שנת מחזות הזמר: לא נפסיק לשיר, באנגלית
nrg תרבות מסכמת שנה: יבול מחזות הזמר בשנת החולפת היה חסר תקדים, הן מבחינת כמות ההצגות הפעילות והן מבחינת ביקוש הקהל. אבל למה רובם המוחלט של המחזות מיובאים?
כמו בבדיחה הידועה על הילד שמביא להוריו תעודת סיום שנה גרועה שכולה שליליים, חוץ מ"טוב מאוד" בזמרה, ואביו סוטר לו ושואל "עם תעודה כזו עוד יש לך חשק לשיר?" – כך יש לציין בפליאת-מה את המאפיינים המוזיקליים הבולטים של השנה האחרונה.עוד כותרות:
• הניצחון המתוק של איה כורם
• מירי רגב: שרת יחסי הציבור לעצמה
• מטריד: האנשים שרוצים להיות כלבים
• מזרח תיכון חדש: משפטי המחץ של שמעון פרס
מתברר שהשנה שבה הפכו מלחמות התרבות לחשופות ומדממות מאי פעם, בהנהגתה הנמרצת והפרובוקטיבית של כבוד השרה מירי ("קאט זה בולשיט") רגב, דווקא עשתה לכולם חשק לשיר – או לפחות לצפות במופעים מוזיקליים. חלק לא מבוטל מהם היו הופעות של זמרים ולהקות מחו"ל שנחתו במיטב הפארקים, מאפיין נוסף הוא שובו המפתיע של ז'אנר המחזמר לקדמת הבמה – לפחות מבחינת הכמות, גם אם לא תמיד מבחינת האיכות.
רשימה קצרה, רק כדי לסבר את האוזן, של מחזות זמר שחלקם עלו השנה וחלקם המשיכו לרוץ מהשנה הקודמת: "סיפור הפרברים" (יותר מ-200 הופעות), "קזבלן", "שיער", "צלילי המוזיקה", "אוויטה", "מרי לו", "כנר על הגג", "בילי אליוט", "בילי שורץ" (לא שכחנו עוד איזה בילי?) ו"עלובי החיים" שעולה ממש בימים אלה. וזה עוד בלי לספור את האורחים המכובדים והמצליחים שהגיעו מחו"ל, כמו "פריסילה מלכת המדבר" הלוהטת ו"ברנשים וחתיכות", שניהם מבריטניה, האחרון הגיע ממש לפני שבוע וקצת. באוקטובר יעלה גם המחזמר "המפיקים" (של מל ברוקס), הפקה ישראלית אבל באנגלית (!), של "ישראל מיוזיקלס", שתוקדש לזכרו של ג'ין וויילדר, יהודי כשר, ששיחק את ליאו בלום בסרט של מל ברוקס מ-1968, וכמובן – כולם מחכים ל"מצחיקונת" בכיכובה של מיה דגן, לאחר העזיבה המתוקשרת שלה מבית ליסין.
• מירי מסיקה: "לא היה כזה דבר בישראל"
• שירי מימון ורן דנקר מתכוננים למחזה של חייהם
• מסר וקיפוח: מאחורי הקלעים של סיפור הפרברים
ההרצה האינטנסיבית של מחזות זמר, הן בהפקות פרטיות (כמו "בילי אליוט") והן בשיתוף או בהפקת התיאטראות הגדולים ("בילי שוורץ" בתיאטרון חיפה, "סיפור הפרברים" בקאמרי ו"עלובי החיים" בהבימה) מציינת, כמובן, שיש ביקוש ער ויציב למדי מצד הקהל. צריך להביא בחשבון את עלויות ההפקה הגבוהות במיוחד של מחזמר לעומת הצגה רגילה – בדרך כלל מדובר בהפקות מרובות משתתפים, בשיתוף זמרים מקצועיים על תקן שחקני חיזוק או כוכבים, בגיוס שמות ידועים ומושכי קהל, בעיטור המופע ברקדנים, בכוריאוגרפיה מושקעת, וכן, במופעים המכובדים יותר, תזמורת חיה ולא רק פלייבק. במילים אחרות, הפקה יקרה ומסובכת, ועוד לא הזכרנו את עיצוב הבמה והתפאורה המפוארת - אלמנט חשוב מאוד, בז'אנר הזה כל המוסיף גרנדיוזיות הרי זה משובח.
ריבוי המופעים בעת ובעונה אחת הוא בהחלט תופעה יוצאת דופן – לאורך השנים תמיד היה איזה מחזמר להיט שרץ עשרות ואף מאות פעמים, אבל לא זכורים כל כך הרבה מחזות זמר שרצים במקביל. בלי קהל שמגיע למופעים ומוכן לשלם מחירים גבוהים עבור כרטיסים (יחסית להצגות רגילות) כל זה לא היה קורה.
עם כל השינויים באופני צריכת תרבות ובידור, תודו שמדובר בתופעה די מדהימה. לצד החדירה האינטנסיבית של בידור ומוזיקה בטלוויזיה, תחרויות כישרונות וכוכבים נולדים, וחשיפה כמעט בלתי מוגבלת לצריכה און-דימאנד של מוזיקה באינטרנט, כולל הרגלי צריכה חדשים שמתעצבים בעקבות השתכללות הסמארטפונים – אנשים עדיין נוהרים לצפות בהצגה עם פזמונים וריקודים, כמה רטרואי ולואו-טקי מצדם, אבל זה עובד.
חלק מההפקות שמו דגש רב יותר על ביצועי השירים והקפידו לשים במרכז המופע זמרים שאינם בהכרח שחקנים – למשל משי קליינשטיין ב"סיפור הפרברים", לצד להקה משובחת ומרשימה של רקדנים מקצועיים; אחרים הסתמכו על איכות המשחק והפן הקומי (אבי קושניר ב"בילי אליוט", על רקע הילדים הרקדנים. אגב, שימו לב שקושניר מסתמן ככוכב הבלתי מעורער של הז'אנר, עם השתתפות גם ב"עלובי החיים", העולה החדשה); יש מחזות זמר שסמכו קצת יותר מדי על השירים המוכרים והאהובים ודקדקו קצת פחות בכוריאוגרפיה ובאיכות המשחק והשירה ("מרי לו"); ויש כאלה שהלכו עד הקצה עם ההקפדה על כל פרט וכל אלמנט – תפאורה גרנדיוזית, שירה מקצועית ומוקפדת, כוכבים, כישורי משחק איכותיים ומרגשים, ליווי מוזיקלי איכותי, כוריאוגרפיה מדהימה ואפיל כללי נוצץ עד בלי די ("פריסילה מלכת המדבר". חו"ל, נו).
אז עם כל העושר הזה והביקוש הער, ישנה תמיהה גדולה: מדוע לא יושבים יותר יוצרים מקומיים, צעירם או ותיקים, וכותבים לנו את "קאטס" הבא? איך אפשר להסביר את מיעוט המחזמרים המקוריים? הרי רוב העלילות והשירים מיובאים מחו"ל – "שיער", "צלילי המוזיקה", "סיפור הפרברים", "בילי אליוט", "אוויטה", "עלובי החיים"... אחרים, שכבר הוזכרו כאן, מגיעים מחו"ל על קרבם, כרעיהם וצוותם. המעט המקומי או נכפה הר כגיגית על שירים קיימים עם עלילה מאולצת ("מרי לו"), או שגורם למחזור אינסופי של "קזבלן" הוותיק והבלתי נלאה, מה שמשאיר אותנו עם "בילי שוורץ" - שלא ממש תפס מבחינת הקהל הרחב וההיכרות עם השירים – ועם "כנר על הגג", שאמנם מתבסס על טוביה החולב של שלום עליכם, אבל גם הוא נכתב בארצות הברית ועלה לראשונה בברודוויי. האם לא הגיע הזמן לחדש? ואם כבר רטרו – אז עד הסוף: מתעוררים געגועים ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – שגם בפעם האחרונה שעלה כיכב בו לא אחר מאבי קושניר, שהצליח להיכנס לנעליו הענקיות של אילי גורליצקי, "שלמה" המקורי.
אגב, מעניין לציין, בהקשר של מחזות זמר מקוריים, ש"שלמה המלך" עלה לראשונה כהצגה, והשירים נוספו רק בשלב מאוחר יותר והזניקו את המופע לאחת ההצלחות האדירות שהיו כאן למחזמר מאז ומעולם. הקהל בלע את העלילה המשעשעת המתבססת על דמות תנ"כית וביקש עוד.
לכן, אולי באמת הגיע הזמן להרחיב את המנעד של מחזות זמר מקוריים? הקהל אוהב ומזדהה עם כורים מאנגליה, מלכות דראג מאוסטרליה, נזירה מזמרת מאוסטריה, היפיז בדרך לווייטנאם, נרדפי חוק בצרפת שלפני המהפכה – למה לא לשבת ולטוות עלילות מקוריות עם כמה שירים נהדרים?
"שלמה המלך" של סמי גרונמן נכתב ב-1942, למען השם, ומאז זרמו הרבה מים בירדן. רק בסיקסטיז הפך אותו אלתרמן, בעיבוד ובכתיבת השירים, למחזמר. כך שהשורה התחתונה היא שאל להם, ליוצרים איכותיים, לחשוש מלטבול את זרועותיהם עד למרפקים בז'אנר הבידורי הזה. לעתים נוטים לחשוב שיש סתירה מובנית בינו לבין איכות או אג'נדה, וזו טעות. מלחינים נפלאים יש. צריך רק כתיבה איכותית ושנונה. דרוש רק איזה אלתרמן שירים את הכפפה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם