רוני דלומי: "אני חמודה וילדה טובה, אבל לא רק"
היא מעדיפה לנסוע באוטובוס, להתחמק מפוליטיקה ומפרסומות לבגדי ים, ולא לתת לנשמות הרעות לערער אותה. בגיל 25 דלומי כבר נשואה, לא מתכננת ילדים ו"לא צריכה להוכיח לעצמי שאני משוחררת"
רוני דלומי מפחדת שיום אחד הכל ייגמר. ברגע אחד. ממש כמו שהתחיל. שבע שנים אחרי שהגיחה לתודעה בעונה השביעית של "כוכב נולד", ושבועיים אחרי יום הולדתה ה־25, המאמי עם החיוך המבויש יודעת שהיא נמצאת בסוג של פסגה. ופסגות, כידוע, הן עניין מסוכן."אני מאושרת, נהנית, עושה את מה שאני אוהבת לעשות, אבל יש לי פחד תמידי שזה יעצור. חוסר הוודאות הזה יכול לשתק אותי. יכול להיות - חמסה חמסה, טפו טפו - שתבוא תקופה שבה דברים לא יסתדרו".
ומה יקרה אז?
"אני סומכת על עצמי שתמיד יבוא גל חדש. זה בגלל שאני כל כך מסורה ואוהבת את התחום הזה. אני מאמינה שכך או כך, הכל יסתדר. לא יודעת איך, אבל בטוחה שיהיה בסדר".
כרגע, חמסה חמסה וכו', הסל של דלומי גדוש בכל טוב. היא מופיעה בימים אלה בתפקיד ראשי במחזמר הדגל החדש של הבימה, "עלובי החיים". אלבומה השלישי, "תסתכל עלי", יצא לא מכבר, וממנו נכנסו לגלגל"צ שלושה סינגלים. ההופעות שלה מלאות, תודה לאל, ובחנוכה הקרוב היא תככב ב"מותק של פסטיבל". וכאילו זה לא מספיק, לפני חמישה חודשים היא שינתה סטטוס אישי והפכה לאישה נשואה.
"אם יש לי חרדות אמיתיות, הן בעניינים של בריאות, תאונות דרכים. אני לא נוהגת, למרות שיש לי רישיון. בניצחון ב'כוכב נולד' זכיתי בפיאט 500, אבל היא אצל ההורים שלי בעומר, אבא שלי עוד נוהג בה. אני נוסעת הרבה בקו 5".
אוטובוס? כוכבת כמוך?
"כן. והרבה מוניות".
• רוני דלומי עוברת לשחק במגרש של הגדולים
אנחנו נפגשים ביום שישי בבוקר בקפה הבימה. למרות השמש החמה בחוץ, דלומי לובשת סוודר צמרירי מעל ז'קט ג'ינס ("אני חייבת לשמור על הגרון מפני המזגן").
עוד כותרות:
• פינק פלויד מתאחדת למען עזה
• הכל לטובה: נתן זהבי עצבני מתמיד
• אנשי השנה: גל גדות ישראלית בהוליווד
• "חזיר שונא נשים": הסלבס מגיבים לטראמפ
את יום ההולדת שלה חגגה בתיאטרון, בחזרות. "אני אוהבת לחגוג בעבודה, זו תחושה טובה להיות מוקף באנשים שאתה אוהב בעבודה. מין גיבוש כזה, שהופך את יום ההולדת למשהו קליל. קיבלתי מלא עוגות, כדורי שוקולד ופרחים, ואלון שלי הביא לי צמיד והכין עוגה ופנקייקים".
"עלובי החיים" הוא עבורה הגשמה של חלום ילדות. "המחזמר הספציפי הזה, התפקיד הספציפי של אפונין, הצעירה המאוהבת שמתחזה לגבר. זה תפקיד שמאז הילדוּת שלי אני שומעת ומנסה לשיר. כששמעתי בילדותי את הנאמבר שלה, 'On My Own', בפעם הראשונה הוא היפנט אותי, אבל לא הצלחתי לשיר אותו. זה דרש ממני המון עבודה. יש לי הקלטה שלי שרה אותו בגיל 14".
כדי להתכונן למחזמר המפורסם היא קראה את הרומן של ויקטור הוגו ("רק חלקים, לא הספקתי את כולו"), צפתה בעיבודים קולנועיים שנעשו לספר, נסעה ללונדון לחזות במחזמר על במה, ואפילו דגמה את הסרטונים הרלוונטיים ביו־טיוב. "אחרי שקיבלתי את התפקיד, ישבתי שלושה ימים וצפיתי בכל הגרסאות שקיימות למחזמר".
איך את מתחברת לדמות החידתית של אפונין?
"אני אוהבת אותה מאוד. יש בה איזה ויתור עצמי. היא מתה בשביל מריוס (שאותו מגלם הראל סקעת; א"נ). כשמישהו מכוון על מריוס רובה - אפונין נעמדת לפניו וחוסמת בגופה את הקליע".
את היית עושה דבר כזה בשביל האהוב שלך?
"ברור. אבל העניין אצל אפונין הוא שיראו שיש בה הרבה מעבר לילדת רחוב. שמריוס יראה. לכן היא מקריבה את עצמה".
דלומי משחקת לצד שורה של שחקנים וזמרים מנוסים - אבי קושניר, חנה לסלאו, מיקי קם, מירי מסיקה, הראל סקעת ואמיר דדון. היא נדרשה לעבור שורה של מבחנים בדרך לתפקיד הנחשק. "רק אחד? שמונה! כולם בקאסט עברו אודישנים מפרכים. זה לא עזר שאני זמרת. הכל צריך לשרת את הסיפור, צריך להתאים אפילו ויזואלית".
מה היה קורה אם לא היית זוכה בתפקיד?
"לא הייתי מתייסרת ולא הייתי מבינה מזה שאני לא טובה. ההצלחות והכישלונות שלי לא יכולים להגדיר אותי. זה משהו שהבנתי מהכישלונות, מתפקידים שאמרו לי עליהם 'לא', והיו כאלה. היו כמה פעמים שהגעתי עד הסוף, ובכל זאת לא קיבלתי את התפקיד. זה קרה לי עם מחזמר אחד וסרט אחד.
"עם הזמן הגעתי להבנה שלא הכל תלוי בי. אני נותנת את כל מה שיכולתי, ויאללה, זה גדול ממני. אם זה לא קרה, סימן שזה לא היה צריך לקרות. הרבה פעמים דברים נפלו לי, ואחריהם באו דברים יותר טובים. אם, למשל, הייתי מתקבלת למחזמר ההוא, לא הייתי עושה את אפונין, שבשבילי זה הכי הכי".
המבקרים עפו השבוע על הצגות הבכורה של "עלובי החיים". דלומי עצמה זכתה למחמאות רבות, אמרו שהיא נוגעת ללב, תפורה לז'אנר, צוללת בטבעיות, משלבת עדינות ופאתוס בתפקיד ומיטיבה לבצע את שיר הסולו שלה ("On My Own").
זה קצת תיקון בשבילך, אחרי הביקורות שספגת בעבר?
"לפני שהתחלתי את 'צלילי המוסיקה' קראתי ביקורת שבה כתבו שאני 'עצית' ו'מוגבלת בכריזמה שלי'. אמרתי לעצמי שאם אני הולכת לעשות סלטות על הבמה בתפקיד של ליזל, אז אני ממש לא עצית.
"היתה כותרת אחת שאני ממש זוכרת, 'הכלומי של דלומי'. זה היה באמת מבאס, אבל לא הייתי בקריזה. זו דעה של איש אחד. אחרי 'כוכב נולד' למדתי שיעור מאוד חשוב - שלאנשים יש דעות ושהם יגידו אותן, וזה בסדר.
"תוך כדי השנים היו גם ביקורות מעולות, למדתי לקחת הכל בעירבון מוגבל. בסופו של דבר, הדעה שהכי חשובה לי היא שלי. אין מה לעשות. על כל אחד שאומר 'הכלומי של דלומי' יש הרבה אנשים שקונים כרטיסים ובאים להופעות שלי וקונים אלבומים שלי. אז זה בסדר. בסופו של דבר, אני מופיעה".
בן זוגה בשש השנים האחרונות הוא אלון וייסמן (29), במקור ממושב גני יהודה שליד קריית אונו. השנה הוא יסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב ויתחיל התמחות ברפואת עיניים.
"הוא ראה אותי ברחוב, בערך שנה או שנה וחצי אחרי שזכיתי ב'כוכב נולד', ולא ידע מי אני. הוא שאל את האחיות שלו, והן אמרו לו שאני זמרת ומהממת וזה. באותה תקופה השתתפתי ב'פסטיגל', ומישהי שהוא הכיר השתתפה גם היא ב'פסטיגל', כלוליינית, והוא ביקש ממנה לשדך בינינו".
למה חיכיתם כל כך הרבה זמן להתמסד?
"עניין של עיתוי, גם מבחינת הלימודים של אלון וגם מבחינתי. משהו בי נהיה טיפה יותר מגובש, אני טיפה יותר סומכת על עצמי מבחינת הדרך של המוסיקה. וזה מאוד חשוב".
איך הוא הציע לך נישואים?
"נסגרה לי הופעה לבת מצווה של שגריר שווייץ, בסוויטה של איזה מלון. באותו יום היה לי לוח עמוס, המון חזרות, אולפן, ריקודים, הזעתי כולי.
"פתאום מתקשרים ואומרים לי שההופעה לשגריר הוקדמה. אני יורדת למונית שמחכה לי למטה, כולי בלחץ, מתחילה לעשות חימום לקול. מנהלת ההצגה שלי, אסתי, אומרת לי בטלפון, 'אין לך זמן להחליף בגדים, שימי עקבים ובואי לסוויטה".
"אני נכנסת פנימה עם אלף תיקים ובגדים מיוזעים, מסתכלת שמאלה וימינה - ואין אף אחד. פתאום אני רואה את אלון, ואומרת, 'יה! איזה כיף שבאת, איפה השגריר?' והוא עונה לי, 'רוני, אני השגריר'.
"הוא כרע ברך, וגם אני כרעתי, שנינו היינו על הרצפה. זה היה מאוד מאוד מרגש. אלון היה כזה מסכן, איך דפק לו הלב. הוא הוציא טבעת - והיא לא עלתה עלי. מסתבר שלילה קודם הוא ניסה למדוד לי את האצבע, בזמן שישנתי. הרגשתי את האצבעות שלו, וכשהתעוררתי שאלתי, 'מה אתה עושה?' והוא ענה, 'כלום, רק ליטפתי אותך'".
אומרים שהיום מתחתנים רק כשרוצים להביא ילדים.
(מצביעה על הבטן בחיוך) "אוי, תראה: סקופ! חודש תשיעי, ציר? ציר? אבל ברצינות, זה יקרה עוד כמה שנים. לא עכשיו".
איך היתה החתונה?
"מאוד נהניתי. היתה חתונה מעולה, מטורפת, מדהימה. אבל אני חושבת שמה שיפה בכל החוויה הזאת הוא ההבנה שיום החתונה הוא רק יום. אני כל כך שמחה בקשר ובאהבה הבאמת מיוחדת שלנו, אבל מה שחשוב זה היום־יום. היינו ביחד לפני החתונה חמש שנים וחצי".
יש הבדל בין לפני לאחרי?
"כלום, וזה הכיף. עברו כבר ארבעה חודשים, ואין הבדל. אנחנו גרים בדירה שכורה בצפון תל אביב, הכל רגיל, וזה מעולה.
"בעצם, אולי יש הבדל קטן: איזשהו סוג של כיף, שאני לא יודעת להסביר. לא הקלה, אבל מין תחושה שיצרנו משהו. גם קודם היתה לי תחושה של בית, אבל אחרי החתונה זה הבסיס האמיתי, היסודות למשפחה שלי. וזה מרגש אותי.
"אני חולה עלינו, מתה על הזוגיות בינינו, אבל אני חושבת שהיא טובה כי היא לא מושלמת. אני לא עושה לה אידיאליזציה. אנחנו לומדים אחד את השני כל הזמן.
"הכל בינינו פתוח. אנחנו לא שומרים סודות זה מזה, יש לנו ערוץ מאוד פתוח. אין סיכוי שמשהו יבאס אותי ואני לא אדבר איתו עליו. אין סיכוי שמשהו יבאס אותו והוא לא ידבר איתי עליו. אם עיצבנו אחד את השני, אנחנו ישר מדברים על זה ופותרים את זה. לא משאירים לכלוך מתחת לשטיח, זה באמת לא בריא".
מה מעצבן אותך?
"אני עצבנית מאוד כשאני רעבה. גם כשאני לחוצה ומרגישה חסרת אונים. לא נעים להיות לידי. אבל אני יודעת להגיד לו שאני צריכה זמן, ושלא כדאי להתקרב אלי. אז הוא אומר 'בסדר'.
"זה קרה באחד האודישנים ל'עלובי החיים', וזה קורה כשאני בלחץ על הקול שלי. אם אני מרגישה שדברים לא יושבים לי כמו שצריך, אני נהיית יותר רגישה".
זמרת ורופא זה אומר שלא תהיו הרבה בבית ביחד.
"לאלון יש אח ושתי אחיות. האח ואחת מהאחיות הם רופאים, ולשניהם יש בני זוג רופאים. אם הם מצליחים, גם אנחנו נצליח. אני רוצה לחשוב ככה. פשוט אצטרך לסגור הופעה שלי על כל תורנות שלו".
את הזוגיות המפוכחת הזאת החדירה דלומי לאלבום האחרון, שיצא לפני חצי שנה, ושאת כל מילותיו ולחניו כתבה בעצמה. "השירים 'תסתכל עלי', 'תשמור עלי', 'אתה אמרת' ו'תן לי דקה' נכתבו בעצם על אלון", היא מספרת. "אני חושבת שדיברתי על עצמי דרכו.
"'תסתכל עלי' זה ממש שיר על התקפי חרדה, שאתה צריך להרגיש שיש מישהו לידך. והכל בסדר, הכל בסדר. רק מבפנים הדברים רועדים, אבל לא מבחוץ.
"'תן לי דקה' זה על עצמי כשאני חסרת סבלנות, כשאני מרגישה שאני באיזה תהליך עם עצמי וצריכה את המרחב שלי, ובעצם אומרת לו - אל תלך, חכה לי.
"בדרך כלל אני נזהרת לא לכתוב על האנשים שנמצאים סביבי, אני מקפידה לשמור עליהם. אבל אלון כל הזמן אומר לי שאני צריכה לכתוב בלי לחשוב, והוא צודק. הוא אומר שמה שמישהו יחשוב על השירים שלי, כולל הוא עצמו, לא צריך להיות שיקול. אז אני עושה את הסוויץ'".
איך הוא הגיב לשירים האלה?
"מדהים. הוא אמר לי, 'תכתבי את מה שיש לך לכתוב, אני בכלל לא פונקציה פה'. והוא אהב את מה שיצא".
לא נראה שאת בכלל מסוגלת לכתוב דברים קיצוניים על אחרים.
"לא יודעת. אני משאירה לעצמי את הפתח לכל מה שייצא ממני".
הפלייליסט של גלגלצ, מקדש המיינסטרים, קיבל בברכה את הסינגלים ששוחררו מהאלבום, והמבקרים החמיאו לדלומי על הבשלות החדשה בקריירה שלה.
"השירים מתקבלים טוב בשטח, אני מרגישה את זה בהופעות. בקהל שלי היום יש מבוגרים, ילדים, סטודנטים, חיילים, יש סבא וסבתא. מאוד מעורבב. אבל קריירה זה לא מתמטיקה, ואנשים מבחוץ לא שומעים כמוני את ה'לא' שאני שומעת לפעמים. יש שירים שאני מוציאה ויכולים לא לעבור ולא להישמע.
"באלבום הזה, שלושת הסינגלים הראשונים נכנסו לפלייליסט של גלגלצ. זה המון בשבילי ובכלל, ואני אסירת תודה על זה. אבל אם אני לוקחת הימור ומוציאה סינגל רביעי, הוא יכול לא להיכנס".
היא נולדה ב־1991 ביישוב עומר שבדרום. את האהבה למוסיקה ינקה מאחיה הבוגרים, נדב ושירה. "הם כל הזמן קנו דיסקים. כשאני שמעתי בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה, הם שמעו יו־2, בוב מארלי והיהודים. דרכם נחשפתי לדברים שווים מאוד.
"אחותי מבינה במוסיקה ברמה משוגעת. היא מטפלת בילדים בעזרת אמנות. לאחי היו גיטרה ולהקה, והם היו מנגנים במקלט בבית שלנו בעומר. התפקיד שלי היה לצייר ציורים ולתלות להם על הקיר. כיום אחי עורך דין, אבל בנשמה שלו הוא רוקר. בשנה שעברה הוא הוציא אלבום בכורה".
עזרת לו?
"הוא מעביר לי טקסטים, ואני מעירה לו. אני פחות מערבת אותו, או אנשים אחרים, ביצירה שלי. זה חלק מהרצון שלי להתבגר ולהיות עצמאית במוסיקה. אני כותבת וכותבת עד שאני מרוצה, וזהו. מערבת רק את הצוות שעובד איתי. אבל בענייני קריירה אחרים אני כן מתייעצת".
עם מי?
"בהתחלה לא הרגשתי שיש לי חברים מהעולם הזה, ועכשיו יש לי שם חברים טובים. ליבי רן ואליאנה (תדהר; א"נ) ודניאל מורשת וישראל קטורזה ואניה בוקשטיין וחן אמסלם וצביקה הדר".
מי הזמרים האהובים עלייך?
"בחו"ל - ביונסה, ברור, בגדול, הכי הכי הכי. בין הישראלים אני מעריצה את עידן רייכל, אברהם טל ודודו טסה. הכי הייתי רוצה להקליט דואט עם אברהם טל. גם מוסיקה מזרחית אני מאוד אוהבת (צוחקת).
"אני אוהבת מאוד את עדן בן זקן ואת משה פרץ ואת שרית חדד. הנגנים בלהקה שלי צוחקים עלי שאני שרה את השירים האלה כל הזמן. אפילו דדי דדון תפס אותי חזק מאוד. אבל אני לא משווה בין דדי דדון לעדן בן זקן, זה שונה לגמרי. דדי דדון זה כאילו בסוגריים. אני לוקחת את המוזיקה מאוד ברצינות".
בצבא היא שירתה בלהקת "כחול לבן" של חיל החינוך והנוער, אבל את החשיפה הגדולה קיבלה ב־2009, בעונה השביעית של "כוכב נולד". היא צלחה את שלבי התחרות על תקן הזמרת המתוקה שלא מרגיזה אף אחד, ובגמר גברה על ולדי בלייברג ומיי פיינגולד.
אחרי הזכייה הוציאה שני סינגלים וזכתה בתואר זמרת השנה של רשת ג'. במשך שנתיים ברציפות היתה זמרת השנה של ערוץ 24 והתחנות האזוריות. אלבום הבכורה שלה, "קצת אחרת", יצא בסוף 2010, וכעבור שלוש שנים יצא השני, "תחזיקו".
היא הופיעה במחזות זמר ("פיטר פן", "צלילי המוסיקה", "הקוסם") וגילמה תפקידים בסדרות נוער בטלוויזיה ("גאליס", "אופוריה"). לאחרונה שיחקה גם בסרט "ארבע על ארבע". יש לה גם מופע משותף עם לי בירן (ליבי) ואליאנה תדהר, שבו הם שרים כוורת והביטלס ("זה מופע שבו רצינו להעביר לילדים של היום את השירים הכי יפים שיש").
בעונה האחרונה של "בית ספר למוזיקה" כבר כיהנה דלומי כ"מורה" של הילדים המזמרים. "היתה לי שם חוויה מאוד מאוד טובה. אם יקראו לי לעוד עונה - אני מתייצבת".
ל"אח הגדול VIP" או ל"הישרדות VIP" היית הולכת?
"אני לא רוצה לפסול שום דבר מראש, אבל סביר להניח שלא. אני כאן כדי ליצור ולעשות דברים עם תוכן, זה הכי חשוב לי".
אפשר להתפרנס היום ממוסיקה?
"כן, אם כי אני לא עושה את זה מטעמי פרנסה. אני עושה את זה בשביל הנשמה. הכסף לא מוביל אותי בחיים, בשום צורה. אני עושה מה שהלב שלי רוצה לעשות. בוחרת דברים בחוכמה. הראש מעורב בבחירה, אבל מה שמוביל אותי זה רק מה שבונה אותי לטווח ארוך. זו חשיבה שהיתה לי מההתחלה".
לפני ארבע שנים הופיעה דלומי בסידרת הטלוויזיה "אופוריה", שעסקה בבני נוער מדור ה־Z, שמבלים את זמנם (על פי התסריט, לפחות) במין מזדמן ובצריכת סמים. באחד הפרקים היא הצטלמה בתחתונים ובחזייה - מעשה שנגד את דימוי "בת השכן התמימה", שליווה אותה עד אז.
"אני לא חיה את התדמית הזאת. אני חמודה ואני ילדה טובה, אבל לא רק. כל מי שרואה אותי בהופעות שלי, ששומע את האלבום או שראה את 'אופוריה' ואת 'ארבע על ארבע', יודע שאני גם מגניבה וכיפית וקלילה.
"זה אחלה שילוב. יש לי איזון בין הרגש לראש. אני לא קלולסית, בחיים לא הייתי. אני מודעת למה שקורה סביבי, מעורבת עד הפרט הכי קטן, והבחירות הן שלי.
"לא מזמן, כשהייתי צריכה לבחור בין 'עלובי החיים' לבין סידרה בטלוויזיה, בחרתי לפי הלב. היו המון שיקולים אחרים שיכלו להפנות אותי לבחירה השנייה, גם כספיים. ועדיין הלכתי על המחזמר.
"הציעו לי קמפיין לבגדי ים, ולא לקחתי. זה לא הרגיש לי נכון באותו רגע. יכול להיות שאם יציעו לי שוב, בעוד כמה שנים, אקח. אני לא מכריזה הכרזות. הכל פתוח, אין חוקים".
נינט טייב ומארינה מקסימיליאן בלומין הצטלמו לקמפיינים של הלבשה תחתונה.
"מעולה. אני לא הייתי עושה את זה, כי אני לא עושה ככה את הבחירות שלי. אם אני מרגישה לא מחוברת למשהו, אני לא יכולה לעשות אותו. בגלל זה אני נוטה להאמין שנינט ומארינה כן מחוברות לדברים האלה באיזשהו אופן, ושכן כיף להן. שהן מוצאות בזה איזושהי הנאה".
גם לא רואים אותך הרבה בהשקות, ובכלל במדורי הרכילות.
"אני הולכת רק לאירועים שאני מחוברת אליהם. למשל, פרמיירות והשקות של דברים שלי, או של חברים שלי, אנשים שהעשייה שלהם חשובה לי. כל השאר לא מעניין אותי. אני קמה בבוקר לשיר, לשחק ולעשות דברים עם תוכן ומשמעות. להגיע להשקה כדי להיראות ושיצלמו אותי, זה לא אני.
"אבל שחס וחלילה לא ייצא שאני שופטת את זה. זה אחלה. אני פשוט לא חושבת שבזכות זה מתקדמים. מה שהופך אותך לבעל משמעות זו עשייה, לא השקה. השקה זו תמונה אחת, והיא עוברת. מגניב, אבל לא לב העניין".
לא בא לך להתפרע, ושיידעו על זה? למשל, הזמנתן חשפן במסיבת הרווקות שלך?
"לא. היה דראג קווין, שעשה לנו צחוקים וכיף בבריכה. והיתה סדנת קאפקייקס, עם ריקודים ושירים ומתנות. העליתי מהמסיבה פוסט אחד לפייסבוק, והיו תמונות במדורי הסלבס, שלא הגיעו ממני. חברות שלי העלו, וזה בסדר, לא כעסתי. זרמתי".
תסכימי לעשות קרחת, כמו נינט בזמנה? או קעקוע?
"אני לא צריכה להוכיח לעצמי שאני משוחררת. שחרור זה עניין של מהות, משהו הרבה יותר עמוק. יש הלך רוח משוחרר, ואני מאמינה שאני נמצאת בו. וכשאני לא - אני עובדת על עצמי. זה משהו שהוא קשה לי, ואני עובדת עליו".
את חיה בשלום עם התלתלים? אומרים שהלוק הזה הולך ונכחד בעולם.
"אף פעם לא רציתי לשנות את הלוק הזה. להפך. עכשיו קצת איבדתי את התלתלים, לא יודעת למה. זה פשוט קרה, אולי משהו הורמונלי, ואני מתבאסת. אני מאוד אוהבת להיות מתולתלת. תמיד אהבתי. אני חושבת שזה יותר מתאים לי.
"אני לא מתעסקת בכמה תלתלים יש לי, או אם יש לי פצעון. מה שכן, היום חשוב לי להיות שרירית וחטובה. דימוי הגוף שלי השתנה, כי אני מופיעה על במה, ואני צריכה את הגוף שלי. אני חייבת לסמוך עליו.
"אז אני עושה המון ספורט, פריקית. אני רצה כל בוקר 7-6 קילומטרים, במשך כמעט שעה. שלוש פעמים בשבוע אני מתאמנת בחדר כושר עם מאמנת, מרימה משקולות ועושה אימון אירובי בדופק מהיר. לאחרונה הוספתי פילאטיס, כשאני מספיקה.
"אני משתדלת להימנע ממתוקים ועוגות ולאכול בריא, למרות שאני מאוד אוהבת מתוקים ומאוד אוהבת לאפות. אני כן אוכלת לחם, ופעם־פעמיים בשבוע, בעיקר בסופי שבוע, אני הכי מושחתת שאפשר. מרשה לעצמי לאכול עוגות וקינוחים".
את מצליחה לשמור על משטר של אימונים גם בתקופות של הצגות?
"כרגע, בגלל שמאוד חשוב לשמור על הקול ועל הגוף, אני ישנה יותר. אז אני לא קמה לרוץ ב־6 בבוקר, אלא ב־8. אני עובדת מ־8 בבוקר עד הלילה, וזה כיף. בתקופת החזרות הייתי קמה ב־6, עושה חזרות עד 6 בערב, ואז נוסעת לצילומים של 'מותק של פסטיבל' עד הלילה. והיו גם ימים יותר קשוחים מזה.
"ההקרבה מאוד גדולה. יש תקופות מסוימות שאני בכלל לא יוצאת עם חברים. ביום ההולדת שלי, למשל, לא יצאתי לחגוג, כדי לשמור על הגרון. בקיץ אני לא הולכת הרבה לים, כי השיזוף מייבש לי את כל הגוף.
"היה לי מקרה בתחילת השנה, שנעלם לי הקול בהופעה בפתח תקווה. הקול שלי היה עייף, הייתי מצוננת ותשושה מהצגות חנוכה. ידעתי שזה מסוכן. אחרי שלושה שירים, הקול התחיל להיעלם לי. אני מנסה לשיר, ולא יוצא קול. זה היה נורא מצחיק. שאלתי את הקהל אם למישהו יש לחם, כי לחם עוזר למיתרים. נתתי לקהל לשיר במקומי קצת, ואז אמרתי שאני נורא מצטערת, וירדתי".
איך הם הגיבו?
"לרוב אחרי הופעה באים להצטלם איתי סלפי, אבל הפעם באו וחיבקו אותי, אמרו לי, 'הכל בסדר, תנוחי'.
"זה לא היה קל, אבל התגברתי. ההופעה התפיידה, אבל אחרי חודש עשינו אותה מחדש לפני אותם אנשים".
למה את מביאה את עצמך לסף מסוכן כזה?
"זאת אני המשוגעת. אני כל כך מתרגשת, ויש לי כל כך הרבה מוטיבציה, אז כשהסוכנים שלי (טדי הפקות; א"נ) שואלים אותי, אני ישר אומרת, 'כן, אני רוצה, רוצה, רוצה'. הם שומרים עלי הכי בעולם, אבל אני תמיד אומרת 'כן' על כל דבר, באינסטינקט.
"לאט לאט אני לומדת את הגוף שלי. עד כמה אני יכולה למתוח את הגבולות. אבל אני לא קיצונית. אני לועסת מסטיק, כי זה טוב ללחות של הפה. אבל אין לי עכשיו מיליון תרופות בתיק או משהו כזה. אני פשוט קצת יותר רגישה היום לבריאות שלי".
לפני חודשיים עלה לאקרנים סרט הקולנוע הראשון בהשתתפותה, הקומדיה "ארבע על ארבע", שבה היא מככבת לצד עוז זהבי, אושרי כהן, שלומי קוריאט, אבי הזמר ואליאנה תדהר. בסרט, שעוסק בארבעה חברים שנוסעים לסיני ועוברים הרפתקאות מוטרפות, מגלמת דלומי את נוואל, בדואית שמחזיקה נשק ויודעת לאיים, אבל גם חולמת להגיע ל"אקס פקטור" ומנסה לברוח לתחומי ישראל. לצורך התפקיד היא גם לקחה שיעורים בערבית.
לא חששת לגלם ערבייה?
"באופן כללי, אני לא יכולה, ואסור לי, לחיות על פי מה יגידו. אם אני אחיה ככה, זה יהיה על הפנים. אני לוקחת תפקידים שמעניינים אותי ומרגשים אותי, ומבחינתי זה כיף שנתנו לי לשחק ערבייה. כיף שמישהו בכלל חשב שזה יכול להתאים לי, וכיף שזה יצא ככה".
יש לך אג'נדה פוליטית?
"האמת היא שאני פחות מתעסקת בזה. אני חושבת שאני צריכה להתעסק בזה יותר. אלון מאוד בקיא בפוליטיקה. יש לו חוש צדק מאוד חריף. הוא לא הולך להפגנות, אבל הוא מאוד מעורב".
באיזה צד של המפה הוא?
"די, לא נעים לי. אני שומרת על הפרטיות שלו".
מה החלום הכי גדול שלך?
"להמשיך בנתיב שבו אני הולכת. להקליט עוד אלבום, להמשיך לשחק, להמשיך לעבוד בזה יום־יום".
אם היית פוגשת היום את רוני בת ה־18, הנאיבית מ"כוכב נולד", מה היית מייעצת לה?
"שתמשיך להאמין בעצמה, והכל יהיה בסדר. היו לי שם רגעים טובים ולא טובים. זה לא סוד שלאורך הרבה תוכניות השופטים לא פירגנו לי. מה ששמר עלי זה כוח האמונה שלי. החלום. זה מה שהחזיק אותי.
"הנוסחה שלי היא להאמין, להילחם ולהצליח. אני תמיד מרגישה שאני אופטימית מדי בראיונות. אבל מה לעשות, אני אופטימית מטבעי".
אקו"ם