתה להשלים איתה, היא נשארת לבד ופה מתחיל המחזה", מסבירה גרובר.

"אניטה עוברת את כל השלבים בתהליך האבל עד לסגירת המעגל. גם לה, כמו להורים שכולים אחרים, חשוב לדעת בדיוק מה קרה לילד שלהם, מה הוא עשה ומה אמר בשניה האחרונה לחייו. האמא הזאת, לעולם לא תתגבר. היא תהיה סוג של נכה רגשית עד סוף חייה".
גם גרובר יודעת שרק נדמה לנו שההומופוביה שייכת לעבר. בשנים האחרונות נוכחנו לדעת שפשעי שנאה נגד הקהילה הלהט"בית מתרחשים גם במאה ה-21. כך קרה אצלנו כשצעירים נרצחו בבר נוער בתל אביב ובמצעד הגאווה בירושלים. "שינוי תרבותי מתחיל עם יחידים. כנראה לא קל לקבל הצגה כזאת, אבל אין לנו ברירה. הומוסקסואליות היא טבע, אין פה בחירה. לצערי זו הדת שעושה נזק למיעוטים ועושה זאת בריש גלי.

"את יודעת כמה סוגי אנשים אני לא אוהבת? אז מה, אני אקים דת נגדם? היחס הזה מקומם", היא מוחה.

את לא חוששת מתגובות?

"אם היתה סצנה מינית הומוסקסואלית על הבמה, אולי הייתי חוששת שהדבר לא יעבור ברוגע. כל עוד זה שיח ודיבורים, אני משערת שמי שמגיע לצפות בהצגה כזאת יודע מה הנושא. אבל אני לא מבטיחה הופעה של מרי פופינס.

"גם אני כילדה חשתי תחושת רתיעה כשראיתי בנים מתנשקים. זה העניין התרבותי שטבוע בנו. אבל למדתי להתגבר. גם במשפחה הפרטית שלי יש לנו מהכל. זה לא מדבק. זו נטיה. וכמו שיש ג'ינגים יש אנשים עם נטיה חד מינית.

"אני רחוקה מלהשתייך לקבוצות ואג'נדות אבל הנושא הזה נגע ללבי כי מדובר באנשים רגילים ואמיתיים. ופה האמנות מתגייסת לעזור בשינוי המציאות".

את בעצמך אמא לבן.

"גל הבן שלי בן 16.5, ואני מודה שלא הייתי רוקדת על גגות העיר אם הוא היה מספר לי שהוא גיי, אבל אם זה היה קורה, הייתי נוהגת בו בכבוד ובאהבה גם אם יהיה לי קשה.

"להומופובים אני מציעה שילכו לשאול את האלוהים שלהם, האם אמא צריכה לתמוך בבן שלה או לזרוק אותו לקיבינימט רק בגלל שהוא הומו".

עכשיו, כשהבן שלה לומד ומתגורר בבית ספר לטבע בשדה בוקר, גרובר, שלפני שמונה שנים עזבה בשיא הצלחתה את התיאטרון הרפרטוארי, נפרדה מתל אביב וירדה דרומה למצפה רמון - שוהה יותר ויותר במרכז. עדין אין לה דירה בתל אביב, כך שלפעמים היא הולכת לישון בנתניה בבית של אבא שלה.

בילדותה בנתניה, מירב גרובר, חלמה להיות רקדנית. "עד גיל 20 הייתי בטוחה שהיעוד שלי הוא ריקוד. בכל שנותי בתיכון רקדתי ארבע שעות בכל יום: בלט, מחול מודרני, סטפס, ג'ז, הכל. אבל לאחר הצבא נדחיתי כשניסיתי להתקבל ל'בת שבע'. בתור ברירת מחדל הלכתי ללמוד משחק ב'ניסן נתיב' ושם מצאתי את היעוד שלי להיות שחקנית", היא משחזרת.

הנוכחות שלה על הבמות ועל המסכים, שהביאו לה את פרסי התיאטרון הישראלי היא בלתי נשכחת. בין ההצגות בהן שיחקה: "המורדים" מאת עדנה מזי"א, "הרטיטי את ליבי" של חנוך לוין, "סינית אני מדברת אליך" ו"חשמלית ושמה תשוקה". בקולנוע שיחקה ב"דשאים סגולים" וב"לוויה בצהרים" , ועל המסך הקטן כיכבה כשירה לזרוב ב"שבתות וחגים", יעל דגן ב"בטיפול" וכמובן כטובה גמזו ב"האלופה".

הפרידה מתל אביב וההליכה למדבר בשנת 2008 העסיקו את מחשבתה שנים קודם לכן, אבל בעת ההיא היתה ברקע גם הפגיעה הקשה בפניה בעקבות טיפול סיליקון כושל, שמנעה ממנה להופיע, ובעטיה הגישה תביעה בסך שני מיליון שקלים נגד המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין.

אבל גרובר מדגישה שהמעבר למצפה רמון נעשה מתוך רצון לזכות בשלווה ובמיוחד כדי להיות אמא נוכחת יותר לבנה היחיד. "במקום לעשות 30 הצגות בחודש הסתפקתי בעשר הצגות, כך שהבן שלי קיבל את אמא שלו ואני קיבלתי אותו. זו חוויה מדהימה להיות איתו".

לא קל לעזוב הכל.

"היה לי קשה לעזוב. זה היה כמו לעבור ממים חמים לקרים. במה זו התמכרות, זה עונג גדול מאד כשהמון אנשים מסתכלים עליך בקפידה. בכל פעם מחדש זה גורם לתגובה הורמונלית. סוג של סטלה.

"אני משוכנעת שאלמלא הגעתי לניסן נתיב, הייתי מגיעה לבית חולים לחולי נפש. לפי מה שידוע לי התיאטראות התחילו עם אנשים נכים, גדמים וגמדים ומאז שום דבר לא השתנה. כל שחקן נושא איתו נכות מסויימת, משהו לא פתור. זו לא שריטה, זה עיקום בשאסי".

מה עקום אצלך?

"מה לא? אצלי זה הצורך הפתאלי שיאהבו אותי. זה נורא לחיות ככה, לחיות כדי שיאהבו אותך. אני מניחה שהשנים הראשונות של אדם הן המשפיעות ביותר".

גרובר (51) נולדה בת אמצעית בין שני בנים, לאב ניצול שואה שהתייתם מאביו ומאמו שברחה לשוויץ. בגיל שש הועלה לבדו על אנייה והגיע לארץ ישראל. אמה עלתה בגפה בגיל 14 מלוב במסגרת עליית הנוער, לאחר שניצלה בנס מפרעות המוסלמים.

"גדלנו בתוך המרק הזה עם שני הורים ניצולים. אמנם הם יצרו פירות מתוקים, אבל בפנים יש תולעת. אני בת ל'דור שני' ויש לי חשבון ארוך עם הנאצים. אבי היה אלוף הארץ בהרמת משקולות, אבל מצד שני הוא חווה קשיים רגשיים גדולים מאד.

"בנוסף, היתה בביתנו סערה על רקע של מזרח-מערב. אני מאמינה שהעיקום והעיוותים הללו גרמו לי לרגישות גדולה מאד, ומהם נוצרה השחקנית שאני", היא מספרת.

שיטת האמהות שלך שונה?

"לקחתי מהוריי המון דברים טובים לאמהות שלי. הבן שלי ידע להכין חביתה בגיל 7. וזה רק דבר אחד שעשיתי אחרת מאמא שלי ז"ל, האהובה והמתוקה. אמא לא הרשתה לי להתקרב למטבח מחשש שאעשה בלגן. וכשגל נבהל כשביצה נפלה לו ונשברה, מיד שברתי ביצה על הרצפה להראות לו שזה שטויות. זו היתה חוויה מתקנת.
"אני משערת שכאמא שהחולשה שלי היא לדעת לשים גבולות, ואולי אשלם על כך את המחיר".

צפוי לו עתיד של שחקן?

"אני מניחה שבדומה לדרכו השקטה של אביו (השחקן גיל פרנק, ר"ק) הוא יפרח. למזלי ידעתי לבחור לו אבא הכי טוב שיכולתי לבקש, שנוכח בחייו שלו בצורה אקטיבית. כשצריך גם נסענו למרכז.

"לגל יש קשר טוב עם אחיו נועם (משחק בתיאטרון גשר ובקרוב ישחק בהבימה, לצדו של גיל פרנק, אביו. מוכר במיוחד כ'עומריקי' הילד מהפרסומת לרכבת. ר"ק). גם לי יש קשר איתו, נועם הוא האח של הבן שלי. אני לא רואה אופציה אחרת".

את נרגשת לחזור למרכז?

"בשנותי במצפה, שמרתי על קשר עם המרכז, פה ושם החלפתי שחקניות, זה לא זר לי. יחד עם זאת אני נזכרת גם ממה נמלטתי. אני לא לגמרי בטוחה שזה החלום שלי.

"העולם נהיה קפיטליסטי. הדגש היום הוא על פרנסה ולא על העזה וחיפוש. אילו המטרה שלי היתה להרוויח המון כסף, הייתי בוחרת להיות מנהלת של סניף בנק".

שחקנית עם תודעה מעמדית?

"הפערים בשכר של שחקנים מטורפים. זה גורם להשנאת האנשים זה על זה, ומונע מאנשים אחרים לעבוד. מה אנחנו הוליווד שמדברים איתי על טאלנטים?  כדי שזה יתמשש צריך  לחיות במדינה שהיא גדולה משלנו פי 300, ואז התנאים וההטבות לטאלנטים יוכלו להתקיים עם טירה במקום בית במקום מבודד, מסוק פרטי והופעות על הבמות במדינות השונות. אבל בישראל? האם להופיע בעפולה הופך אותך לטאלנט?".

עם גישה כזאת את לא יורה לעצמך ברגל?

"אני לא יורה לעצמי ברגל. גם כשהרווחתי יפה הורדתי במשכורת שלי לאות הזדהות. הסכום הגבוה ביותר שקיבלתי להצגה היה 2,000 שקלים. אני לא מאשימה את השחקנים, אלא את השיטה. אבל שבאותה הצגה שחקן אחד יקבל 4,000 שקלים, בעוד שני ניצבים שגם הם למדו בבית ספר למשחק ירוויחו 100-150 שקלים? למה להשפיל?

"אבל הקולגות שלי לא מעוניינים לשמוע אותי, אני פוגעת להם בתוכניות להתעשר. אני תוהה לעצמי, איך הם ישנים בלילה כשיש פערים כאלה בינם לשחקנים אחרים באותה הצגה? בעיני זו חזירות. וגם כשאני הרווחתי עשרות אלפי שקלים אמרתי שאני חזירה".

כשחקנית, מהי המדיה האהובה עליך ביותר?

"זה כמו סלט שמורכב מעגבניה, מללפון חסה וגזר, טעמים שונים אבל דומים. לשחק בתאטרון, קולנוע או טלוויזיה זו חוויה דומה אבל שונה, אבל תמיד מענגת".

מזהים אותך ברחוב?

"כשמביטים בי ובכלל בשחקנים אז הדאו ג'ונס שלנו מרגיע שחקים. בעבר, כשבני היה קטן, הוא נבהל כשהיו מזהים אותי ומתנפלים עלי באהבה. ולכן כשאנשים עוצרים אותי ומבקשים להצטלם איתי אני אומרת 'רוצה להצטלם? קודם חיבוק'. זה כיף להרוויח את האהבה שמעריפים עליך. הם מתרגשים ואני תמיד על סף דמעות".

את קוראת ביקורת?

"אני לא פותחת עיתון לקרוא ביקורת. זה לא באמת חשוב לי. זה חשוב לתיאטרון. כישרון משחק זו מתנה ענקית אבל זה גם כואב, במיוחד לי, שיש לי רגישות מאד גבוהה. אני יכולה לשאת כל כאב פיסי, אבל כאב נפשי, פגיעות, העלבות ויחסים מתוחים, אני לא יכולה. אז חיי לא שווים לי, אני לא רוצה לחזור לזה.

"לאחר הלידה היה לי דיכאון שלאחר לידה. ידעתי שאם אני רוצה לגדל את בני אני חייבת לבלוע כמה כדורים, שאני בולעת עד היום. עובדה היא שהיום אני מתפקדת וחיה ופורחת בזכות תוספים כימיקלים. וזה דומה לאדם שסובל מסוכרת נזקק לטיפול רפואי, כך גם אני".

תפקידים לשחקניות בגילך נפוצים?

"ההזדקנות וקבלת הקמטים זה קשה. הפיצוי הוא בעומק, בניסיון ובקצב של הדברים. אני לא באמת זקוקה היום לארבעה תפקידים ראשיים בשנה.

"גם בהוליווד, שחקניות שעד גיל 40 היו ראשי חץ, אינן. ליופי ולנעורים יש יתרון וגם אני נעזרתי בהם, זהו סוג של כרטיס כניסה. גם אני נהנית לצפות במישהי עם פנים יפות, אבל אם אין לה גם כישרון, היופי הוא גם כרטיס יציאה".

אולי עוד נשוב ונראה את מירב גרובר על במות התיאטרון הרפרטוארי. אבל בינתיים היא עושה פרינג' ונהנית. בתיאטרון העברי היא מופיעה בשנתיים האחרונת לצידו של אלי דנקר במחזה הקומי "מחפשים אהבה". היא מופיעה גם בהצגה "האוריסטיאה" מאת אייסכילוס בתיאטרון "נוצר" בבית ים, ובנובמבר תתחיל להופיע ב"הבימה 4" במחזה "נבגדת" מאת עדי פוקס.

"בפרינג' ההכנסה קטנה יותר ולא מספיקה. אבל אני כל כך נהנית שזה שווה את זה. אני נהנית אפילו לנסוע לחזרות בבת ים באוטובוסים מפויעם חים ונוסעים שצורחים בסלולארי, לא אכפת לי. זה עדיף בעיני על פני תפקיד של דודה 2 בתיאטרון עם הכנסה קבועה ופנסיה".

את עוקבת אחר המתחולל בתחום התרבות?

"אני מיואשת ממה שקורה בארץ. למעט הרעלה, אפשר להגיד שאנחנו איראן. אני מודה על הדברים שהם כן נהדרים, אבל אנשים נמצאים היום על סף פיצוץ מבחינה כלכלית".

שאיפות?

"אני רוצה להקים תיאטרון במצפה רמון. כתבתי ופניתי למשרד התרבות, אבל אף אחד לא התייחס אלי. אני מניחה שבגרמניה או צרפת, אילו שחקנית עם ניסיון כשלי היתה מציעה דבר כזה היתה היענות ומימון. במצפה רמון גרים אנשים שאף פעם לא היו בתיאטרון, לא ראו הצגה. אני חושבת שכל אחד בכל מקום זכאי ליהנות מתיאטרון ומתרבות".

ממשרד התרבות נמסר בתגובה: "מצפה רמון הגישה בקשת תמיכה בהקמת תיאטרון קהילתי בתקנת סל תרבות עירוני החדשנית בחודש יולי.  בקשות התמיכה ידונו בחודש הקרוב. תקנת סל"ע (סל תרבות עירוני) באה לעודד הקמתם של הרכבים חדשים ברשויות ובאה לתת מענה לדרישת שנתיים פעילות,  המופיעה בשאר התקנות כתנאי סף".

ההצגה "וינסנט ריבר" תוצג במסגרת מיזם "ימי תרבות 2016" של מפעל הפיס ובשיתוף משרד התרבות והספורט ופורום מוסדות תרבות ואמנות הערב, יום שני ה-19.9.2016 בשעה 20:30, אשכול פיס יהוד מונוסון (10 שקלים).

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg