אתרים מומלצים

הזירה הלשונית: המיתוס האמיתי של כוח צביקה

מה מעמדם של מיתוסים ישראליים, איך העליב איתמר בן אב"י את אחד העם ומה זה כדוריריות? הזירה הלשונית מתכוננת לבחירות בארה"ב עם מילון מ-2012 שעדיין רלוונטי

תגיות: הזירה הלשונית,כוח צביקה,אחד העם,איתמר בן אב"י,אליעזר בן יהודה,בחירות בארה"ב,ברק אובמה

הרוחות רגשו השבוע סביב הטענה ש"כוח צביקה" הוא סיפור אגדה, או בהגדרה אחרת "מיתוס ולא אמת היסטורית". האפשרות השנייה בעייתית, שכן אמת היסטורית עשויה להפוך עם הזמן למיתוס, אם היא משרתת את האתוס, את הערכים המכוננים של החברה.

עוד כותרות:
• אורטל בן דיין: "בר רפאלי דוחה"
• גל גדות: "ישראל היא הבית שלנו"
• בן 13: "גוף מושלם, רוצה אותך לכבוש"
• טילטיל וטהוניה משיקים ריאליטי חדש

לכל הדעות "כוח צביקה" הוא אירוע היסטורי, העובדות סביבו נופחו כנראה אך לא על ידי צביקה גרינגולד עצמו. לשפה יש כאן תפקיד: למיתוסים יש שמות וכך הם נחרתים בזיכרון. מיתוסים יהודיים רבים עוסקים בהישרדות ובמלחמות, והם משרתים אתוסים כמו "מעטים מול רבים", "עם לבדד ישכון", "מסירות הנפש", "קידוש השם" ועוד. כאלה הם מיתוס מצדה, מיתוס בר כוכבא, ומיתוסים מודרניים. רובם מיתוסים קבוצתיים: מרד גטו ורשה, שיירת הל"ה, מבצע אנטבה ועוד. באתוס הלוחם הישראלי נמצא מעט דמויות מיתיות, והבולט בהם הוא יוסף טרומפלדור. התרבות היהודית-ישראלית, שהיא קהילתית-שבטית, מעדיפה מיתוסים קבוצתיים על פני מיתוס לוחם-על, וכשיש מיתוס של לוחם בודד הוא זוכה שוב ושוב לניסיונות קעקוע, כפי שקורה עתה לצביקה גרינגולד.

במחקר השפה הצבאית שערכתי מן הצהלית ניסיונות הקעקוע יוזרים שוב ושוב. חייל בחטיבת הצנחנים אומר: "אם את רואה את הסיפורים של מאיר הר ציון וקפוסטה, הם היו חבורה של ילדים מופרעים". מאיר הר ציון נחשב לאחד הלוחמים הנועזים בצה"ל, מיכה בן ארי קפוסטה היה סייר בחטיבת הצנחנים ונודע בעוז רוחו, אך המיתוס שנוי במחלוקת. בספרו של בוריס זיידמן "שפה שסועה" אומר אחד החיילים: "בתחת שלו משמעת לילה וסיכון האביב-נעורים דה לה שמאטע שלו". הרמז לחייל המעוטר ביותר בצה"ל, אהוד ברק.

הגיבור היחיד שלא היו עליו מחלוקות, עד היום, הוא כאמור אל"ם צביקה גרינגולד שפקד על קבוצת לוחמי שריון שהדפה באמצעים דלים כוח סורי בקרבות יום הכיפורים ברמת הגולן. בעז נוימן מזכיר אותו בספרו "חייל טוב": "כולם רצו להיות צביקה מכוח צביקה". אז עזבו את המיתוס הזה במנוחה. הוא גם היסטוריה, וגם משהו שבהחלט נכון לחנך לאורו.

התרבות היהודית-ישראלית, שהיא קהילתית-שבטית, מעדיפה מיתוסים קבוצתיים על פני מיתוס לוחם-על. צביקה גרינגולד צילום: ראובן קסטרו

איתמר בן אב"י מכה שנית

הוצאת ידיעות אחרונות עשתה מעשה גדול והוציאה לאור מהדורה חדשה ומוערת של האוטוביוגרפיה של איתמר בן אב"י, שהופיעה לראשונה ב-1961, 18 שנה אחרי מותו של בן אב"י, תחת הכותרת הלא-תקשורתית בעליל "עם שחר עצמאותנו". שם המהדורה המחודשת הוא "החצוף הארצישראלי", והוא כינוי גנאי שהדביק לו ראובן בריינין בעקבות מאמר שכתב בן אב"י נגד יהדות הגולה. לספר המחודש נכתבו הקדמות מאת ירון לונדון ומאיר שלו. בן אב"י היה אדם יוצא דופן, מבריק, פעלתן, חדשן שפה, אבל בעיקר ירש מאביו את העקשנות הבלתי מתפשרת. אלא שבעוד בן יהודה, שהוחרם תחילה, הפך בעקבות העקשנות שלו לגיבור-על ציוני עוד בחייו, איתמר יצר לו שורה של אויבים מכל העברים, ובסופו של דבר נאלץ לרדת מהארץ ונפטר בחוסר כל בארצות הברית.

הספר כתוב בשפה שיש בה לא מעט יסודות ארכאיות, כולל אפילו שימוש בו' ההיפוך התנכ"ית, כמו במשפט "התבלמתי ואתחתר אל עומת מטרתי", ועם זאת זו עברית שוטפת, שרירית וברורה לחלוטין לקורא מודרני.

"החצוף הארצישראלי" מביא כמה סיפורי משפחה מוכרים פחות מחייו של איתמר. את שמו הוא קיבל מאמו דבורה, והוא מסביר: "בחצרנו היה גדל עץ תמר, ואמי שבאה מארץ הצפון אהבה את העץ הזה". השם לא התקבל, כמו גם השם שנתן לו אביו, "עֵבֶר". הוא נקרא בן ציון אך בהמשך חייו אימץ את השם איתמר. כאשר היתה אשתו לאה בהריון החליט שמדובר בבן, ושמו ייקרא אופיר. אופיר סימן את אהבתו הגדולה לים, והוא תכנן להקים את צבא הים הישראלי, ואפילו העלה אפשרות שאופיר היא המקור לשם אפריקה. נולדה בת, ושמה דרור. דרור נפטרה בילדותה, ובתו השנייה נקראה גם היא דרור, לימים דרורה בן אב"י.

כשחמדה, אמו החורגת, שביקשה שיקרא לה אָמָא ולא אִמָא עלתה ארצה עלתה אתה גם הסבתא, אמה של חמדה ואם אמו הביולוגית דבורה. איתמר הצעיר לימד אותה עברית, אבל היא נהגה להתבלבל בין המילים. המילה הראשונות שלמדה היו 'עגלה', 'סוסים', 'הביתה' ו'טוב', אבל היא נהגה לקרוא לסוסים עגלה, ולהביתה – טוב. לארוחת החמין שבישלה קראה טשולנט, סירבה לקרוא לה בשם עברי וטענה: "חמין – זה טשאי [תה]".

לאיתמר וללאה היו משחקי חיזור. היו לה מחזרים רבים, והוא היה שואל: "ובכן, לא נשארה לך בשבילי אף פיסת יד?" היא עונה: "אולי נשאר עוד קצת אצבע". "והטבעת?" הוא עונה, "הלא שייכת לאצבע". "נכון", היא עונה, "אבל הטבעת שייכת לתובע". והוא עונה: "אויה לי, אמנם, אם רק אתבע, ולא אשיג, כי אז הלא אטבע ואינני".

ירש מאביו את העקשנות הבלתי מתפשרת. אליעזר בן יהודה צילום רפרודוקציה: פלאש 90

איתמר היה איש ציבור, נואם בחסד וציוני נלהב ועם זאת בעל השקפות ייחודיות. הוא תמך ברעיון הקנטונים בארץ ישראל – שלושה קנטונים: יהודי, מוסלמי ונוצרי. הרעיון הקים עליו את מנהיגי הציונות וכמעט גרם להחרמה שלו. כשהוא מסביר את הרעיון לז'בוטינסקי ואומר "הקנטוניות שאני מציע", עונה ז'בוטינסקי "הקטנטוניות רצונך לומר". עונה לו איתמר: "יפה לדעתי קטנטוניותי בהסכמת הערבים, מגדלדליותך באיבתם אלינו".

החוצפה של איתמר גרמה בילדותו לקרע בין אביו לבין אחד העם. כשבא אחד העם לביקור בביתם לקח אותו על ברכיו ואמר "שלום לך בן ציון? מה שלומך". השיב איתמר הקטן "שלום, אדוני קורח". אחד העם קפץ מכורסתו בזעף מתפרץ ופנה לאליעזר "כנשוך עקרב": "לא! לא! אם כאלה יהיו דוברי עבריתך להבא, אדוני בן יהודה, מוטב שלא ידברוה כלל". איתמר התייחס להיותו של אחד העם קירח, אחד העם סבר שהכוונה היא לקורח איש המדנים, ובין בן יהודה לאחד העם עבר חתול שחור לזמן רב.

איתמר בן אב"י הוא אבי העיתונות המסחרית בישראל, ויש שיאמרו, העיתונות הצהובה, בעיתון שהקים, "דואר היום". יום אחד פרסם סיפור על שריפה בעיר בעמוד הראשון ובכותרת שחורה גדולה, הציבור הזדעזע והוא זכה לקיתונות של ביקורת. המתחרה העיקרי, אולי היחיד שלו באותם ימים היה עיתון הארץ, שבו היו בעיקר מאמרים עמדה והגות, ורק בעמודים הפנימיים הובאו ידיעות חדשותיות. נהגו לומר כי "הארץ הוא אולי עיתון הגון, אך אינו עיתון; 'דואר היום' אינו הגון אולי, אבל הוא עיתון". איתמר ראה בכך מחמאה גדולה.

מר סלע ואי רוגזה

איתמר אהב מאוד משחקי לשון והעמיד אותם לשירות הרעיון הציוני. בין היתר ניסה לקשור שמות של אתרים בעולם לעברית. וכך טען במסע ימי באיים שליד איטליה כי הר הגעש אתנה נקרא "אש-נע", מצר מסינה "מי סיני", סדרדיניה "שר דן" ומרסיי "מר סלע". במסע בצרפת קרא לעיר ארל אריאל, לאביניון אבי-נון ולפריז – עיר פרזות. בפגישה עם מוסוליני דיבר על הקשר בין רומא לארץ ישראל, והשמיע מדרשי שם נוספים: סיציליה היא "שיא סלע", סירקוזה "שיא רוגזה" ואיטליה היא "אי טל יה". מוסוליני התרשם.

איתמר האמין בליטון הכתב העברי. באופן מעשי חשב שבדרך הזו ניתן יהיה לקרב את העולים החדשים לעברית. היו לו גם נימוקים היסטוריים, מופרכים יש לומר. לטענתו עשרת הדיברות ניתנו למשה בכתב שממנו לקחו הלטינים את האותיות שלהם. איתמר סיפר זאת לקצין טורקי צעיר שהכיר בירושלים, ג'מאל פחה, והציע לו להעביר גם את הטורקית לכתב הלטיני. ג'מאל פחה להפך לאתאטורק, מייסד טורקיה החדשה, והעביר את הטורקית לכתב הלטיני. אם סיפורו של בן אב"י הוא אמת היסטורית, הרי איתמר הוא אבי המהלך הדרמטי של ליטון הטורקית.

המיליונאי מחכה בקיבלון

איתמר חידש מילים רבות, מאות, ביניהן מילים מרכזיות שנקלטו כמו עצמאות, אכזבה, מפית, אווירון ועוד. לצד זה זרוע הטקסט מילים שחידש או שחידשו אחרים בתקופתו ולא נקלטו. להלן רשימה חלקית.

התמנאם. הפליג בנאומים. פועל שאיתמר משתמש בו לתיאור נאומיו שלו.

וחידיות. סולידריות, בהשפעת המילה הערבית וחד (אחד).

חִרבן. גרם לחורבן. איתמר מתגאה בספר שהמציא כמה וכמה מילות סלנג, וזו ביניהן.

ירכתונים. פליטונים, כי הופיעו בירכתי העיתון.

כדוריריות. גולות.

מַהֶרֶת. דיליז'נס.

מוריון. סמינר למורים.

מיליונאי. מיליונר.

מָנוֹם. קרון שינה.

מַקושית. קסילופון.

מר עיר. ראש עירייה.

נגד-שמיות. אנטישמיות.

נחשן. עפיפון. מילה שחידש כשהיה בן שמונה.

סדרון. מכונת סדר דפוס, ליינוטייפ.

סובבת. מכונת רוטציה להדפסה.

עזאזלן. גידוף שהציא על בסיס 'עזאזל'.

קיבלון. קבלת פנים.

רדיא. רדיו. לטענתו זו מילה תלמודית כשרה.

תבחין. דיאגנוזה.

תחזיר. פזמון חוזר.

נחשן צילום: אריק סולטן

גברים לבנים ומדינות נדנדה

לקראת סיום מערכת הבחירות המטורללת של 2016, מילון מן העבר הקרוב, שפורסם לפני ארבע שנים בדיוק, ב-2012. חלק מהערכים עדיין אקטואלי.

אוֹבָּמָה קֶר. כינוי לרפורמת הבריאות של אובמה, בעקבות health care. אישור החוק בעזרת שופט שמרן נתן את האות לחזרת אובמה לתמונת הנשיאות הבאה.

אוֹהָיוֹ. לא ברור כמה ישראלים היו שם אי פעם, אבל היא היתה לשעה למדינה המפורסמת ביותר ביבשת.

איש הפּיצה. הרמן קיין, מועמד נבער והזוי במירוץ הרפובליקני.

ארבעים ושבעה אחוז. בטלני כל ארצות הברית על פי רומני, נאמר בכינוס חסוי של האלפיון העליון.

בֶּנְגָזִי. כמה דיפלומטים הרוגים בלוב, פדיחה בוושינגטון.

גברים לבנים. המניה הבטוחה של רומני. הבעיה היא שהם הולכים ומתמעטים.

הקול היהודי. חשוב? לא חשוב? לא חשוב.

טווח הטעות הסטטיסטית. הקלישאה הכי מעייפת לאורך תקופת הסקרים הבלתי נגמרת.

יום כיפור של הסוקרים. טראומה ישראלית מכמה מערכות בחירות, שהושלכה על התחזיות לניצחונו הבטוח של אובמה.

ישראל. המילה הנפוצה ביותר בעימות השלישי בין אובמה ורומני. פלסטינים? יוק.

מישל וקלינטון במסיבת התה

מדינות מתנדנדות. או בתרגום מילולי "מדינות נדנדה", הנודניקיות של מערכת הבחירות.

מִיטְמֶנטוּם. חידוד אמריקני המתאר את המצב אחרי העימות הראשון, שבו עבר המומנטום לרומני, עד העימות השני.

מישֶל. הכוכב האמיתי של מערכת הבחירות.

מסיבת התה. עדיין לא נקבע מי מטורפת יותר: מסיבת התה הרפובליקנית, או זו של עליסה בארץ הפלאות.

פוֹר מוֹר יִירְס. ארבע שנים נוספות! סיסמת ההישרדות של אובמה שירשה את סיסמת התקווה מלפני ארבע שנים: yes' we can!

קלינטון. הוא שוב אתנו, צרוד, שרמנטי, מאוהב, השמעון פרס של הפוליטיקה האמריקנית.

שובר שוויון. אוהיו? פלורידה? פנסילבניה? העיקר שנמשיך לשחק טניס, ושהכדור יפול כל פעם במגרש אחר.

תעודת הלידה של אובמה. האתנחתא הקומית של מערכת הבחירות, כולל צילומי לידה מפוברקים וסיפור חביב של אובמה על משחק כדורגל עם דונלד טראמפ.

תעשיית השְלֶפּ. התגייסות להסעת קשישי פלורידה היהודים לקלפיות.