ראשי » תרבות » במה

הבימה במבחן: מה כל כך נורא בתיאטרון הלאומי?

nrg תרבות מסכמת שנה: הבחינה המחודשת של התואר "הלאומי" הפכה השנה מנטייה אידאולוגית לניסיון לקבוע עובדות בשטח. המבקר מפרט את הליקויים, מודה כי אין דבר המבדיל את 'הבימה' מתיאטראות אחרים, אך נשאר אופטימי לגבי העתיד

בשנה הבאה יחגוג תיאטרון הבימה 100 שנים. ממש לפני שבוע וחצי, אם להסתמך על הארכיון באתר האינטרנט שלו, הוצגה בבכורה "עלובי החיים", הצגתו ה-700 של התיאטרון. מעבר למספרים, מסתתרת היסטוריה מדהימה, כמעט פולחנית, של עשייה בימתית ומה שסביבה. החלק של הבימה בתרבות הישראלית, אף בזמנים שבהם הועם זוהרו, בלתי ניתן לערעור. כל כוכביו היו (ועדיין) חלק בתולדות התיאטרון הלאומי. גם היום המבנה הלבן הגדול בשדרות תרס"ט הוא צומת משמעותי בזירת התרבות המקומית, כזה שתמיד קיים כשמנסים לפרק לגורמים את המושג "תיאטרון רפרטוארי".

• נטרול וטיהור בגרבוזייה: המילים של תשע"ו

זה לא סוד שהבימה התמודד ומתמודד עם שורה של משברים. בכל פעם נקשרת סביב שמו בעיה אחרת או נושא שראוי לדיון. שיח שכזה יוצר אי שקט ואולי מפריע למוזות ליצור, אבל בה בעת מתווה מדיניות מבורכת של שקיפות. פעם אחר פעם, בעבודה עיתונאית ראויה, נחשפים סיפורים על מוסר תשלומים לקוי או אודות מפעל ההנצחה הבעייתי של חנה רובינא. במקביל, התיאטרון ממשיך לעבוד כרגיל במשכנו.

באפריל האחרון החליטה שרת התרבות והספורט מירי רגב להקים ועדה אשר תבחן את מעמד הבימה כתיאטרון הלאומי הישראלי. אני מודה ומתוודה שמעללי השרה מתישהו הפסיקו לעניין אותי, אך הבחינה המחודשת של התואר "הלאומי" אינה עוד רפורמה בעלת נטייה אידיאולוגית שספק אם תצליח, אלא ניסיון – מידת נחיצותו תלויה בעיני המתבונן - לקבוע עובדות בשטח. בליקויים העיקריים שהוצגו בדו"ח מבקר המדינה על ניהול התיאטרון הלאומי הבימה בסוף מאי, נכתב כי "מאז הכריזה עליו הממשלה ב-1958 כעל התאטרון הלאומי לשם כבוד, לא נקבע מה המשמעות של 'תאטרון לאומי' ומהם היעדים והתפוקות הנובעים ממעמד זה. למרות זאת התאטרון מקבל תמיכה הכוללת כפל התחשיב הבסיסי לעומת התאטראות האחרים בשל תוארו. בשנת 2008 אישר בית המשפט העליון את כתב ההקדש ואת תקנון החל"צ. בתקנון נקבעו מטרות הבימה כתאטרון לאומי, אולם לא נקבעו יעדים ותפוקות שיאפשרו לבדוק את מימוש המטרות שנקבעו".

• 'הבימה' מכפר על עיזבונה של חנה רובינא
• הבימה מציג: עבירה פלילית וגירעון ללא סוף

נכון שהבימה הוא מזמן לא מה שהיה, שלתואר יש הרבה פחות חשיבות מבעבר, ויש מי שיטען, ובצדק, שהקאמרי לטעמי ראוי לו באותה מידה (כמובן, בלי לשלול מתיאטראות אחרים את מלוא ההערכה המגיעה להם, כל אחד והישגיו שלו), אבל נדמה שאם מתישהו אכן יהיה דיבור רציני בנושא, הטענה בדו"ח השנתי בהחלט צריכה להישמע.

יחד עם זאת, "גזילת" התואר ו/או העברתו איננה פתרון. נכון, ההיבטים היחידים שבהם יש להגדרה חשיבות הם בתדמית ובתקציב (הפער לעומת שאר המוסדות באמת דומיננטי והופך את הבימה לתיאטרון הכי מתוקצב), אך ההתמודדות עם החלטה ארכאית לא צריכה להיעשות בפעולה נמהרת.

תיאטרון לאומי צריך להיות המוביל בתחומו, קודם כל מבחינה אמנותית ואחר כך מכל שאר האספקטים. במובן הזה, הבימה אינו נבדל מעמיתיו. אפשר למצוא בו בערך את אותו היצע שקיים בשאר התיאטראות. על כל הצגה עם חותמת "איכותית" שההעלאה שלה על במה זו מוצדקת, יש אחרת שהרבה פחות ראויה לכך. בכלל, הרפרטוארי הוא מעין סופרמרקט שכל אחד אמור למצוא בו את המוצרים החיוניים לו. על הגבול בין המוצלח לכושל ובין היצירה הקופתית לבעלת הערך אפשר להתווכח. הסיסמה שמעטרת את הפרסומים היא "כי יש תיאטרון, ויש הבימה!", אך האם יש הבדל בין חלקו הראשון של המשפט לשני? ממילא הסטנדרטים של שאר התיאטראות המתחרים לא יותר גבוהים, אז במה מתבטאת הזהות האינדיבידואלית של הבימה היום?

השנה האחרונה הייתה בסימן רוטציה בצמרת הניהול בתיאטראות, מה גם שלאחרונה התגברו הקולות שקראו לחילופי משמרות. המנהל האמנותי של הבימה אילן רונן החליט לפרוש מהתפקיד אחרי 12 שנה; אחרי חצי יובל, מנכ"ל הקאמרי נעם סמל יעזוב רשמית בסוף השנה אך יישאר לחפוף את המנכ"ל החדש, שלאחר מינויו יתלה את המפתחות המנהל האמנותי עמרי ניצן. עזיבתן של דמויות מפתח אחרות תתבצע בסביבות 2018: ציפי פינס תישאר לפחות עד תום השיפוצים בבית ליסין וכהונתו של מיכאל גורביץ', שמשמש מ-2001 כמנהל האמנותי בחאן, הוארכה עד שימלאו לו 67 למרות הטענות על הטרדות מיניות לכאורה שנחשפו לאחרונה.

עם ההבנה כי הדמויות הללו לא יישארו לנצח בכיסאן, החלו מינויים של גורמים משפיעים לתפקידים המהווים עתודה ניהולית: גלעד קמחי מונה לבמאי הבית בבית ליסין, אותו תקן הוענק לשיר גולדברג בחאן וחביבה הדר מונתה לסמנכ"לית מנהל וכספים בתיאטרון העירוני של תל אביב.

לפני כחצי שנה נודע, שלא במפתיע, כי למילוי מקומו של רונן (ובהמשך, עם קבלת האישור הרשמי, יהיה מן הסתם למנהל האמנותי) נבחר משה קפטן, שמנובמבר 2014 החל לשמש כבמאי בית וחבר ההנהלה האמנותית. קפטן ידוע כאשף של מחזות זמר. מאז "כנר על הגג" ב-2008 ידו ניצחה על כמעט כל הפקה מוזיקלית רבת משתתפים שהועלתה כאן, כשהוא רץ מתיאטרון לתיאטרון במקביל לתפקידים ניהוליים. חרף היותו ידוע כאיש של מיוזיקלס מאתגרים, כשאת העיסוק בחומרים מאתגרים באמת השאיר בצד, ברזומה שלו נמצאות הצגות כדוגמת "33 וריאציות", "אם יש גן עדן", "נעצר בחצות" ו"פליישר".

אף על פי שקפטן מרצה את הקופה (אין בכך טעם לפגם, במיוחד כשהגלגל מומצא כל פעם מחדש, ובכל זאת יש הבדל בין מי שלרוב עושה מיינסטרים לבין מי שמאתגר), הוא יכול להנהיג את הבימה יחד עם המנכ"לית אודליה פרידמן למחוזות שעל פניו אמורים להלום יותר את ההגדרה המעורפלת "תיאטרון לאומי".

ארסנל במאים מכובד מוביל את הצגות הבימה, הוותיקים שבהם איציק ויינגרטן ובמאי הבית חנן שניר. כולם פועלים בתעשייה כבר לא מעט שנים וזכו להכרה רחבה. העובדה שהם כבר הוכיחו את עצמם לא אחת אמנם מביאה לבמה יצירות משופשפות יותר, אבל יש הרגשה – לא רק במקרה הזה ובתיאטרון הזה - שעל הדרך נזנח הדור הצעיר. על הבימה כתיאטרון לאומי לתת את ההזדמנות לכמה שיותר יוצרים בתחילת דרכם. נכון שאפשר לספור על יותר מכף יד אחת את היוצרים שהתברגו לתיאטרון הרפרטוארי, אבל זה ממש לא מספיק כדי להפוך את התיאטרון הישראלי למשהו צעיר, מתקשר, מורכב ובועט.

המקום שבו הבימה ללא עוררין לוקח את כל הקופה הוא אולם ברטונוב. המקום בנוי בצורת ח', כשהקהל מקיף את השחקנים משלושה אגפים מדורגים. ההצגות שהועלו בו (מדגם מייצג: "הסוחר מוונציה", "פרסונה", "יהוא", "אדיפוס: תיאור מקרה", "קוריולנוס") השתמשו בכניסות וביציאות, בקרבה הבלתי אמצעית לקהל ובמבנה הבמה החריג. עם זאת, הבחירה להעלות את ההצגות באולם הזה היא הימור שלא תמיד משתלם כיוון שהן בקושי ייצאו מתל אביב והנטייה שלהן לגרות את הצופים לא תמיד מייצרת את החוויה התיאטרונית למי שלא באמת ערוך לכך.

הרפרטואר של הבימה לתקופה הקרובה מבטיח את הכמות הכי גדולה של הצגות פוטנציאליות: מחזאות מקורית ("המפץ הגדול חוזר", "התרסקות", "ברטוד ואגנס", "מרציפנים", "ליידי עמר"), עיבודים ליצירות ישראליות מהמסך ומהספרות ("הצלמניה", "עספור", בנגאזי-ברגן בלזן"), קלאסיקות ("המלך ליר" "מיכאל קולהאס", "1984", "מאחורי הגדר"), העלאות מחודשות, שהן מיחזור של הפקות מהעשור הקודם ("הצמה של אבא", "איסמעיליה"), מחזאות עולמית מוכרת ("הרומן הראשון שלי", "סיפור אהבה בשלושה פרקים") ומודרנית (The Humans, Constellations), מחזות זמר ("מרי פופינס", "סימני דרך") והיד עוד נטויה.

אם בשל הרוטציה הניהולית ואם מפני שלא מעט תופעות טובות ומשמחות מתהוות על הבמות, עונת תשע"ז היא פתח להתחלה חדשה עבור התיאטרון הישראלי. ברור שהמצב לא מושלם (די בלהזכיר את מחדל סגירת אולם נחמני 4), אבל אפשר לפתוח שנה בהבנה שהמצב לא רע. אחרי שנסיים לחגוג היסטוריה מפוארת של מאה השנים של 'הבימה', נחזור לדון בעניין תואר 'התיאטרון הלאומי'.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg