יו"ר אגודת הסופרים: "אנחנו כבר בתהום"
"אי אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים בארץ", אומר צביקה ניר בעיצומה של אחת השנים הסוערות שידע שוק הספרים הישראלי. ראיון חצי אופטימי על הפיחות במעמדה של הספרות, הצורך לאחד את משרד התרבות ומשרד החינוך ואתגרי אגודת הסופרים: "בתקופה בה שולטים מיליטריזם, נהנתניזם, דתיזם ופופוליזם, הספר נשאר בחוץ"
"בארץ אי אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים. אפילו הסופרים או המשוררים הבולטים, כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו או רוני סומק, מתפרנסים מהוראה, מכתיבה עיתונאית או מהאקדמיה - אף אחד מהם לא חי מכתיבתו. זו בעיה שקיימת ברבים מתחומי האמנות, וגם לצייר או לשחקן קשה מאוד להתפרנס כאן, אבל לספרות יש בעיה נוספת, והיא שאין לה מעמד, הכרה או יוקרה. בישראל, בניגוד לחלק ממדינות העולם, שופטים דבר על פי ערכו הכלכלי, ולא הרוחני", אומר צביקה ניר, יושב ראש אגודת הסופרים העברים בישראל, איש ציבור, סופר ועורך דין.עוד כותרות:
• בן 13: "גוף מושלם, רוצה אותך לכבוש"
• "הטוב מכולם": מספיק לראות חצי תכנית
• הישג מרשים ליצירה הדוקומנטרית הישראלית
• שי חי נחקר בחשד לאיומים והפצת תמונות עירום
"במשך שנה, לימדתי בתיכון ספרות, בהתנדבות, ומאוד נהניתי, אבל זה היה מאוד קשה, מפני שחלק גדול מן התלמידים לא הבין את השפה, את העברית שבה הטקסטים כתובים, ומצאתי את עצמי מתרגם להם את שפת הכתיבה לעברית המובנת להם. המסקנה היא שיש משהו לקוי גם במערכת החינוך וגם בבית, ששם כנראה לא מטפחים את הקריאה ואת ההבנה של טקסטים ספרותיים. צריך שיהיה כאן שינוי תפיסתי, צריך להחליט שמגיל גן יהיו כאן לימודים הומניסטיים, שההורים יהיו מעורבים בלמידה, שיעודדו ילדים לקרוא יותר.
"אגב, הפיצול הזה בין משרד החינוך ומשרד התרבות לא הגיוני – מהי תרבות בלי חינוך, ומהו חינוך בלי תרבות? גם רוב הרשויות המקומיות לא פועלות לקידום הספרות ולעידוד סופרים ומשוררים –הרשויות מתחייבות לפנות את הזבל, ולדאוג לתשתיות, תברואה, גיזום עצים ועוד פעולות שקשורות בצרכים בסיסיים יותר, כנראה, ולא לקידום הספרות. הטלוויזיה, שהיא מסחרית במהותה, לא מקדישה לספרות כלום, חוץ מאיזו תכנית אזוטרית, אולי, וכשיש, זה לעתים קרובות שיווקי. אני חושב שבעניין הזה, אנחנו לא עומדים על סף תהום – אנחנו כבר בתהום", אומר ניר. "זו אחת הסיבות לכך שהסכמתי להיות יושב ראש האגודה, לנסות לעצור את ההידרדרות שיש בעניין הספרות והיחס אליה, לעורר מודעות וחשיבה בעניין".
התמנית לתפקידך כיושב ראש אגודת הסופרים לפני קרוב לשנה, בדצמבר 2015. איך אתה מסכם את השנה הזו?
"זו הייתה שנה מאוד קשה, ובעיקר בהיבט הכלכלי. פעם, בזמנים שהיו הרבה יותר קשים למדינה, תקציב האגודה היה פי שלושה או ארבעה, וזה קשור למעמדה של התרבות ולמעמדו של הספר. מצבה הכלכלי של אגודת הסופרים מאוד מטריד אותי, וזו אחריות גדולה מאוד לעמוד בראשה, גם מן הבחינה הכלכלית – אני אחראי לגוף שמחר יכול לקרוס. אז אני מתרוצץ, מגיש בקשות, מרגיש כאילו שאני מחזר על הפתחים. היו לי, ועדיין יש לי, הרבה תכניות ושאיפות שנוגעות לאגודת הסופרים, אבל את חלקן אני שם כרגע בצד, משום שמבחינה תקציבית, נכון לעכשיו, הן לא ריאליות. יש כאן מידה רבה של דון קישוטיזם, בעיסוק בקידום סופרים וספרות במצב הקיים.
"הייתי רוצה שכמה שיותר סופרים ומשוררים יצטרפו לאגודה, מפני שחשוב שהסופרים יהיו מאוגדים, שתהיה להם איזושהי אמירה בנושאים שונים", מוסיף ניר ואומר. "בשנה האחרונה, נתקלתי בכמה מקרים, כמו מקרה 'גדר חיה' , ואחרים, שאם האגודה הייתה חזקה יותר, והיו חברים בה יותר סופרים ומשוררים, קולה היה נשמע בהם. חשוב מאוד שנשמיע את קולם של הסופרים – לא מספיק לערוך ערבי קריאה ושירה, צריך גם לדבר, גם אם הדיונים יעוררו מחלוקת".
• דודו בוסי על בנט: שר לא חינוכי וצר אופקים
• הסופרת איריס אליה כהן מציגה עמדה אחרת
השנה בה נכנס ניר לתפקידו הייתה שנה סוערת בשוק הספרים הישראלי – פרשת 'גדר חיה' אליה התייחס בדבריו, ביטולו החלקי של חוק הספרים, המלצות ועדת ביטון בנוגע לספרים שיילמדו במסגרת מערכת החינוך ופנייתם של יותר ויותר כותבים לאלטרנטיבות הקיימות לשם הוצאת ספריהם, כמו פלטפורמות לספרים דיגיטליים והוצאה עצמית באמצעות פרויקט מימון-המונים.
מהם האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני האגודה?
"אתגרי האגודה הם אתגרי הספרות בארץ, אין הבדל ביניהם, והמרכזי שבהם הוא קיומה של הספרות. נסגרות מחלקות ללימודי ספרות, ולא רק – זה קורה בכל התחום ההומני. אני הייתי דווקא מרחיב את המחלקות, אפילו מסבסד אותן – איזה עם אנחנו, אם האלטרנטיבה היחידה שלנו לרוח היא בבית הכנסת? אנשים קוראים פחות ופחות, למרות שאומרים שאנחנו קונים יותר. הספר והספרות כל כך מרכזיים אצלנו, כעם, והציונות קשורה קשר עז בספרות – בלעדי הספרות, כלל לא הייתה ציונות. לכן, לאגודת הסופרים יש תפקיד לאומי, לשמר עד כמה שניתן את מרכזיותו ומקומו של הספר, במובן הרחב – ספרות, מחשבה, התמודדות אינטלקטואלית, מחזאות, שירה. ולצערי, כיום יש הרבה פחות מכל אלו – פחות התמודדות אינטלקטואלית עם נושאים שונים, פחות הפריה. זה האתגר, הן של האגודה והן של המדינה".
מדוע, לדעתך, חל פיחות במעמדה של הספרות?
"אנחנו חיים בתקופה של מרובע – מיליטריזם, נהנתניזם, דתיזם ופופוליזם, ככה אני מכנה את זה, וכשאת מחברת את כל אלו יחד, הספר נותר בחוץ, הוא נדחק החוצה, מפני שבמידה רבה, הוא לא עונה על הקריטריונים האלה. הרבה אנשים מחפשים משהו שלא מפעיל את האינטלקט, שלא מצריך יותר מדי מחשבה, שמעביר את הזמן".
לאורך שיחתנו, מדגיש ניר את חשיבותה של הנאת הסופר, בעיניו, ממלאכת הכתיבה, ואת עמדתו כי כותב אינו יכול ליהנות הנאה שלמה אם יכווין עצמו לקהל קוראיו ויקדיש תשומת לב יתרה לאופן בו יתקבל הספר על ידיו. "לאחרונה, נהניתי מאוד מקריאתם של כמה וכמה ספרים, שניכר בהם כי לא נכתבו עבור אהדת הקהל, ולא זכו להצלחה מסחרית רבה, אך היו נפלאים בעיניי", הוא אומר. "לספרים צריך להיות ערך שהוא מעבר לבידורי".
יש כיום שפע של פלטפורמות לפרסום – כותב כבר אינו תלוי בהוצאות לאור ויכול לפרסם טקסטים פרי עטו גם בבלוגים, בפייסבוק ובאתר אישי משלו.
"מאוד קל לפרסם בפייסבוק, כל אחד יכול להעלות לשם טקסטים פרי עטו, והדבר מוסיף עוד מורכבות לכך שלהגיד מיהו משורר ומיהו סופר זה תחום מאוד אפור. אני מעריך מאוד אנשים כותבים, כל הכבוד להם – צריך הרבה מאוד אומץ כדי לכתוב ולפרסם. אבל, מעבר לכך, יש כאן גם עניין של איכות. לפעמים אנשים כועסים עליי, אומרים לי: 'מי אתה שתקבע איזו יצירה טובה ואיזו לא?', ואני משיב להם: 'אני בסך הכל אומר את דעתי'".
אהבתו של ניר לספרות ולכתיבה ניכרת בו לכל אורך שיחתנו – בברק שבעיניו בשעה שהוא מציין את שמותיהם של סופרים האהובים עליו במיוחד ויצירות שנגעו לליבו, בחיוך שעולה על שפתיו כאשר הוא מספר על התעוזה שהיה זקוק לה על מנת לפרסם מפרי עטו.
"תמיד אהבתי מאוד ספרים, עוד כילד קטן מאוד הייתי מדפדף בספרים, והייתי קורא הרבה מאוד. ב- 1992 פרסמתי ספר שירי ילדים בשם 'המכנסיים של אבא', ובו שירים שכתבתי לבנותיי. תמיד אהבתי לכתוב, זה תמיד היה חלום, אבל לא הרגשתי מספיק מוכשר לזה – יש פער גדול בין מה שקיים אצלך לראש ובין מה שאתה כותב, כשהמחשבות עוברות דרך העט אל הדף", אומר ניר. "בגיל חמישים ותשע, סיימתי תואר שני בספרות, וזה פתח לי מאוד את הראש וגם נתן לי ביטחון. ובכל זאת, רק שבע שנים אחרי זה, יצא הרומן הראשון שלי. לקח לי זמן לחשוב, לארגן את המחשבות".
כשנה לאחר שהתפרסם הרומן הראשון פרי עטו, 'היד שהוציאה אותי להורג', ראה אור רומן נוסף שכתב, 'זמן הלב'. 'אמת', הרומן הראשון שכתב, עוד בטרם יצאו השניים, המתין במגירה ולא ראה אור במשך שנים ארוכות, עד לאחרונה. ביד רגישה ועדינה, אך בה בעת גם אמיצה, טווה ניר עלילה העוסקת באובדן ובהתמודדות עמו, במורכבותם של קשרי משפחה, בקושי להרפות מן העבר ולהיאחז בהווה, באהבה הורית ובחמלה, וכן בשאלות פילוסופיות באופיין, הנוגעות לשאלת קיומה של אמת ולהשלכות חשיפתה. באופן אינטליגנטי ומנומק, מותח ניר ביקורת על האופן בו נעשית הנצחתם של חללי מערכות הביטחון ומעלה תהיות באשר לדרך בה המדינה הופכת אבדן אישי ופרטי שחווה משפחה לאבדן לאומי, נחלת הכלל.
"'אמת' הוא הספר הראשון שכתבתי, ולא היה לי את הכוח הנפשי להוציא אותו לאור עד היום, מכל מיני סיבות. נושא השכול, שהוא אחד המרכזיים בספר, הוא נושא שחוויתי כבן למשפחה שכולה", מספר ניר, ששכל את אחיו עמוס במלחמת יום כיפור. "עוצמת הרגשות של משפחות שכולות היא דבר שהעסיק את מחשבותיי הרבה פעמים".
אחת הסוגיות הניצבות במרכז הספר, היא הרעיון – הטעון, יש לומר, להבחין בין משפחות ששכלו את בניהן בפעילות צבאית, ובין משפחות שבניהן נפטרו במהלך שירותם הצבאי, אך מסיבות אחרות, כמו מחלה, למשל. לשם מה דרושה הבחנה כזו, בעיניך?
"בימי זיכרון, יש משפחה שאומרת קדיש, ומתעורר סביב זה דיון טעון מאוד – למה דווקא משפחה שבנה חלה במהלך שירותו ונפטר היא זו שאומרת קדיש, ולא משפחה שבנה נהרג במלחמה? ובאמת, אני חושב שיש משהו לא כל כך נכון בזה שמכניסים את המקרים האלו והאלו בכפיפה אחת. בסופו של דבר, מהו ההבדל, מהבחינה הזו, בין חייל שנפטר ממחלה ובין צעיר שאינו חייל שנפטר ממחלה?
"אבי, שהיה קצין משטרה, נפטר במהלך שירותו, נקבר בחלקת השוטרים והפך לחלק מחללי מערכות ישראל", מוסיף ניר. "שמו מוזכר בימי זיכרון ומצוין בבית 'יד לבנים', ועל אף שסביר להניח שאבי היה שבע רצון מכך, בעיניי זהו אבסורד מוחלט. זה חיזק אצלי את התפיסה הזו".
מן הספר עולה אמירה שגילוי האמת אינו בהכרח מיטיב עם כל הנוגעים בדבר, וכי יש אמיתות שעדיף שלא לגלות. מהי עמדתך שלך בנושא?
"ממש לאחרונה שודרה בחדשות כתבה שעוסקת ב'כח צביקה' ובהעלאת ספק לגבי אמיתות המאורעות. אמנם לא צפיתי בה, אבל רבים פנו אליי, אמרו וכתבו לי: 'זה מזכיר מאוד את מה שכתבת בספר שלך'", משיב ניר, שבספרו מתרחשת פרשייה צבאית שנפתחת ונחקרת מחדש, במטרה לחשוף את האמת מאחוריה. "זה תלוי באדם - יש אנשים שבשביל האמת מוכנים להיהרג, ללכת עד הסוף, ויש אנשים שיחשבו שגילוי האמת יכול להרוס את חייו של אדם אחר".
הדמויות בספר נטולות שם. מדוע?
"זה באמת קופץ לעין?" שואל ניר בחיוך. "עשיתי זאת במתכוון, מכמה סיבות. הראשונה היא שלאחר ששני הרומנים הראשונים פרי עטי ראו אור, אנשים מיהרו לעשות מדרשי שמות ולייחס לדמויות משמעויות ותכונות שלא בהכרח התכוונתי אליהן. הסיבה השנייה להיעדר השמות, היא עצם כך שרציתי שלא השם יוביל את העלילה, אלא הדמות. שמות מעוררים בנו תחושות ומחשבות הנוגעות לאנשים שאנחנו מכירים בשם זה, והדמויות הופכות להיות מקושרות בעינינו, במידה מסוימת, לאנשים האלה. באופן דומה, ב'אמת' אני גם לא מרבה בתיאוריהן החיצוניים של רוב הדמויות, על מנת שהקורא לא יזהה אותן בהכרח עם אדם כזה או אחר בחייו שלו. אני רוצה שאנשים שיקראו את הספר, לא יקדישו מחשבה יתרה לתיאורי חיצוניים ולשמות, ויבחינו בשאלות שמעלה העלילה".
אקו"ם