"קשה לשחק בלי מילים? אני חושב שזה יותר קל"
הוא שיחק את הצל ב"פני צלקת", מאפיונר איטלקי ב"אוז", את הקשיש מטיל האימה מ"שובר שורות" ועוד עשרות תפקידי אופי בשלל סרטים וסדרות טלוויזיה. בריאיון מיוחד מספר השחקן היהודי–אמריקני מארק מרגוליס על האתגר בלשחק דמות שאינה מוציאה הגה, ומסביר למה בכל שבעים ושבע שנותיו לא הגיע לישראל
תעשיית הקולנוע והטלוויזיה קידשה מאז ומעולם את השחקנים הראשיים - הכוכבים. הם אלו שזוכים למרב תשומת הלב, לכסף הגדול ולתמונות על שערי המגזינים. לצדם, פועלים בווליום נמוך שאר השחקנים, אלו שעוברים מהפקה להפקה, מגלמים תפקידי אופי קטנים כגדולים, מתפרנסים למחייתם וממשיכים הלאה. רבים מהם אנחנו מכירים ואוהבים מצפייה בסדרות וסרטים, אבל הסיכויים שנדע את שמותיהם נמוכים.
אחד מהם הוא מארק מרגוליס, יהודי אמריקני שחגג בסוף נובמבר יום הולדת 77. הצצה לרזומה שלו מגלה רשימה מעוררת התפעלות של תפקידים בטלוויזיה ובקולנוע בארבעים השנים האחרונות. הוא החל להצטלם כבר ב־1976, אבל התפקיד הראשון המשמעותי שלו - זה שמהדהד עד היום - הוא אלברטו "הצל" ב"פני צלקת" משנת 1983. "אף אחד לא ידע שזו תהיה כזו הצלחה", אומר מרגוליס למוצש בריאיון שנערך בביתו, בשכונת טרייבקה במנהטן שבניו־יורק."עד היום, כל יום, עוצרים אותי ברחוב אנשים בגלל הסרט הזה. זה משגע אותי, אני אומר להם שעברו כבר 33 שנה, אבל הם לא מכירים אותי משום מקום אחר, למרות שעשיתי מאז קרוב למאתיים תפקידים".
מרגוליס הוא שחקן אופי עם קול נמוך ומחוספס ומנעד מרשים של טיפוסים שונים ומשונים שהוא מגלם לאורך השנים בקומדיות, דרמות ובסרטי פעולה. בשנות התשעים שיחק ב"1942" היומרני של רידלי סקוט, שהפך לכישלון כלכלי, ובסרט מסדרת "אייס ונטורה" של ג'ים קארי שהכניס 107 מיליון דולר לקופות. את הפריצה שלו לתודעה, בגיל 59, הוא חייב לתפקיד ב"פאי", סרט הביכורים של דארן ארונופסקי מ־1998, שם שיחק את ד"ר רבינוביץ'. מאז השתתף מרגוליס בכל שוברי הקופות של ארונופסקי - "ברבור שחור", "רקוויאם לחלום", "המתאבק" ו"המבול".
לצד ההופעות בקולנוע, טיפח מרגוליס קריירה טלוויזינית בסדרות כמו "אוז" ו"חוק וסדר", אבל את עולמו קנה ב"שובר שורות". בדרמת הפשע המשובחת הוא מגלם באופן מבריק קשיש משותק על כיסא גלגלים בשם הקטור סלמנקה, שלא מוציא מילה מפיו, מתקשר בעזרת פעמון ועדיין מצליח להטיל אימה. "זו החוויה הטובה ביותר שלי בטלוויזיה, נהניתי מאוד לצלם את הסדרה", הוא מספר, "אנשים כל הזמן שואלים אותי אם קשה לשחק בלי מילים, ואני חושב שזה קל יותר. העבודה פנימית יותר, לא צריך ללמוד מילים מדויקות, אבל בכל שאר ההיבטים זה בדיוק אותו דבר".
מרגוליס השתתף בסך הכול בשמונה פרקים, בשלוש מתוך חמש העונות של הסדרה, אבל התפקיד משך תשומת לב רבה והפך אותו ליחיד בהפקה שזכה במועמדות לפרס האמי על "הופעת האורח הטובה ביותר בתוכנית טלוויזיה". "הרבה לפני שבחנו אותי לתפקיד פנו לשחקן אחר שאני מכיר, מבוגר ממני, ממוצא לטיני, אבל ברגע שהוא ראה שאין לו טקסט, הוא הודיע שהוא לא מעוניין להשתתף", מספר מרגוליס. "אני הגבתי בדיוק ההפך - ושמחתי שאין לי שורות. אני מניח שהוא מתחרט על זה עכשיו".
איך התכוננת לתפקיד של הקטור סלמנקה?
"הדמות הזו היא סוג של מחווה, הומאז' לאמא של אשתי, שירלי. היא חיה בפלורידה בזמנו, עברה שבץ קשה ובמשך שנים שכבה במיטה בלי יכולת לדבר ולאכול לבד. בכל פעם כשבאנו לפגוש אותה היא הייתה מתרגשת, מה שגרם לה לעיוותים בפנים. את כל תנועת הפה של הקטור בשובר שורות לקחתי ממנה".
מה הפך את "שובר שורות" להצלחה עולמית?
"קשה לדעת מה גורם למשהו להצליח. אני מניח שזה מתחיל מכתיבה טובה וממשחק איכותי, ואולי האווירה המיסטית בניו־מקסיקו, שם צולמה הסדרה, תרמה במשהו לתחושה הכללית. זה אחד המקומות היפים והאהובים עליי".
בשנתיים האחרונות משתתף מרגוליס ב"סמוך על סול", סדרת פריקוול של "שובר שורות", שמתרחשת כרונולוגית כמה שנים טובות לפני הסדרה המקורית. שם הקטור סלמנקה הוא עדיין איש מבוגר, שעומד על שתי רגליו, מדבר ומנהיג את הכנופייה המשפחתית. "חששתי בהתחלה שהסדרה הזו תהיה הסוף של הקריירה שלי, מדובר במשהו אחר לחלוטין, אבל אני עדיין נהנה להשתתף בה", מסביר מרגוליס, "אני שמח על האפשרות לשחק מול ג'ונתן בנקס (מייק משובר שורות וסמוך על סול, ד"מ), שחקן נהדר שמעניין במיוחד לעבוד מולו ויש בו משהו ישיר ואמיתי. בעונה האחרונה היו לנו שתי סצנות משותפות, ולפני הצילומים הבן שלי צחק ואמר שכדאי שאבוא מרוכז, שלא אעשה מולו בושות".
אתה משתתף גם בעונה הבאה?
"צילומי העונה השלישית של סמוך על סול התחילו החודש, ובקרוב אסע לניו־מקסיקו לצלם שני פרקים".
איך העבודה עם וינס גיליגן, שיצר את שתי הסדרות?
"כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, ההתרשמות ממנו הייתה של מישהו צנוע ורגיל, ממש לא הטיפוס ההוליוודי, ואם לא הייתי יודע מה הוא עושה, הייתי מנחש שהוא מנהל סניף של איקאה. וינס הוא איש מוכשר עם חזון, שיורד לפרטים הקטנים ביותר ולא מוכן לוותר, עד שהוא מצליח לממש את החזון שלו".
לאחרונה צילם מרגוליס סרט בקליפורניה, ובימים אלה הוא משתתף בצילומי הסדרה "סמוך על סול". בנוסף, יצלם בקרוב עוד פרקים לעונה הבאה של "הרומן", שבין יוצריה נמנה חגי לוי, יוצר "בטיפול". "סך הכול זו הייתה שנה קשה, כי הפסקתי לעשן ויש לי כרגע בעיות עם הקול", הוא אומר. "הרופאים טוענים שזה יסתדר, אבל נאלצתי לוותר על כמה תפקידים שרציתי".
מרגוליס נולד בפילדלפיה ב־1939 לזוג מהגרים יהודים ממזרח אירופה. "אמא שלי הגיעה לארצות־הברית ב־1921 מבוריספול שליד קייב באוקראינה, כשהייתה בת שנתיים", הוא מספר, "זמן קצר קודם לכן, במהלך הפיכה באוקראינה, הגיעו לכפר שלהם קוזאקים, שהחליטו שאחד מנכדיה של סבתי הוא קומוניסט, למרות שלא היה. הם התעללו בו מול עיניה בכניסה לחנות המשפחתית הצנועה, עד שנפח את נשמתו. היא הייתה אישה קטנה, עם שיער ארוך שנגע ברצפה. קראנו לה בובע ולדעתי היא מעולם לא התאוששה מהטראומה הזו".
אביו הגיע מסביבת ביאליסטוק בפולין, בגבול לטביה, פולין ובלארוס. "הוא חי בחווה ואמא שלו נפטרה כשהיה בן שנתיים. גידלה אותו אמא חורגת שלא אהבה אותו ובגיל 12 העבירו אותו לגור אצל קרובים שלא הכיר. הוא דיבר יידיש ואנגלית, למד עברית וארמית בחדר כשהיה ילד, אבל עד היום אני לא מבין איך הוא לא שלט בפולנית".
עד כמה הייתם קרובים ליהדות כשגדלת?
"ההורים לא הלכו לבית כנסת כל שבוע ולא ערכו ארוחות שבת, אבל חגגנו את החגים, עשיתי בר מצווה, אבא לקח אותי לשמוע את כל נדרי בערב יום כיפור וכמה פעמים בשבוע הלכתי לבית ספר יהודי כדי ללמוד עברית. אני זוכר עד היום כמה תפילות בעברית, בנוסף לכמה מילים".
ומה הקשר שלך היום?
"כבר שנים שלא הייתי בבית כנסת, אבל לפני כמה שנים קראתי בברודווי מחזה בשם 'העולם של שלום עליכם' ושם החלטתי לחזור להדליק נרות בחנוכה. החנוכייה של אמא שלי זכרה לברכה נמצאת אצלי כאן בבית. זה תמיד היה החג המשמעותי ביותר בשבילי, אני אוהב את התפילות שמספרות איך האל עשה נסים עבור העם היהודי והשאיר אותנו בחיים. אני מאמין שבחנוכה נסים באמת יכולים לקרות, ואני מחכה לכמה כאלה בחיי.
"הנכד הבוגר שלי בן 17 והוא סובל מסוכרת, הוא במצב טוב מאוד ומעולם לא אושפז, אבל אני תמיד מקווה לנס שירפא אותו".
את תפקידו הראשון על הבמות עשה מרגוליס בגיל 15, כשהתקבל למחזה בפילדלפיה. "גדלתי במשפחה יצירתית", הוא מסביר, "אמא שלי הייתה ציירת ומעצבת, אבא נאלץ להתפרנס מעבודה שהייתה קטנה למידותיו, במפעל, אבל היה מעצב רהיטים מוכשר, ואח שלי מוזיקאי. כשגדלתי כתבתי הרבה ותמיד צחקתי שאני חולם להיות רופא, אבל לא רוצה לאכזב את ההורים".
מארק נרשם ללימודים בקולג' טמפל בפילדלפיה, אבל לא מצא את עצמו שם ובסתיו 1958 הגיע להחלטה ששינתה את חייו. "לא אהבתי את מחלקת התיאטרון בטמפל, למרות שהיום היא מצוינת, והחלטתי לעבור עם חבר לניו־יורק כדי ללמוד אצל סטלה אדלר, אחת ממורות המשחק הגדולות בכל הזמנים", הוא מספר, "היא הייתה גדולה מהחיים, ותמיד טענתי שאם אלוהים הוא אישה, זו כנראה היא. היה בה משהו שהפחיד אותי. בכלל, הרבה אנשים בניו־יורק הפחידו אותי כשעברתי, זו עיר מאוד שונה מהמקום שגדלתי בו, ובמשך עשור כולם נראו לי כמו ציידים ורוצחים.
"במשך תקופה הייתי העוזר של סטלה. כשהיא הלכה הביתה השגתי לה מונית, עשיתי עבורה קניות. הייתי מוקסם ממנה, היא גרה בשדרה החמישית ליד מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בדירה מדהימה.
"כשסיימתי ללמוד אצלה התקבלתי מיד למחזה בברודווי, אבל אז שיחקתי מעט מאוד, במשך שנים. בתחילת שנות השבעים המוקדמות הלכתי ללמוד אצל לי סטרסברג, ומשהו בדרך הלימוד שלו שחרר אותי. אז התחלתי לעבוד הרבה".
איש התיאטרון והקולנוע סטרסברג, ממורי המשחק הגדולים של אמריקה במאה ה־20, לימד שחקני ענק כמו מרלון ברנדו, דסטין הופמן, ג'יימס דין, מרילין מונרו, פול ניומן, אל פצ'ינו, רוברט דה־נירו, ג'יין פונדה, אלי וולך וסטיב מקווין. "סטלה נהדרת, אבל כשסיימתי אצלה יצאתי בתחושה שמחכה לי בחוץ העולם של צ'כוב. סטרסברג היה הרבה יותר מציאותי, הוא היה מצוין בעבודה עם חושים, ולמרות שהוא וסטלה הגיעו מאותה קבוצת תיאטרון, הייתה להם ראייה שונה לחלוטין. היא שנאה אותו כי היה בו משהו נבזי".
אתה עדיין משתמש במה שלימדו אותך?
"קשה לי להגיד היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אבל אני תמיד אומר שבכל מה שיש בי, תשעים אחוז זה מסטלה".
עד כמה קשה היה להתפרנס רק ממשחק?
"לקח לי הרבה שנים עד שהתפרנסתי רק ממשחק. מלצרתי 17 שנה, עסקתי בעבודות בנייה, עבדתי כמה שנים בגלריות איכותיות, מכרתי ציורים ולמדתי הרבה על אמנות.
"עם הזמן הצלחתי להשיג את הסוכנת הראשונה שלי, שראתה אותי במקרה בהצגה שעשיתי בבר בשכונה שלי, ואחרי שנים ארוכות של קשיים, התחלתי לעבוד באופן רציף, בעיקר בתיאטראות ברחבי ארצות־הברית. היה נהדר להתחיל להתפרנס מהמקצוע אבל גם לא פשוט, כי הייתי רחוק מהבית והבן שלנו מורגן היה תינוק אז".
במסגרת עבודות התיאטרון שלו שיחק מרגוליס ב־2014 תפקיד מוביל במחזהו של הכותב המוערך טוני קושניר, בשם המסורבל "המדריך הנבון לקפיטליזם וסוציאליזם, עם המפתח לכתבי הקודש". "טוני הוא אדם מבריק, ולמרות שהיה במאי להצגה, הוא היה איתנו בכל חמשת השבועות שבהם עבדנו על המחזה, והוא ניהל בעצמו כמה מהחזרות", הוא מספר, "הנושאים בהצגה היו גדולים ורציניים - מות השמאל באמריקה, והמחזה התבסס על שביתה מפורסמת של עובדי הנמל, שהרקע שלה היה העובדה שבעלי חברות הספנות החלו להחליף עובדים בציוד מקצועי. הרעיון היה למחות על כך שבעלי הממון משתמשים ברווחים שהושגו בזכות אותם עובדים, שהשקיעו את כל חייהם בעבודה וזכאים לחלק מהרווחים".
מה שיחקת שם?
"הדמות שלי הייתה נציג של איגוד העובדים על המזח בניו־יורק ובמהלך ההפקה אמרתי שאם אמות עכשיו, מילאתי את כל השאיפות שלי בתור שחקן. אהבתי מאוד להתעסק ברעיונות הגדולים האלה".
ההפקה הצליחה?
"המחזה רץ במשך חודשיים וחצי בברקלי, קליפורניה, והיה סולד אאוט למשך כל התקופה, למרות שזו הייתה הצגה באורך של ארבע שעות. בסופו של דבר העובדים ניצחו במאבק, ונחתם הסדר שבו הם המשיכו לקבל תשלום, גם אם בחלק מהמקרים המכונות היו אלה שעשו את העבודה".
נראה שאתה מאוד ורסטילי ויכול לנוע בין מנעד רחב של תפקידים.
"כששיחקתי מנהיג במאפיה, האיטלקים היו שואלים בינם לבין עצמם, 'איך היהודי הזה משחק את הסנדק'. שאלתי אותם: 'מה, אני מוגבל רק לתפקידי רב?' אף פעם לא רציתי להיות תקוע בסוג אחד של תפקידים. יש היום הרבה שחקנים, שכל מה שהם עושים זה לשחק את עצמם ואותו תפקיד פעם אחר פעם, הם עובדים הרבה וחלקם אפילו טובים. מבחינתי זה לא נורמלי, מעולם לא רציתי לעשות כל הזמן אותו דבר. סטלה אדלר הייתה אומרת לי - 'יקירי, אתה לא שחקן, אתה טיפוס'".
מה זה בשבילך להיות שחקן?
"הסרטים לקחו אותי למקומות יפהפיים בעולם ועברתי חוויות רבות, אבל האמת שאני לא נלהב מהמקצוע כמו שהייתי בעבר, וזה מטריד אותי. יש לי חבר שחקן, בשכבת הגיל שלי, שאמר לי שהתחיל לקחת רק תפקידים שמעניינים אותו, כי יש לו מספיק כסף לחיות. פעם הייתי לוקח מה שמציעים לי, עכשיו אני מתחיל לברור כמוהו".
מה אתה חושב על התיאטרון בימינו?
"כשהייתי צעיר עסקו בתיאטרון בנושאים עמוקים יותר, וברוב המקרים שאשתי רוצה שאצטרף אליה להצגה, אני מסרב כי אני בדרך כלל מתאכזב. זה מזכיר לי את השטויות שיש בטלוויזיה, שגם בה אני ממעט לצפות".
מוזר שאתה חלק מתעשיית הטלוויזיה אבל לא צורך אותה.
"אני תמיד אומר שאני מוכר את השירותים, לא משתמש בהם. בטלוויזיה אמנם משלמים לך כסף טוב בשביל לעבוד, אבל אתה מתעסק בשטויות".
מה אתה מעדיף, מצלמה או במה?
"בטלוויזיה ובקולנוע מרוויחים יותר, אבל חוויתי בתיאטרון דברים שלא חוויתי בשום מקום אחר".
ברגע של גילוי לב, מרגוליס מתלבט בקול ומפנטז על מעבר לעיר אחרת. "ניו־יורק היא הבית כבר הרבה שנים, אבל אני מזדקן, נחלש ואולי אמות בקרוב, והייתי שמח לעבור לגור בלוס־אנג'לס או בניו־מקסיקו, להיות קרוב לנכדים שלי. אבל מרכז החיים של אשתי ג'קי כאן. גם היא שחקנית וקשורה להרבה קבוצות תיאטרון ולהרבה פעילות שמתרחשת בעיר והיא מפחדת להשתגע אם נעבור".
מרגוליס מעולם לא ביקר בישראל, למרות שבמהלך הריאיון הוא משתעשע מהידיעה שחוק השבות מאפשר לו לקבל אזרחות בארץ: "תמיד הטרידה אותי המחשבה שלא נתנו למאיר לנסקי, שהיה רואה החשבון של המאפיה בניו־יורק, להגיע לישראל בגלל שהיה פושע, למרות שהיה יהודי. לנסקי גדל בעוני בשנות השלושים של המאה הקודמת, בלואר איסט סייד בניו־יורק, יחד עם הרבה יהודים קשוחים. באפר איסט סייד גרו אז קבוצות של גרמנים שתמכו בנאצים, ולנסקי לקח כמה חברים, שהלכו לשם ופירקו להם את הצורה. רק בגלל זה היו צריכים לקבל אותו בישראל".
למה אף פעם לא הגעת לביקור בארץ?
"כמעט כל המסעות שעשיתי בחיי היו קשורים לעבודה ותמיד חיכיתי שמפיק יביא אותי לישראל. ביקרתי בצורה כזו עד היום בחמישה־עשר מקומות בעולם, אני תמיד לוקח איתי את אשתי ג'קי ועבורנו זו גם חופשה".
לא מסקרן אותך לבקר אותנו, לעלות לירושלים?
"אני סקרן לראות את ישראל, אבל כל המזרח התיכון מפחיד אותי. אני יודע שאנשים בישראל לא מפחדים ללכת ברחובות, אבל מדי פעם אני שומע על אירועים ביטחוניים שמתרחשים שם, למרות שבימינו זה יכול לקרות בכל מקום. שמעתי שישראל היא ארץ מדהימה ואני צריך למצוא דרך להגיע אליה. אני רוצה מאוד שיביאו אותי אליכם לצלם סרט".
יש הרבה אנטי סביב ישראל בימינו. מה אתה חושב על זה?
"יש לי שכנה יהודייה, שהפסקתי לדבר איתה כי היא הולכת עם תיק שרשום עליו 'תחרימו את ישראל', והיא חלק מהרבה שליליות שקיימת כיום. אבל אני יכול למצוא לך חמישים מדינות אחרות, כולל ארצות־הברית, שקורים בהם דברים הרבה יותר חמורים. למה לא קוראים להחרים אותם? אח שלי, ג'רום מרגוליס, הוא עיתונאי שעוסק בנושא, והוא אומר שאם אתה שומע שקר מספיק פעמים, אתה מאמין לו.
"יש דברים שלא השתנו, או שחוזרים על עצמם. כשהייתי בפולין שמעתי הרבה הערות אנטישמיות על יהודים, המשטר הפולני חזר להיות קיצוני, גם בהונגריה זה מתחזק שוב - ובכלל בכל מזרח אירופה יש הקצנה מחודשת. מבחינתי, הפנאטים הדתיים בכל מקום ובכל דת הם תמיד הבעיה, כי הם טוענים שאלוהים אמר את מה שהם מאמינים בו".
מרגוליס אמנם לא ביקר עדיין בארץ הקודש, אבל הספיק לעבוד עם מנחם גולן ויורם גלובוס, בימים שבהם הפיקו השניים סרטים בהוליווד תחת חברת "קאנון", שהפכה לאגדה בשל ההפקות המוזרות והנחותות ברובן שיצרה. "שיחקתי אצלם בסרט אחד גרוע, 'מחץ הדלתא 2' עם צ'אק נוריס, שזכור לי כאדם נחמד שחיבבתי", נזכר מרגוליס, "צילמנו בפיליפינים, וביום שעזבתי נהרגו שישה אנשים. הם רצו לחסוך כסף, ונתנו לצעיר פיליפיני עם כמה חודשי ניסיון בלבד, להטיס הליקופטר עם כמה ניצבים והוא התרסק על צלע הר. אף אחד לא צריך למות בשביל סרט".
מה דעתך על תעשיית הכוכבנות בהוליווד?
"לפני כמה שנים הייתי מועמד לפרס האמי וזה היה מאוד נעים. הטיסו אותנו ללוס־אנג'לס, נתנו לנו חדר מפואר במלון יוקרתי עם נוף מדהים, לבשתי טוקסידו והוזמנו למסיבות נפלאות. כשהייתי צעיר, היו מעט מאוד אנשים שרצו להיות שחקנים. אני זוכר שבתיכון אחד החברים אמר יום אחד: 'מרגוליס רוצה להיות שחקן, מי הוא חושב שהוא, קלארק גייבל?' עכשיו כולם רוצים להיות סלבריטאים, להיראות טוב בתמונות במגזין מאיזו מסיבה. הרי מה קורה בכל המסיבות האלה? שחקנים מדברים שטויות אחד עם השני".
בתור שחקן מוכר בתעשייה, מרגוליס לא נדרש להיבחן באודישנים. "לפעמים מבקשים ממני לצלם את עצמי או להקליט משהו, כמו ב'חתונה היוונית שלי 2', שבו שיחקתי לאחרונה".
יש תפקיד שאתה עדיין חולם לשחק?
"הייתי שמח לשחק את שיילוק בסוחר מוונציה של שייקספיר. הוא דמות מעניינת ואני מאמין שהוא יהודי".
מה תמליץ לשחקן בתחילת דרכו?
"לא לעשות את זה. אני אומר לאנשים, שאם יש משהו אחר שהם יכולים לעשות, שילכו על זה. אני מבין שיש אנשים שזה בוער בתוכם, אבל זה קשה מאוד בימינו כי היום כולם שחקנים. הבן שלי, מורגן, היה שחקן נהדר במשך עשור, אבל לא הצליח לפרנס משפחה עם שלושה ילדים. הוא שינה כיוון והיום הוא מצליח מאוד".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"לפני כמה שנים הייתי באירוע לזכרה של אליזבטה ששבסקה, שחקנית פולנייה שמאוד אהבתי, ואחריו הלכנו קבוצה של חברים לאכול צהריים. היה שם שחקן בשם דיוויד מרגוליס, שנפטר לפני שנה, שאמר: 'אתם יודעים מה אני אוהב בכם המזרח־אירופים? יש לכם נקודת ראייה שחורה על החיים, אמריקנים תמיד חושבים שהכול יהיה בסדר, חוץ ממארק מרגוליס, שתמיד יודע שהכול יסתיים רע'. אהבתי את מה שהוא אמר. תמיד הייתי שלילי ודיכאוני, זה כנראה קשור לדרך שבה גידלו אותי".
אקו"ם