ראשי » תרבות » במה

הקווים האדומים של דניאלה לונדון דקל

גם עם טור קומיקס אישי וחשוף, סדרה שכתבה המבוססת על דמותה ומחזה חדש העוסק בחיי הנישואין - דניאלה לונדון דקל מקפידה שלא תדעו עליה הכול. בריאיון היא מספרת למה היא מכנה את עצמה אמא מזניחה,
ומי המבקר הכי אכזרי שלה

חמישי בערב, מרכז תל־אביב. באולם הקטן והאינטימי "קאמרי 3" הצופים ישובים במקומותיהם, בזמן שהשחקנים יוסי מרשק וליליאן ברטו מציגים על הבמה סצנות מחיי נישואין, כאלו שכל זוג ימצא בהן את עצמו. ילדים וכביסה, מאבקי כוח והתחשבנויות. לפתע, השניים בוחרים צופה אקראי מן הקהל, מעלים אותו לבמה ומשתפים אותו בתוך העלילה. הקורבן התורן מאלתר בחן מהול במבוכה, ושב למקומו בסיום הסצנה לקול תרועות הקהל. על הקונספט המרענן אחראית דניאלה לונדון דקל, שכתבה את המופע הקומי "עובדים על הזוגיות".

"בפעמים הספורות שבהן ראיתי סטנד־אפ, הרגשתי איך ברגע שהסטנדאפיסט פונה למישהו מהקהל, זה מכניס את כל האולם לסטרס, אבל סטרס טוב, כזה שמעיר את המנמנמים", היא מספרת על הרעיון מאחורי הסצנה הלא שגרתית. "חשבתי שלקראת השליש האחרון, שיתוף של צופה מהקהל יכול לתת זריקת אדרנלין. אז בהצגה שלנו, המתנדב נדרש גם לשחק טיפה על הבמה, וככל שהוא משחק יותר רע, זה יותר מצחיק".

המופע שיצרה בשותפות עם מרשק וברטו ורץ בימים אלו בהפקה עצמאית בתיאטראות שונים (ההופעות הקרובות בצוותא ב־17 וב־31 בחודש זה), בוחן מה קורה לאהבה בין בני זוג לאורך החיים המשותפים. הוא בנוי ממערכונים קצרים שמסודרים על פני ציר זמן, מרגע ההיכרות ועד זקנה, ושזורים בו שירים שכתבה לונדון דקל והלחין יוני רכטר. הקהל מתמסר למתרחש על הבמה, מתרגש לפרקים ובעיקר צוחק, והרבה. "אני חושבת שהומור הוא כלי רציני. להסתכל על החיים בהומור זו בעצם היכולת להביט עליהם מהצד. זו רמה נוספת של תודעה, הדרך הנכונה בעיניי להעביר דרכה את החיים המשונים האלה".

אנשים פתוחים יותר לקבל באמצעותו מסרים?

"הומור מפרק התנגדויות ומאפשר להעביר מסרים בצורה הרבה יותר מתוחכמת ומרגשת, זה כאילו מהדלת האחורית. הומור גם יוצר הזדהות. אי אפשר לצחוק בלי להזדהות, בלי לראות את עצמך ברגע הזה ולהבין אותו מבפנים, משם הכוח. רואים את זה למשל ב'ארץ נהדרת' שנהנית מהרייטינג הכי גבוה בארץ ואי אפשר להאמין אילו מסרים הם מצליחים להחדיר שם. אתה לא עומד עם חומות מול הומור".

הקריירה של לונדון דקל (50) החלה לפני כמעט עשרים שנה עם לידת בנה הבכור, כשהחלה לתרגם את תובנותיה כאם צעירה לקומיקס שפורסם ב"העיר". בהמשך עברה למוסף "הארץ" ומשם נדדה לביתה הנוכחי ב"ידיעות", שם נחשב טורה לפופולרי במיוחד. "האמת שכל העניין של הכתיבה זה משהו שהתגלגלתי אליו", היא מספרת, "אני בוגרת בית ספר בצלאל במגמת תקשורת חזותית. כשהתחלתי לעשות קומיקס לפני עשרים שנה זה באמת היה בעיקר איור ומעט מאוד טקסטים. אבל התשוקה שלי תמיד הייתה להגיד משהו, לספר סיפור. לא לצייר. אף פעם לא איירתי לאחרים, אין לי שום עניין לצייר שדרה עם 500 עצים, זה משעמם אותי למוות. הצורך שלי לפני הכול תמיד היה סיפורי. אבל נדרשו לי המון שנים עד שהרגשתי שאני מסוגלת לעזוב את הקביים של האיור".

למה?

"כי לא היה לי מספיק ביטחון בכתיבה. היחסים בין איור לכתיבה הם קצת כמו לנגן עם שני כלים. עם הזמן אני מרשה לעצמי לנגן סולו רק עם אחד. מילים הן הרבה יותר מוחלטות, צריך להתחייב. באיור אפשר להיות יותר עמומים. איור עובד על רגש והוא הרבה יותר פתוח ונתון לפרשנות. לקח לי זמן ללמוד להתחייב, לדייק את מה שאני רוצה לומר".

יש לך קווים אדומים?

"הקווים האדומים שלי הם לכבד את הקווים האדומים של אנשים אחרים. בעלי למשל, שהוא גם אדם דתי, לא אוהב שאני מזכירה אותו בטורים. אז אני לא. אבל אני עושה הבחנה בין כתיבה אינטימית, לבין כתיבה מציצנית. אני מקווה שאני נכנסת לרובריקה הראשונה. מעטים הטורים שבהן אני באמת נחשפת או חושפת. אני בעיקר מחפשת את ההכללות, את המשותף לי ולעוד אלפי נשים. גם כשאני כותבת על הילדים שלי, אני כותבת על 'נוער'. לא עליהם באופן ספציפי".

איך באמת הילדים מגיבים לחשיפה?

"הם אוהבים, הם הרי חיים בדור הסלפי. אבל זה לא נורא מעניין אותם ולא נורא מפריע להם. אם כבר הם מתלוננים, זה על איך שציירתי אותם ולא מה שכתבתי", היא צוחקת.

איך מתמודדים עם השחיקה של כתיבת טור שבועי במשך עשרות שנים?

"לא מתמודדים. תמיד ישנו הפחד שלא יהיה על מה לכתוב. זה לא מתיישן. בשנים האחרונות הרחבתי את הנושאים ואני כותבת הרבה פחות על הילדים. גם המשחק בין הטקסט לאיור פתוח מאוד. כשהתחלתי לפני עשרים שנה, המדורים הראשונים שכתבתי היו קומיקס קלאסי. 'חמודי' היה בנוי עם תשעה ריבועים של שחור־לבן. מסגרת נוקשה מאוד. היום אני הרבה יותר פתוחה, אני לא מחויבת לא לפורמט ולא לנושא. אני כותבת על דימוי גוף ועל פוליטיקה, על מה שבא לי. אז קצת ניצלתי מהבחינה הזו. אם אני נתקעת, אני תמיד יכולה לעבור נושא".

חמודי הפך לפרזנטור של קופת חולים. הרגע שמסחרת אותו היה לך קשה?

"לי בכלל לא היה קשה, אבל בעלי התנגד. הוא נתן לי הרצאות שלמות על 'אמת אמנותית' ועל 'מסחור'. מזל שלא הקשבתי לו. אני לא טהרנית, זו נראתה לי דרך נהדרת להתפרנס. ה'ילד' היה המון שנים בבית, אז יאללה שייצא קצת לעבוד במקומי. מה גם שמדובר בקופת חולים, לא באיזה מותג מסחרי מזיק. ואני חייבת לומר שהייתה לי גם איזושהי גאווה שדמות קומיקס יכולה להיות פרזנטורית. אנחנו לא בדיוק מדינת קומיקס, כך שגם בפן המקצועי שימח אותי שהאמינו בו".

לונדון דקל מתגוררת כיום עם משפחתה בבית פרטי ומטופח בשכונת יד־אליהו בתל־אביב. בעלה, ד"ר משה דקל, הוא רופא משפחה שכאמור חזר בתשובה במהלך נישואיהם, ולבני הזוג שלושה ילדים. "משה הגיע מבית מסורתי והחל בתהליך החזרה בתשובה חמש שנים אחרי שהתחתנו. זה היה תהליך ארוך והדרגתי וכיום הוא עקף את ההורים שלו בסיבוב. הוא הרבה יותר דתי מהם, לצערי".

היה איזה שלב שחשבת להצטרף אליו?

"לא. אני חילונית בכל רמ"ח אבריי, אין בי תא אחד רליגיוזי. אני לגמרי ליאור שליין, רק פחות כוחנית ומחרחרת מלחמות אני מקווה".

אז איך זה עובד?

"רבים. אבל משתדלים לחסוך ריבים במקומות אחרים".

ואין כבר איזה סטטוס קוו שהתקבע?

"לקח לנו המון שנים לשחרר זה את זו לעולמו. להבין שגם בתוך חברות וקשר ומשפחה, יש מקומות אינטימיים ועצמאיים. ושזה מותר, ואפשרי, ואפילו נחוץ. הצורך בסימביוזה, שמתחילים איתו את הזוגיות אי שם בתחילת הדרך, מתחלף בסופו של דבר ומשנה את פניו. אני כבר לא רוצה להתערבב. אפילו לא עם הילדים".

בדיעבד, היית מתחתנת עם אדם חוזר בתשובה?

"לא, ודאי שלא. אבל זה לא אומר שאני מצטערת. הרווחתי המון מהחיים במחיצת אדם שונה ממני. תחשבי, רובנו חיים עם הדומים לנו. בסביבה התרבותית, החברתית, השבטית, ועל אחת כמה וכמה בתוך הבית. אבל כשחיים עם מישהו שונה, בתנאי כמובן שהוא מקסים, זה מרחיב את המנעד של האישיות. הרווחתי המון. לא מהדת, אלא מהמתח הזה, מההתמודדות עם חיים שלא לגמרי מתאימים לי. זה חידד אותי. למשל, עד שפגשתי את משה, לא חשבתי על החילוניות שלי ולא הייתי כל כך מוחלטת ואידיאולוגית בנוגע אליה. זה הכריח אותי לחשוב".

איך נראה היומיום שלכם?

"השאלה הכי קריטית הייתה לגבי הילדים, אבל מאחר שהוא חזר בתשובה אחרי שכבר היו לנו ילדים והם היו במסגרות חילוניות, אז הם המשיכו שם. לא העליתי בדעתי להעביר אותם מסגרות כי אבא שלהם החליט לקחת פנייה ימינה. אז ההסכם בינינו היה שהמסגרות יישארו חילוניות, אבל אם הוא רוצה להרביץ בהם תורה אחר כך, ולקחת אותם לבית הכנסת - תפאדל".

ואם הם ילכו בדרכו?

"אקבל זאת באהבה. לא בשמחה, אבל באהבה. עכשיו, כשהם כבר אנשים, הגדול בן עשרים ואחת והשנייה בת עשרים, אני כבר משוכנעת שלא משנה איזה דתיים הם יהיו, הם יוכלו להכיל את החילוניות שלי. אין בי פחד שהם יתרחקו, כי הם כבר נושאים נסיוב. הם קיבלו את הסובלנות מהבית. אז אם הם יהיו דתיים, ולפחות לגבי שניים מהם זו בהחלט אופציה, הם יהיו דתיים בצורה כזו שהם יוכלו להכיל גם את הערכים החילוניים שלי. הקשר בינינו הוא כל כך עמוק וקרוב שברור לי שהדתיות שהם יעצבו לעצמם לעולם לא תדיר אותי".

לפני כמה חודשים עברה לונדון דקל משבר בחיי הנישואין, שעליו כתבה בטור חושפני במיוחד.

"החיים המודרניים הם נורא מסובכים. הם התנגשות בלתי פוסקת בין צרכים, תשוקות והחארטה הזאת שנקראת 'מימוש העצמי' לבין מחויבות וחברות ואחריות. אני חושבת שאולי למגזר הדתי קל יותר עם הקונפליקטים האלו בגלל ערכי המשפחה, האיסורים והגדֵרות. יש קצת פחות כבוד להמצאה המודרנית הזאת שנקראת מימוש עצמי ויותר אחריות משפחתית וקבוצתית. זה משהו שהוא בילט אין ביחס לחברה ולקהילה".

ומי במקום הראשון אצלך - הילדים או בן הזוג?

"הילדים, ללא ספק. אני מרגישה שיש לי אחריות על האושר שלהם, על המבנה הנפשי שלהם, על השריטות והכאבים. אני מעצבת אותם".

ומבחינת רגש האהבה נטו?

"אמא שלי תמיד העדיפה את אבא שלי (ירון לונדון, א"א), זה היה גלוי וידוע, אבל אני לא מרגישה ככה. אני הכי אוהבת את הילדים. אני משוגעת עליהם. רק שיעזבו אותי בשקט".

איזו מין אמא את באמת?

"אני חברה מאוד טובה, אבל מבחינת טיפול וכאלה אני די מזניחנית. לא מכרכרת סביבם והם לא מרכז עולמי. כמה שאני לא מנסה אני לא מצליחה לסבול יותר מחמש דקות כדי שהם ייהנו. אני אנוכית מדי. גם כשהיו קטנים, לא סבלתי ללכת לגינות או לשחק משחקי קופסה. בקיצור, אני מאוד אוהבת שהם מסביבי אבל לא צריכים ממני משהו. ולא רק הם. אנחנו מין משפחה מאמצת כזו. תמיד יש לי כאן עוד ילדים. בני ובנות הזוג של הגדולים, בני דודים, עכשיו יש לנו אחיינית שגרה אצלנו כמה שנים. אני נורא אוהבת שהבית מלא בהם, אבל ממרחק סביר".

ואם נגענו בנושא האמהות, לונדון דקל היא גם התסריטאית והיוצרת של סדרת הטלוויזיה הקומית והמצליחה "יום האם", שמבוססת על חייה וסיימה לאחרונה את עונתה השנייה.

מדינה סנדרסון ועד רן שריג - כמעט כל כותב של סדרת טלוויזיה בימינו מסדר לעצמו את התפקיד הראשי, ואילו את בחרת להישאר מאחורי הקלעים.

"אני לא עד כדי כך מגלומנית. אין לי שום יומרה להיות שחקנית, התארחתי בתפקיד קטן בפרק אחד וזה הספיק לי".

כשכתבת את התפקיד הראשי, קרן מור כבר הייתה לך בראש?

"זה לא היה רעיון שלי אלא של דנה עדן שותפתי, אבל כשהלכנו עם הרעיון לקשת זה כבר היה עם קרן. מהרגע הראשון היה ברור שזו חייבת להיות היא".

סדרות המקור בפריים־טיים הישראלי בוטות מתמיד, וגם "יום האם" חוטאת בכך. כשאת כותבת את לוקחת בחשבון שגם ילדים צופים בה?

"אנחנו משובצים בפריים־טיים שני, בשעות שילדים לא אמורים לצפות. אם הם צופים וההורים שלהם חושבים שעצם הצפייה הוא נזק עבורם, אני מצטערת. באמת. אבל אם את שואלת אותי אם לי יש בעיה עם בוטות, אז לא. אני אוהבת להיות בוטה. אני לא אוהבת נימוסים טובים. אף פעם לא הייתי מנומסת או עדינה במיוחד. השאלה היא רק בוטות לשם מה? אם זה כדי לחשוף איזושהי אמת, או צביעות, או כדי להעביר רעיון שאת מאמינה בו, אז בטח ובטח. אבל אם זה סתם תרגיל בתשומת לב או צורך ילדותי לקלל - אז לא".

בסדרה בת דמותך התוודתה שעמוק בפנים היא בעצם ימנית. זה גם קרה לך?

"ממש לא. מה שכן, אני תמיד אוהבת לצחוק על השבט שלי ולא על אחרים, זה יותר אתי בעיניי. אני גם יותר מבינה אותו, שולטת בחומר. הפרק ההוא היה ניסיון בשבילי להבין מאיפה נובעת השמאלנות שלי. האם היא קשורה לבית גידול או לקבוצת התייחסות והאם אני לוקה במחשבה אוטומטית. אבל תדעי שיש בשמאל דברים שאני מתעבת, יש בי המון ביקורת כלפיו. הניכור מהציונות קשה לי מאוד. אני חושבת שצריך לשרת בצבא, והבן שלי בקרבי. זה בעיניי הגרעין המאחד של כולנו".

את חושבת שקשה יותר להיות יוצר ימני?

"אני שומעת את הטענות שהברנז'ה היא שמאלנית, אבל אני לא חושבת שזה נכון. יעל פוליאקוב ימנית, חנוך דאום, עירית לינור".

אפשר למנות אותם על יד אחת.

"נדמה לי שהומור הוא טבעי יותר לחילונים, כי לחילונים אין אלוהים. הם מוכנים לצחוק על הכול. אני לא אומרת שאין הומור יהודי טוב, אבל נדמה לי שאידיאולוגיה רושפת לא כל כך מסתדרת טוב עם פקפוק. ופקפוק הוא הכלי של הסאטיריקן".

אבל זה לא שכל הימניים רושפים ומשיחיים. לדעתי זה פשוט עניין של זמן מסך, עוד שפשוף ועוד ניסיון ונראה גם סאטירה נשכנית מהצד השני של המתרס.

"אולי. אורי אורבך באמת היה מצחיק. זה נכון שצריך איזושהי קפיצה. אני לא אומרת שימניים לא יכולים לשכלל את הכלי הזה של הספקנות, רק שזה יהיה קשה יותר".

בעולם שמשועבד לתרבות הלייקים, עד כמה פידבק חשוב לך?

"כל אדם כותב רוצה להשפיע, אני הרי לא כותבת למגירה. ברור שזה חשוב לי, אבל עד רמה מסוימת. חשוב לי שיאהבו אותי ואת דעותיי אבל לא רק מהמקום של האגו. זה גם עניין פרגמטי - אם הסדרה לא תהיה מאוד פופולרית, לא יזמינו ממנה עוד עונה. זה נתון. לכן גם הרייטינג היה חשוב לי. מצד שני, הפרק האהוב עליי הוא זה שבו קרן מור מתאהבת בגורילה, והוא זכה לרייטינג הכי נמוך, ממש הייתה שם צניחה. זה מצער אותי רק ברמה הזו שאני אומרת לעצמי: יכול להיות שאם אני ארצה לכתוב הכי טוב והכי קרוב לעצמי שאני יכולה, אנשים לא יתחברו ולא ייתנו לזה הזדמנות".

רוב היוצרים בודקים את טבלאות הרייטינג ממקום קיומי.

"לכתוב לטלוויזיה זה שנתיים של עבודה קשה מאוד, שכוללת מסכת של עלבונות שלא תתואר, שִכתובים על גבי שכתובים. עד שסדרה מגיעה לקו הסיום המכבש הוא כל כך קשה, שאתה לא יכול לעשות את זה רק ממקום של איזה פידבק אקבל. לכתוב זה להיות שעות וימים לבד. בעיקר צריך ליהנות מהדרך".

למדת כתיבה באיזשהו שלב?

"לא. אני חושבת שכתיבת קומיקס זו הכנה מאוד טובה לתסריטאות, יש בו משהו מאוד קולנועי. הוא עובד לפי סצנות, דיאלוגים, איפה כל אחד עומד ומה הוא אומר. הריבועים של הקומיקס הם סוג של פריימים. כשאתה כותב טקסט יש רצף אחד של קריאה, אבל קומיקס אתה יכול לסדר איך שאתה רוצה. למשל, אם יש בלון שיש בו רק מילה אחת ואחר כך שלושה בלונים בלי אף מילה ואז משפט - זה מסדר את ההתרחשות לפי זמנים. בקומיקס, כמו בקולנוע, יש המון התייחסות לטיימינג".

לונדון דקל העבירה לאחרונה קידומת וחגגה יובל שנות קיום. "אני מתכוננת לגיל הזה כל כך טוב מילדות, שאני ממש בסדר איתו", היא מתוודה. "יש משהו מאוד כיפי בלהיות בן 50. אתה מגיע לאיזושהי נינוחות, להבנה יותר עמוקה של מה זה החיים, איך לחיות בשלום פנימי. אתה יודע יותר טוב מי אתה, מוקף בחברויות מאוד עמוקות, עם היסטוריה. הרבה אנשים ששואלים אותם מה התקופה הכי טובה בחיים אומרים שסביב גיל 50, אפילו מחקרית זה מבוסס. אלו השנים שבהן אנשים הכי מרגישים מאושרים, זה כמו אחר צהריים קסום כזה, על מרפסת, עם רוח נעימה, תה ועוגיות".

ממש עושה חשק.

"חוץ מהחלק המחריד - שלכל אחד יש נקודת התחלה וסיום, ואתה מתקדם כמו חרוז על הציר לכיוון הסוף".

בעבר סיפרת שמוות זה משהו שמאוד העסיק אותך מילדות. עדיין?

"האובססיה שלי למוות קיבלה פנים אחרות. הפחד התחלף במוטיבציה לנצל נכון את החיים. מה שפעם שיתק אותי, היום הוא דרייב. ידיעת המוות הפכה אותי לבן אדם שמח יותר כי הייתי ילדה עצובה ומלאת חרדות, אבל ההבנה שיש שעון חול ממקד אותך למקסם את הזמן וליהנות ממנו".

והמוות של אמא שלך שינה בך משהו?

"יש משהו במוות של ההורים, שהם קצת עומדים בינך לבין הקבר ועכשיו אתה מגיע לקדמת הבמה. לחיות בלי הורה זה בנאלי. לכולם זה קורה מתישהו. עצב וגעגוע הם גם רגשות שאני ממש יכולה להכיל, מה שהיה קשה לי בעיקר זה חוסר האונים. לראות את ההצטמצמות של האישיות, את העלבון שיש בזקנה. אחרי שהיא נפטרה היה לי קל יותר. עצב יכול להיות גם נעים, במיוחד אם היחסים שלך עם המת נפתרו, ואת העניינים שלי עם אמא סיימתי עם תעודת הצטיינות מהפסיכולוגית. מאז שהיא מתה, אני מוצאת הרבה מאוד עניין בגעגוע אליה".

באיזה מובן?

"איפה היא בתוכי, מה בה הפך אותי למי שאני. מאז שהיא איננה יש לי עוד משקפיים שאני מתבוננת דרכם, כי אני מודדת גם את נקודת המבט שלה. אני גם מבינה אותה יותר ככל שאני מתבגרת. אני רואה את הטעויות שהיא עשתה בחייה ולבי נצבט. אני רואה את כישרונותיה, את ייחודה. כמעט מתחשק לי לגדל אותה מחדש. ולא, לא היינו דומות בכלל".

למרות כל מה שהשגת, את עדיין לפעמים מרגישה הבת־של?

"לא יודעת איך לענות על זה. כי אבא שלי הוא חתיכת אבא. אבל זה יותר ביני לבינו, מאשר אני מול העולם".

אבל לאן שלא תלכי, זה תמיד שם. כמה שלא תהיי יוצרת עצמאית ומצליחה תמיד תגיע השאלה הזו.

"אני מבינה את זה. גם כשאני קוראת על ילדים של אחרים זה מעניין אותי, אין לי טענות מול השאלה. אבל אני לא מרגישה צורך לא להתנצל, לא להצטדק ולא להתגאות. אין לי עם זה כבר שום אישיו. אני מאוד מעריכה אותו ואוהבת אותו וזה באמת הכול".

את מתייעצת איתו?

"אחרי שאני מסיימת, לא בזמן העבודה, כי קשה לי לעבוד מול העין הביקורתית שלו. יש לו עין עצמאית שאין בה שום פילטר מרכך גם כשמדובר בילדים שלו. הוא אכזרי אלינו כמו אל כולם. אבל זה אחד הדברים שהכי עזרו לי, ועוזרים לי, נקודת המבט הנקייה מהנחות הזו שלו".

קשה לך עם הפרק ב' שלו?

"בכלל לא. אושר גדול, ממש. אני שמחה שהזדמנה לפתחו עוד אהבה גדולה כזו אחרי שנות המחלה המייסרות של אמי. מגיע לו. אני מאוד אוהבת את מיכל. אנחנו כמעט בנות אותו גיל, אבל לא משם הקרבה שאני מרגישה אליה. מיכל (הסופרת מיכל זמיר, א"א) היא פרועה ויצירתית וחכמה. והיא נורא טובה. הם מקסימים יחד".

נכשלת במשהו?

"לפני חמש שנים ניסיתי לעשות סרטוני אנימציה קצרים עם חמודי. הוצאתי על זה המון כסף מכיסי הפרטי, משהו כמו 40 אלף שקל, אבל לא הצלחתי למכור את זה לאף אחד. ואז חשבתי שאני אראה לכולם מה זה ואשחרר אותם לרשת כי בטוח יהיו לזה מיליוני צפיות. קדחת. כלום לא קרה".

ואיך הרגשת עם זה?

"התחלתי מ'איך הם לא מבינים שזה גאוני'. והגעתי ל'בצדק. זה לא מספיק טוב'. זה היה יופי של שיעור. זה חשוב להיכשל. כשהייתי ילדה נכשלתי בכל דבר שניתן היה למדידה. כי הומור, ציניות או יכולת התבוננות זה לא משהו שאפשר למדוד. וגם אין כל כך מה לעשות עם זה בכיתה. אז הייתי תלמידה גרועה, ספורטאית גרועה, שרתי נורא, ואפילו בציור לא הייתי כזו טובה. ציירתי, אבל לא הייתי הציירת של הכיתה. אני חושבת שהכישלונות עזרו לי לפתח כיוון עצמאי. לא הייתה לי ברירה, כי בתוך המערכת הייתי כישלון".

את מתכתבת עם הילדה שהיית, מספרת לה שניצחת את המערכת?

"אני עדיין דומה לה בהרבה מאוד מובנים. אני לא מסתובבת בתחושה שהשגתי משהו, כיוון שאני תמיד בחרדה מהדבר הבא. למרות שיש לי כבר קצת קבלות, שום דבר לא בטוח. הנה, תראי מה קרה להילרי קלינטון".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg