פלסטין שנת 2016: האביב הערבי בפסטיבל עכו
ייצוג נרחב לשפה הערבית, לנרטיב הפלסטיני ולסכסוך הישראלי-ערבי בשנתו הראשונה של אבי גיבסון בר-אל כמנהל האמנותי של פסטיבל עכו. הצגות השנה: "שרבר" ו"הסתכלות – 1976". פרס מיוחד לג'ורג' איברהים עבור ההצגה השנויה במחלוקת "פלסטין, שנת אפס"
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ה-37 נחתם אמש (ה'), לאחר שבמשך ארבעה ימים מילאו את העיר העתיקה בעיר כ-150 אלף מבקרים שצפו בתשע הצגות תחרות שהוצגו בבכורה, בשלושה מופעים בינלאומיים מבולגריה וממקדוניה, בהצגות אורחות, בפרויקטים מיוחדים ובעשרות מופעי תיאטרון רחוב.עוד כותרות:
• למען קלינטון: ההצעה המגונה של מדונה
• "חזיר שונא נשים": הסלבס מגיבים לטראמפ
• מהטוב לגרוע ביותר: כל הסרטים של טום הנקס
• רון ארד מלווה את עידן יניב כל חייו
חבר השופטים, שבראשו עמדה הבמאית והיוצרת רות קנר, כלל את השחקן והמנהל האמנותי של פסטיבל בת ים אמיתי יעיש בן אוזיליו, הבמאית אופירה הניג, מנהל הזירה הבינתחומית גיא בירן והאמנית אניסה אשקר, העניק את פרס הצגת השנה על שם יוסי פיטוסי, ממנהלי הפסטיבל שהלך השנה לעולמו, לשתי הצגות: "שרבר" ו"הסתכלות – 1976". חבר השופטים של הצגות הרחוב והמרחב הציבורי ציין לשבח את "כולי דת גזע ומין", עבודתו של רן בן דרור ומופע הרחוב הטוב ביותר הוא "טקטיקה של פיזור" מאת אור מרין ואורן נחום.
לאחר שבשנה שעברה נמתחה ביקורת על היעדר הצגות בערבית בפסטיבל, בשנתו הראשונה של אבי גיבסון בר-אל כמנהל האמנותי ניכר ייצוג נרחב לשפה זו, ליצירות שמספרות נרטיב פלסטיני וליוצרים ושחקנים ערבים. פסטיבל עכו 2016 סיפק הזדמנות די נדירה, בהתחשב בעולם התיאטרון של ימינו, להיחשף לקולות אמנותיים חדשים, למופעים שמאתגרים את המקובל ולספוג חוויה של תרבות קצת אחרת.
• כשלה: רגב מממנת הצגה על הנכבה
ארבע ההצגות בהן כמעט ברצף צפיתי ביומו השלישי של הפסטיבל מתמודדות – במקרה או שלא – עם ההשפעות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבחינה אנושית. באף אחת מהן לא ניתנה תשובה לשאלה מה צריך לעשות במצב הזה, חלקן פשוט שמו זרקור על הדרך שבה המציאות מתקיימת בתוך מקרה פרטי של אדם או קבוצה. על כל פנים, נדמה שהעבודות הללו אפשרו דיון מעמיק ונטול פירוטכניקה מיותרת בסוגיות חברתיות עקרוניות שרוב הזמן נשארות בשוליים.
• פסטיבל עכו 2016: כאוס מעורר מחשבה
כמו "הליוגבלוס", שכולה מחווה לרוח האוונגרדית של ארטו, גם "שרבר" הולכת צעד אחד קדימה עם האמנות שלה בשביל להמחיש תיאוריות רדיקליות. היוצר רן בכור עוסק באוטוביוגרפיה הפסיכדלית של דניאל פאול שרבר, נשיא בית המשפט העליון לערעורים של דרזדן שעקב אשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי כתב משנה סדורה שגורסת כי האימון לשלמות הפיזית והרוחנית ברמה הכי גבוהה שאפשר צריך להיעשות בתנאי עינוי קיצוניים במיוחד.
ההצגה נפתחת כהרצאה של שרבר, אותו מגלם הפרפורמר המצוין מוטי רוזנצוויג. ככל שנמשך הערב נרקמת מעבדת התעללות בבני אדם, כשהשחקנים (סמירה סרייה, יגאל צור והנערים ניר שנהב ואיתמר קורן) גורמים לו להקיז דם אמיתי (סרייה, שחקנית ערבייה שהיא אחות מוסמכת במקצועה, צוחקת שלקיחת דם מיהודי נחשבת לאקט פוליטי), לטבול באמבטיית קרח, לדבר בקצב מהיר מאוד בלי לנשום לרגע והיד עוד נטויה.
קשה לתאר כיצד העינוי הזה הופך ממשי, וזו עדות לטוטליות הפנטסטית של בכור וצוותו. בעלי לב חלש ללא ספק יתחלחלו מהאקטים המחרידים. אם מצליחים להתעלם מהצורה ולהבין את התוכן, מבינים שמדובר בתיאטרון אקספרימנטלי שבוחן את עמידותו של הגוף האנושי בפעולה. "שרבר" הוא מסע מטלטל, חזק, מוזר להחריד ומגרה. שאפו.
נימוקי השופטים לבחירה ב"שרבר" כאחת משתי ההצגות הזוכות: "פרס להצגה ייחודית באופן יוצא דופן, שחושפת יוצר צעיר שעבד באופן מעורר השתאות יחד עם צוות של מבצעים שותפים, אשר יצרו שפה תיאטרונית מובהקת, חסרת רחמים. צוות שחקנים שפעל בהתמסרות מוחלטת מתוך הבנה עמוקה ומדויקת של נושא היצירה והמחויבות אליו. עבודה מטלטלת, חכמה ומאתגרת שעוסקת במשטר הגוף, במישטור החברה, בטוטליטריות של החברה, במחיקת החמלה, וגם בטוטליטריות של מעשה האמנות".
מתנ"ס דדו הפך למחלקה הסגורה של בית החולים הישן של עכו. "הסתכלות – 1976" (יצירתם של פיראס רובי ודודי מעיין) שואבת השראה מסרטו התיעודי של ג'אד נאמן "הסתכלות על עכו" באמצעות הקרנת חומרי הסרט לצד התבוננות מחודשת בתכנים ובדמויות שהוא מציף מתוך ההיסטוריה האיזוטרית של עיר הנמל העתיקה.
בתוך רחבה עגולה שמאוירת כפי שגבר עכואי שקרא לעצמו פיקאסו צייר, בה יש התייחסות לתפאורה הפנימית והחיצונית של המקום, תשע נשים מגוללות בקול, במשחקי תפקידים, בהשתעשעויות זו עם זו ותוך כדי לבישה והשלה של שכבות של בגדים את העולם היהודי-ערבי שמוצג בסרט.
המשתתפות הן לא בהכרח שחקניות מקצועיות או כאלה שמורגלות לסוג קונבנציונלי של עשייה תיאטרונית: המבצעות מגיעות מהאקדמיה (ד"ר נטלי תורג'מן, ד"ר זמירה פורן-ציון, רחל גץ סלומון), מתיאטרון הידית שבפרדס חנה (קלאודיה דוליצ'י, קרין שטאנג) או מהפרינג' (רחל קשת, יוסרא ברכאת, מירי לביא, נורית נוביק).
חרף כך שההצגה לא מתעלה מעבר לאמירות האנקדוטליות על חיי העיר והדיאלוג עם היצירה הקולנועית חסר, הביצוע מלא החיים הוא כשלעצמו סיבה להגיע ל"הסתכלות".
נימוקי השופטים לבחירה ב"הסתכלות – 1976" כאחת משתי ההצגות הזוכות: "פרס על עבודה מעוררת השראה, אשר דרך פירוק של תבניות דיבור חושפת מנגנונים של דיכוי, הזנחה, אפליה, וכפייה. יצירתם המשותפת של שני יוצרים ותיקים ומרתקים, מבוצעת על ידי אנסמבל של פרפורמריות נפלאות, ומייצרת דיסוננס בלתי נשכח בין תכנים של מציאות דכאנית מתמשכת ומטרידה לבין תנופת ביצוע משוחררת של חדווה קרנבלית חתרנית".
למרות ההצהרות של השרה רגב על ההסתה ביצירתה של עינת ויצמן "פלסטין, שנת אפס", שיש לציין שנטענו בלי שצפתה בהצגה או קראה את המחזה בכלל, אין בה הסתה. נכון, זו יצירה אולטרה שמאלנית שלא מתיימרת להיות מאוזנת ושמציגה את הנכבה ואת הפגיעה בבתי פלסטינים על ידי מדינת ישראל, אבל "פלסטין" לא יוצאת כנגד המדינה, לפחות לא באופן ישיר. היא לחלוטין מתריסה כנגד מציאות שלטענתה הרסנית, משחיתה ואסורה, אך העדויות שהיא מביאה לבמה מהוות מסמך שמבקש לעשות דוקומנטריזציה לדו"ח הנזקים של דמות בדיונית של שמאי בניין שאומד את ההרס.
עכשיו, אחרי הלגיטימציה לויצמן ולתכנים שהיא מעלה בלי קשר לנפיצות הפוליטית שלהם (ובאמת הגיע הזמן להקשיב לאמירות שיש למעט ההצגות הפוליטיות שמוצגות כאן לומר – אף שבאותה המידה שיש הצגות עם אוריינטציה שמאלנית, הייתי שמח ליותר תיאטרון שמציג את עמדת הימין, כי אין כזה בארץ - גם אם מי שמתנגד ליצירה מסוימת עם גוון אידיאולוגי מובהק מגיע מהצד השני של המפה), הגיע הזמן להתייחס לתיאטרון עצמו: ארבעה שחקנים (ג'ורג' איברהים, גסאן אשכר, אמג'ד באדר וחאולה איברהים) מציגים בהמון אנרגיה רצף כרונולוגי של בתים שנהרסו מכל מיני סיבות ובכל מיני דרכים.
"פלסטין" עשויה היטב וקולחת. הראפ הקצבי, ששובר את האווירה המעיקה, הולחן על ידי תאמר נפאר, אמן נוסף שנמצא בכותרות לאחרונה. הבעיה מתחילה לקראת האמצע, כשההתעקשות לגעת בעובדות מעקרת את המימד האמוציונלי ואז הגשת הטקסטים העמוסה פוגמת ביכולת של האירוע הבימתי לצאת מהקונספט שלו.
• תאמר נפאר: "כשרגב מדברת על פריפריה, היא לא מתכוונת אלי"
בקטע הסיום, שלמיטב הבנתי נגזר מסיפורו האישי של ג'ורג' איברהים, הבטתי לו עמוק בעיניים ממושבי בשורה הראשונה והזדהיתי עם הכאב שלו ברמה הכי בסיסית, כאדם או כצופה בהצגה. פשוט שחקן נפלא. לא לחינם הוא זכה בפרס מיוחד למבצע על הופעה יוצאת דופן.
השופטים נימקו את הענקת הפרס "על נוכחות בימתית עמוקה עשויה שכבות שכבות של שחקן שמביא אתו סיפור חיים, שכל הווייתו הבימתית משקפת ארכיאולוגיה של עולם תיאטרון מקומי. בצניעות, כנות, ישירות, בעידון רב, בעוצמה ובמבט ישיר הוא מספר את הסיפור שלו ושל שותפיו ליצירה ואי אפשר שלא להקשיב להם".
רק כ-150 איש צפו בעכו ב"אי שם" מאת סתיו פלטי נגב ובבימוי הישאם סלימאן (הפקה: תיאטרון אנסמבל פרינג' נצרת), ארבעה צופים בלבד בכל הרצה. זו הצגה לצופה יחיד שמורכבת מארבעה מונולוגים בני שבע דקות של ארבעה פליטים. הארבעה נודדים בין תאים שבכל אחד מהם שחקן שמגלם מהגר ממדינה אחרת. הרעיון החכם ראוי לשבח, ולו רק כי הוא מאפשר לך לזמן קצוב לחדור אל עולמה של דמות ואל האובדנות האישיים שהיא חוותה באינטימיות יתרה.
הפליט הסורי (מחמוד מורה), מחובר כעוגן לחרטום ספינה, מספר איך איבד את ילדיו וביתו; הפליטה המצרייה בשמלה מפוארת (ראודה סלימאן) שופכת קרביים במעבר מהחלום להיות זמרת בארץ מולדתה להיותה עובדת ניקיון בישראל; הפליט הפלסטיני (וסים ח'יר) נעקר ממשפחתו ונזכר בילדותו; הפליט הסודני (חמיס אלשייח') ברח מדרפור והתגלגל לכאן בדרך פלא.
המהגרים מצליחים להפוך את היושב מולם לשותף מלא בטרגדיות שלהם. סלימאן ארג ארבע מונודרמות מורכבות בכרטיס אחד והבימוי אכן משכנע. נעתי במעגל הייאוש הזה בהמון עניין, ברם לא נוצר החיבור הנדרש בין המקטעים.
אקו"ם