אנחנו לא ערוכים לסופה, ואנחנו אוהבים את זה
כל שנה מחדש אנחנו מכינים את מלאי התלונות לקראת המחדל החדש-ישן, לאי ההיערכות המוכרת זה מכבר, להפסקת תנועת הרכבות ולפקקים בדרך לעבודה, לצד האיילון העולה על גדותיו. מה יקרה אם נפסיק להתלונן וניערך בהתאם לסופה הבאה?
בסוף 2010 הר הכרמל עלה באש ולא בפעם הראשונה, וכמו בכל אירוע שמלכד את כל ישראל לקולקטיב אחד גדול, לכולנו יש זיכרון מסוים מכל אירוע כזה. שלי הוא נסיעה חזרה מהצבא ברכבת לילה, ותחושת השתאות כשראיתי הילה צהובה של אש מסביב לקצה הרחוק של הר הכרמל.מעבר לזיכרון הקולקטיבי, אנחנו גם זוכרים במדויק את הביקורת שהייתה לנו ולתקשורת על אותו אירוע. אם ניקח לדוגמה את צוק איתן, כולם זוכרים ממנו לפחות דבר אחד - חוץ ממני שאני זוכר את כולו כי הייתי עדיין בצבא וכמה אפשר לאכול טונה. בכל אופן, גם בצוק איתן, כמו באירועים אחרים, אנחנו אוהבים לזכור את המחדל הגדול: מנהרות הטרור של החמאס, שמחדל ההיערכות מולם חקוק בזיכרוננו, בדיוק כמו השריפות שפשטו כאן לפני שבוע.
נזקי סופה במשוב תאשור, שנת 2015
צילום: יהודה פרץ
רק שלשום יצאנו מגל שריפות ענק שהצית את המדינה והזכיר לנו את מחדלי ההיערכות שהיו ב-2010. אין מספיק חומר מעכב בעירה, תגובה לא טובה של הרשויות, וגם הפעם הגיח לו הסופרטנקר אחרי שהורידו את הוילונות והוא אפילו לא הספיק לתת הדרן, אבל איך אומרים? It ain't over until the fat aircraft flies.
גם מהשריפה הזאת יש להניח שכל אחד ייקח איזה זיכרון או אחד שניים שישכחו מיד כשנעבור לסקופ הגדול הבא, אבל עדיין ישבו לנו איפשהו בחלק האחורי של הראש, חבויים בתוך ארגז כזה של זיכרונות שאנחנו פותחים רק כשהנושא עולה.
האירוע הגדול הבא יחל, ככל הנראה, מחר, או כבר הלילה (ה'), עם הגעת הסערה הראשונה של החורף הזה. עוד לפני שהלהבות כבו, התחילו החזאים לדבר ולתת פרומו על הסערה שבקרוב תהיה פה ותחליף את האש במים. הסופרטנקר עוד לא הספיק להמריא בחזרה לקולורדו, וכבר הוצפנו בבדיחות על המים שהשאיר מאחוריו לעומת ההצפות שיהיו. וכן, כבר מעכשיו כולם מצפים למחדלים שיגיעו, כתמיד, כמו פטריות אחרי הגשם.
נזקי סופה בשומרון, שנת 2013
צילום: מרים צחי
חורף בישראל לא יכול להיות ללא הצפות, שטפונות, קיאקים ברחובות נהריה ורמת גן, רכבת ישראל תקועה בבנימינה, נתב"ג סגור. את האש בכביש 6 יחליפו הפקקים, תמונות של האיילון שעולה על גדותיו יפתחו מהדורות וסיפורים של אנשים שפונו מבתיהם יככבו בעיתונים. מיד אחרי הסערה התורנית יבוא השלג של ירושלים וצפת, בעקבותיו יגידו בתקשורת ש"זקני צפת לא זוכרים כזה חורף", וכמובן, אי אפשר בלי המגיב המגניב שיכתוב "אולי כי הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם", כרמז על כך שהם זקנים ואולי גם קצת סנילים, לא עלינו.
אבל הזיכרון הקולקטיבי לא סנילי, לא משנה כמה זמן עבר. אנחנו זוכרים את כל השריפות והשלגים ויודעים טוב מאוד שגם השנה נהיה מדינה לא ערוכה לא לאלה ולא לאלה.
ואולי ככה אנחנו אוהבים את זה, אחרת לא יהיה על מה לקטר, על מי לרחם ואת מי להאשים בפקקים. כשאני בוחן את השיח ברשתות החברתיות ובתקשורת על הסערה שאוטוטו כאן, אני לא יכול שלא לחשוב שהיינו מתאכזבים אם הסערה הייתה פשוט מגיעה וחולפת מבלי להשאיר אחריה כלום מלבד כמה משקעים, אולי קצת שלג שיערם בפסגות ההרים. הרי אפשר ממש לשמוע את הצקצוקים – "הסערה שלא הייתה", "סערה בכוס תה", "אסור להאמין לחזאים", "סתם קניתי נרות וגפרורים".
נזקי סופה בעכו, שנת 2010
צילום: עיריית עכו
אין ספק, אנחנו אוהבים את זה. זה נהיה חלק מאיתנו. בדיוק כפי שכולנו מצפים לנגוס כבר בסופגניות היקרות להחריד של רולדין ולהתלונן על עלותן באותו הביס והנשימה, אנחנו פשוט נתאכזב אם הסערה שניבאו לנו לא תייצר שום דבר דרמטי מספיק כדי לדבר עליו בשיחות הברזייה.
מכל אותן סערות שאנו מצפים שיהרסו לנו משהו מדי חורף כאילו זה חדש, דרך אסון הכרמל ב-2010, מחדל צוק איתן ועד גל השריפות של 2016, עושה רושם שאנחנו ממש מצפים לחוסר ההיערכות האופייני הזה. ואולי בעצם הכל הפוך על הפוך, וחוסר ההיערכות לאסונות הוא בעצם רק היערכות לציפיות שלנו לחוסר היערכות? לא יודע. אני מקווה דווקא שנעמוד בגבורה אל מול הסערה הנוכחית. ומי יודע, אולי אם נוכיח היערכות יוצאת דופן לאסון הזה, נלמד להקדים תרופה גם לאסון הבא. ממילא הזיכרון שלנו כבר מוצף בשטפונות מהשנה שעברה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם