ממג"ב ל"ערב חדש": ליטל שמש עוברת למסך הקטן
אחרי מגוון תפקידים בעולם העיתונות, ליטל שמש מתיישבת בכיסא המגישה ב"ערב חדש". בריאיון לרגל המינוי הטרי היא מסבירה מדוע אין סתירה בין ימניות לתל–אביביות, למה היא מעריצה את מירי רגב ואיך היא מסתדרת עם הרווקות
למגישה החדשה של "ערב חדש" קוראים ליטל שמש, אבל השמש לא תמיד זרחה בשבילה. "מגיל צעיר אני בתחום. עברתי בכל התחנות הנכונות. הייתי נערה אקטיבית, חברה במועצת הנוער, פעילה במגמה ירוקה, כתבתי בעיתון 'כולנו' וב'ראש אחד'. אבל כשהגיע הזמן להתגייס וניסיתי להתקבל לגל"צ ולדובר צה"ל, לא קיבלתי שום זימון".
מה זאת אומרת, דחו אותך?
"כן. שלחתי פקסים, מכתבים, אף אחד לא ענה".
והתבאסת?
"ברור שהתבאסתי, כי כתבתי בכל כך הרבה מקומות, ולהתקבל לשם היה חוסך לי עשר שנים של עבודה קשה. אבל בסוף הכול יצא לטובה. זכיתי להיות לוחמת במג"ב וזה השירות הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי".
הסבלנות, כאמור, השתלמה: לאחרונה התבשרה שמש כי תגיש את התוכנית "ערב חדש", ברוטציה עם המגישים דן מרגלית, אראל סג"ל ושרה ב"ק, שזכו אף הם במכרז.
האמנת שתקבלי את התפקיד?
"אני חושבת שאני מגישה טובה, אבל זה היה תהליך מורכב. הגשתי טפסים, הייתי צריכה להוכיח מעל מאה שעות שידור בלייב, אחר כך זימנו אותנו לאודישנים, התבקשנו לדמות ראיונות וקטעי קישור. פרוצדורה ארוכה מאוד".
שמש טיפה מצטנעת, אבל למעשה זו נקודת שיא בקריירה שלה. היא אמנם הפציעה קודם על המסך כמגישת פינות בערוץ 10, פאנליסטית בתוכנית "הפטריוטים" ומגישת חדשות ופובליציסטית בערוץ 20 וב"ישראל היום" - אך רק עכשיו, עם כניסתה לסבב המגישים של התוכנית (שדחקה את המגיש הוותיק עידן קוולר אל מחוץ למשחק), קיבלה דריסת רגל ראשונה במגרש של הגדולים.
אנחנו נפגשות ב"רוטשילד 12", מעוז החילוניות התל-אביבית. "סתיו שפיר ודפני ליף יושבות כאן קבוע", היא אומרת לי כשאנחנו מחפשות מקום פנוי לשבת בו. מבחינה חיצונית שמש לא נראית שונה מהסובבים אותה. היא שוכרת דירה קטנה בפלורנטין ("לעולם לא אצליח להבין אנשים שמתעקשים לגור במרכז העיר ואז מתבכיינים שאין להם חסכונות") ומתהדרת בתמונת ווטסאפ עם כלב, כמיטב הקלישאה המקומית.
לפי כל התסריטים המקובלים, היית אמורה להיות היפסטרית שמאלנית משינקין. איך לעזאזל הפכת לאשת ימין?
"זה בדיוק העניין. לא רגילים לראות אנשים כמוני בתקשורת, אבל בעצם היינו שם כל הזמן. התרגלנו שהתקשורת מביאה לנו ימנים שהם או מתנחלים או דתיות עם כיסוי ראש, אבל יש המון חילונים ציוניים ולאומיים גם פה בתל-אביב. פשוט לא הראו לכם אותם. אני זוכרת שפעם הגעתי לסיור עם משלחת בשומרון, ויוסי דגן, היום ראש המועצה, לא הבין מה בחורה תל-אביבית כמוני מחפשת בגבעות. הסברתי לו שאתה לא צריך להיות מתנחל כדי שארץ ישראל תהיה חשובה לך. זו לא נחלתם של דתיים בלבד".
שמש (33) נולדה וגדלה בגדרה, הבת הצעירה בין שלושה אחים. אמה תהילה עלתה לארץ מהודו ואביה אמנון הוא צבר ממוצא חצי פולני וחצי עיראקי.
"לא גדלתי בבית פוליטי בשום צורה. אבל אחי הגדול היה איש קבע ואמא שלי הביאה מהודו הרבה ציונות ומסורת", היא אומרת. כשהייתה בת חמש התגרשו הוריה. אביה נישא מחדש ויש לה אח למחצה ממנו. היא ושני אחיה גדלו לבד עם אמם. "אולי משם הגיע האופי ההישרדותי שלי", היא אומרת, "ידעתי שאף אחד לא יסדר בשבילי שום דבר, וכבר בגיל צעיר הייתי פעלתנית ומעורבת חברתית. בגיל 12 כבר כתבתי בעיתוני ילדים, שידרתי תוכניות לנוער ברשת א', וכשלא התקבלתי לגל"צ רצו לגייס אותי למודיעין. היה לי ברור שלשבת במשרד זה לא בשבילי, וביקשתי להתנדב לתפקיד לחימה. עברתי גיבוש, שרדתי טירונות בשן ועין, והגעתי למג"ב. היה לי שירות מעניין ומאתגר מאוד מבחינה פיזית ונפשית, ואני מאחלת חוויה כזאת לכל אישה".
למה?
"כי בשירות כזה את מגלה פתאום כמה רחב מנעד היכולות שלך, וזאת הזדמנות של פעם בחיים".
את מזדהה עם המאבק למען שירות קרבי לבנות?
"אני חושבת שזה דיון חשוב, ויש בו הרבה מן האמת. אבל אם מדברים על שוויון צריך גם להשוות את תנאי הקבלה. אני לא אוהבת את זה שבקורס קצינים שמים לנשים כיסא כדי שיטפסו על הקיר, לא אוהבת שעושים הקלות לנשים. גם את הדיון על הפגיעה הפיזית אני מכירה מקרוב.
"סיימתי את הצבא עם שברי מאמץ בדרגה 2, ושנים אחר כך כאבו לי הרגליים. בכלל, אני מאמינה ששירות לא קרבי לא באמת מעביר את החוויה הזו עד הסוף, וכאישה זה מוציא אותך מהגבולות שהחברה תוחמת לך. בשיעורי ספורט בבית הספר שיחקתי עם חישוקים ועם משקוליות, ופתאום בצבא גיליתי למה אני מסוגלת באמת".
את מגדירה את עצמך פמיניסטית?
"כן. אני אמנם לא פעילה בארגונים פמיניסטיים, אבל מרצה הרבה על השירות שלי. זה פמיניזם אמיתי בעיניי - לרצות שוויון באמת".
אחרי השחרור חזרה ל"ידיעות אחרונות" כעורכת הראשית של עיתוני הילדים, וכתבה בעיתוני הקבוצה למשך כארבע שנים. "אבל הלב משך לאקטואליה וחדשות. אז עברתי לחדשות הוט בדרום, וזו הייתה תקופה מרתקת. סיקרתי את עופרת יצוקה, והיה לא מעט אקשן".
לא פחדת להיפגע מהטילים?
"ההפך, זה הכניס לי אדרנלין. בכל המבצעים הייתי בדרום, גם בעמוד ענן ככתבת ב'ישראל היום', ואין דבר מעניין יותר מלסקר מלחמה. עם כל העצב שבדבר, זה האקסטרים הכי גדול שכתב יכול לבקש. בעופרת יצוקה עוד לא הייתה כיפת ברזל, כל היום התרוצצתי בין נפילות, ואני מניחה שהשהות בצבא הרגילה אותי למצבי מתח, כי אני לא זוכרת שפחדתי. יום אחד הודיעו לנו שנפל טיל באשדוד, ואני והצלם רצים לשם כדי להיות הראשונים בזירה. פתאום אני קולטת שהטיל נפל ליד הבית של אבא שלי. מצאתי את עצמי מראיינת אותו, והוא מדבר על הזכוכיות שהתנפצו ואשתו שרועדת בחדר. זה היה מחזה סוריאליסטי לגמרי".
אף שהתמקמה היטב בצד הימני של המפה, שמש חיה ופועלת במרכז ההוויה התל-אביבית. דף הפייסבוק שלה מכיל לא מעט עוקבים מהשמאל, שחלקם נמנים על חוג חבריה הקרובים, ועמדותיה לא תמיד מתקבלות שם בברכה.
"אני כותבת את דעותיי בפייסבוק בלי חשש, וזה לא פשוט כי הן נוגעות לאנשים בעצבים רגישים. לפני שבוע הכנתי טור דעה על המחאה החברתית, אחרי ששניים מפעילי המחאה הוציאו סרט שעסק בירידה לברלין. דיברתי על כך שאני מאמינה בלקיחת אחריות אישית, שאנחנו אחראים לגורלנו, ומכיוון שאני לא רואה את מחירי הנדל"ן יורדים אני חושבת שצריך להתאים את עצמנו למציאות. זה כמובן לא התקבל בחום, כי הדור שלנו מאוד אינדיבידואליסטי ולא חושב קדימה על העתיד. זה נגע לאנשים בהמון עצבים חשופים. 'איך את יכולה לומר דבר כזה? קשה להתפרנס פה!' ואני מסבירה לכולם שאני האחרונה שאפשר לומר עליה שהיא פריבילגית.
"לא קיבלתי שקל מהבית, והדרך שלי לחיות את החיים היא להפשיל שרוולים ולעבוד. אם צריך שתי עבודות אז לוקחים, ואם צריך שלוש - גם. כל חיי עבדתי בכמה עבודות במקביל, שום דבר לא קיבלתי בחסד, ואני לא מחכה שהמדינה תדאג לי".
אפרופו פריבילגים, הרגשת שאת צריכה לעבוד קשה יותר כדי להגיע למסך?
"כי אני מזרחית מהפריפריה?"
בין השאר.
"האמת שקיוויתי שלא תגיעי למקומות האלה. אני פשוט כל כך לא רוצה לצאת מתבכיינת. אבל אם את שואלת באופן אמיתי, אז כן, ברור שקשה לך יותר כשאין מקפצה של גל"צ, וקשה יותר כשאת מזרחית מהפריפריה. מה גם שאידיאל היופי בהגשה הוא לרוב בלונדיני אשכנזי. אבל אני מאמינה בעבודה קשה, בלא להתנצל, ואני פורחת בגופי תקשורת ימניים. זה משהו שלא היה בעבר. המקומות האלו חיבקו אותי, ואני שמחה שקיים היום המגוון הזה".
אבל גם ללא ענייני עדות, דרכה של שמש אל המסך הקטן לא הייתה ברורה מאליה. קשה להבחין בכך כשמתבוננים בפניה המשורטטות, על גבול השלמות, אבל את שפתיה מעטרת צלקת קטנה שליוותה אותה במשך רוב ימי ילדותה.
"נולדתי עם שפה שסועה", היא מספרת, "זה משהו שקורה באופן רנדומלי, אחת לכך וכך לידות. זה דבר שמעצב אותך, כי בתור ילדה את מסתובבת הרבה בבתי חולים ואמא שלך מתרוצצת סביבך. עברתי הרבה ניתוחים ואני לא מקבלת שום דבר כמובן מאליו. זו ילדות קשה מאוד. במשך שנים לא האמנתי שאהיה מול המסך. אמרתי לעצמי - אכתוב מאחורי הקלעים, נסתדר. העובדה שפרצתי את הגבולות שתחמתי לעצמי היא מבחינתי סוג של ניצחון. וכשאנשים מסתכלים עליי ואומרים לי שאני יפה וצעירה וראויה להיות על המסך, זה באמת מחמם את הלב. לעולם לא אתפוס את עצמי כדוגמנית".
חוץ מלהיות עיתונאית פעילה שמתזזת בין עבודות, שמש עוסקת כבר שנים בהסברה ישראלית וכבר עברה באינספור מדינות ברחבי העולם, במסגרות פרטיות ומטעם ארגון Stand with Us. שמש הייתה גם ממקימי תנועת "האמת שלי", שהוקמה כקונטרה לפעילותם של "שוברים שתיקה", אך מאז הספיקה לעזוב את הנהלת הארגון והיא מעבירה הרצאות בעצמה על שירותה כלוחמת.
איך זה מסתדר מבחינה אתית, להיות עיתונאית ולעשות הסברה?
"את אותו הדבר את יכולה לשאול על השמאל. גדעון לוי מסתובב בכל העולם עם הרצאות נגד ישראל, אז אם יש עיתונאי שמדבר בעד ישראל זה לא בסדר?"
מה כוללת הפעילות שלך שם?
"אני עושה את זה כבר חמש שנים. ביקרתי באירלנד, הודו, דרום אפריקה, ארה"ב. בדרך כלל זה קורה סביב שבוע האפרטהייד הישראלי, שבו מפגינים פרו-פלסטינים מספרים בכל האוניברסיטאות על כמה שישראל חשוכה ולא מוסרית, ואני באה לספר על השירות שלי ולנפץ את הסטיגמות. הייתי בלא מעט קמפוסים וברוב המקומות הייתה סביבנו אבטחה כבדה כי הייתה אלימות, התחילו צעקות או הפריעו באמצע הרצאה.
"המון פעמים הם עושים לך ווק-אאוט - נעמדים באמצע ההרצאה, פותחים חולצות עם שמות של הרוגים בעזה, מדביקים לעצמם מסקינטייפ על הפה ולא נותנים לך להמשיך לדבר. היו מקומות שממש הרגשתי בהם לא בטוחה. דרום אפריקה הייתה המקום הכי אלים שהייתי בו. אם בארה"ב יסכימו איתך שטרור לא מוצדק, שם הטרור הוא לגיטימי והחמאס נחשבים ללוחמי חופש כמו נלסון מנדלה. אפילו הסכמה הבסיסית הזאת לא קיימת. יש להם טראומה מתקופת האפרטהייד והם נוטים להשליך ממה שקרה שם למה שקורה בישראל".
את מרגישה שאת מצליחה לשנות שם משהו?
"כן. התדמית המעוותת שיש לאנשים על ישראל משתנה. הייתי בהרצאה באוניברסיטת לוס-אנג'לס, ובשלב השאלות והתשובות קם אחד הסטודנטים והתחיל לצעוק עליי. חיכיתי שיסיים ואמרתי: 'אני רוצה לשאול אותך שאלה. גם לי יש חברים שנפצעו בצבא וטיל נפל מאה מטרים מהבית של אבא שלי. ראיתי בתים נהרסים ופיגועים וגופות מול העיניים. ולמרות הכול, אני עדיין עומדת פה ואומרת שאני רוצה שלום. מה איתך? אתה רוצה שלום?', הוא שתק, לא היה לו מה להגיד, והקהל מחא כפיים. זה היה רגע חזק שהמחיש להם את ההבדל בין שני הצדדים. איך צד אחד כל הזמן חותר להידברות והצד השני פשוט לא משתף פעולה".
את באמת מרגישה שזה ככה, כל הימנים רוצים שלום?
"אני לא חושבת שאף אחד נהנה מהמצב שיש כרגע ומהכספים שמושקעים כאן בניסיון לשמור על הביטחון. אתן לך את חצי השקל שלי על עניין הסכסוך - השתתפתי בלא מעט מפגשים של ישראלים ופלסטינים, יותר מכל אדם אחר שאני מכירה. מההתנסות הזאת למדתי שרק כשאנחנו באים עם ביטחון בזכותנו על המקום הזה, מתוך חיבור אמיתי לזהות היהודית שלנו, רק אז הצד השני מתחיל לבוא לקראתנו ולכבד אותנו. אנחנו לא מנהלים סכסוך עם שוודיה או נורווגיה, אנחנו במזרח התיכון. צריך להתנהג בהתאם".
משרד החינוך אסר לאחרונה על "שוברים שתיקה" להרצות בבתי ספר. את מסכימה עם הגישה הזו?
"אני בעד חופש ביטוי ושאנשים יבקרו את עצמם וישאלו שאלות קשות, אבל בעיניי אין לארגון הזה מקום, בוודאי לא במוסדות חינוך. שוברים שתיקה עושים לנו נזק כי הם הרבה פעמים משקרים. הפעילים שלהם ממציאים סיפורים, מכתימים צבא שלם בגלל טעויות שהם עשו כשהיו התפוחים הרקובים. הם גורמים לילדים בתיכון לחשוב שהצבא לא בסדר, וזה לא המקום ולא הזמן, בטח לפני גיוס".
אז הכול שם שקר?
"ודאי שיש אמת ובטח שדברים כאלה קורים, אבל זה לא סט הערכים של צה"ל. צה"ל לא מחבק מעשים כאלה ולא מחנך אליהם. אם חייל פעל באופן לא תקין הוא יישפט על כך וילך לכלא אם צריך, אנחנו לא עם שמקל בדברים כאלה. אבל להסתובב בעולם ולספר שכך נראה צה"ל - זה פוגע בי כאזרחית, זה פוגע בי כלוחמת שעדיין עושה מילואים.
"שירתי במג"ב, זה החיל שיותר מכולם בא במגע יומיומי עם האוכלוסייה הפלסטינית. וכן, זה לא תמיד נעים לבוא ולחסום משפחה בדרך לבית החולים, אבל אין ברירה. זה המצב שהגענו אליו, וגם אני משלמת עליו מחיר כשאני באה לקניון ופותחת תיק".
וכשעמדת במחסומים, הרגשת ייסורי מצפון?
"לא. הרגשתי שכמו שסבא שלי שמר עליי ואח שלי שמר עליי, עכשיו אני בצבא וזה התפקיד שלי, לשמור על העם שלי ועל המשפחה שלי. כרגע אנחנו חיים על חרבנו. זה מצב דפוק לכל הדעות, אבל נוכח המצב הזה, אני חושבת שצה"ל הוא גוף מוסרי מדהים. הדבר הראשון שאת מקבלת כשאת מתגייסת הוא ספר על ערכי הצבא וטוהר הנשק. זה הדבר הראשון שאת פוגשת כשמניחים עליך את המדים. השיח הזה תמיד שם, זה לא צבא סובלני למעשים לא מוסריים. אנחנו באמת לא צריכים את שוברים שתיקה כדי לדבר על מוסר".
מלבד עבודתה כעיתונאית, שמש היא גם קופירייטרית מחוננת ויצרנית פורמטים לטלוויזיה. פורמט לתוכנית דוקו ריאליטי שפיתחה זכה במרץ שעבר בפסטיבל מיפ, ונמכר לחברת הפצה אמריקאית.
"התוכנית נקראת 'קאם טו בד', ומתעדת שיחות לפני השינה של זוגות שונים ומשונים. אגב, הרבה אנשים לא יודעים, אבל ישראל היא המדינה הרביעית בעולם מבחינת יצוא הפורמטים. אנחנו ברשימה אחרי ארה"ב ובריטניה. אני חושבת שזה די מרשים, לא?"
את מלאה בגאווה ישראלית. יש לך גם ביקורת על המחנה שלך?
"בוודאי. למשל ההתנהלות של הממשלה בנושא ההתיישבות. יש לי המון ביקורת על הטקטיקות שלה. ואם דיברנו על יוקר המחיה, אז יש הרבה דברים שאפשר לעשות פה, כמו פתיחת השוק לתחרות, הורדת הרגולציה והפשרת קרקעות. המון אפשרויות שלא מממשים".
יצא לך לפגוש את נתניהו לא מעט פעמים. שוחחת איתו על הדברים האלה?
"לא היו לנו שיחות של סחבקים, יותר שיחות פורמליות. יצאתי איתו למשלחת בניו-יורק ואני חייבת לומר שהוא איש חכם מאוד, רהוט ובעל ידע מרשים. וכן, הוא ראש ממשלה טוב בעיניי. אבל יש לי גם ביקורת עליו, אני חושבת שהוא צריך לשבור את הדמוניזציה שהתקשורת עושה לו, להתראיין ולהיות נגיש יותר לעם. רק ככה שוברים מחיצות".
מה את חושבת על התגובה ששלח לאילנה דיין בתום תחקיר עובדה?
"הוא היה יכול להימנע מזה. התגובה הייתה טיפה מוגזמת וזה לא לרמתו של ראש הממשלה להיכנס למקומות כל כך אישיים. אני מסכימה שהתקשורת עושה לו דמוניזציה ומתעסקת לפעמים בשטויות, ועדיין, אתה ראש ממשלה, היה אפשר למתן את התגובה".
הצבעת לו?
"אני לא הולכת לדבר על זה".
פסל בדמותו הוצב לאחרונה בכיכר רבין, ותמונה שלו ליד חבל תלייה הוצגה בבצלאל. איך את מסבירה את הטינה שיש אליו?
"זו שאלה מעניינת. אני חושבת שהשמאל נכנס למגננה כי הוא מרגיש שלקחו לו את ההגמוניה. הזיזו לו את הגבינה. יש כאן ממשלה ימנית כבר הרבה זמן, והם לא יודעים מה לעשות עם זה. הם לא הצליחו להעמיד מנהיג ראוי שייתן פייט אז הם קצת יורים לכל הכיוונים. אנחנו רואים את המיתוג שאראל מרגלית מנסה לעשות לעצמו. אני לא אוהבת את הגישה של בואו נאשים את נתניהו בכל צרותינו. בואו נאשים אותו במינוס בבנק ובצרות עם הפלסטינים ובכל דבר שזז בערך. הם לוקחים את זה למקום מאוד קטנוני".
שנמשיך בניים דרופינג?
"יאללה, בכיף".
ליאור שליין, בעד או נגד?
"יש מקום לליאור שליין בטלוויזיה וגם לאסף הראל. אבל הרבה פעמים הם עוברים את הגבול. כתבתי נגד הראל במקומות שזה קרה. הוא הוציא מניפסט בתוכנית על כך שצריך לחשוב למה המחבלים שיצאו לפיגוע בשרונה עשו את זה, וחיבר את המעשה לכך שכשהם היו קטנים הם ראו איך הורסים לדוד שלהם את הבית. קשה לי עם ההלקאה העצמית הגלותית הזאת. לא כל דבר זה הכיבוש. זה גם מצחיק שכשנעשים דברים פרובוקטיביים מצד הימין אז ישר צועקים 'הסתה' ופה פתאום כולם מנפנפים בחופש הביטוי. ועדיין, אני חושבת שיש מקום לשניהם בטלוויזיה".
מה לגבי יונית לוי?
"מגישת חדשות מצוינת".
מפריעה לך השמאלניות של ערוץ 2?
"זה לא מפריע לי כי היום יש מגוון של דעות. אנשים יכולים לבחור במה לצפות, יש הרבה אלטרנטיבות והכול על פני השטח. אם לפני חמש שנים כל גופי התקשורת נתפסו כאובייקטיביים, היום הכול בחוץ. אנשים יודעים מה עומד מאחורי כל עיתון והציבור צורך תקשורת בצורה הרבה יותר חכמה. הפייסבוק מאוד תרם לזה כי פתאום נשמע קולו של ההמון וגם העיתונאים כבר לא חפים מביקורת. זה מבורך בעיניי".
רוב המגישות משתדלות לשמור על נייטרליות, אבל אצלך הימניות היא תווית. את חושבת שתצליחי להיות אובייקטיבית? תזמיני שמאלנים לאולפן?
"ברור, וגם עכשיו, בערוץ 20, אני מגישה ומראיינת אנשים מכל הדעות. גם את יריב אופנהיימר ואלדד יניב. אני אוהבת שיש דיון סוער, זה רק מוסיף מבחינה טלוויזיונית".
יגישו לצדך אראל סג"ל ושרה ב"ק. שלושתכם אנשי ימין מובהקים.
"שימי לב שתמיד כשממנים מישהו מהימין לתפקיד מסוים בתקשורת יגידו 'מגיש חדשות המזוהה עם הימין'. למה כשיש מגיש מהשמאל לא טורחים לציין את זה?"
מה לגבי מירי רגב?
"מדהימה בעיניי. המיליה התרבותי של תל-אביב עושה לה עוול ואני מקווה שהיא תצליח".
את מזדהה עם הסגנון שלה?
"זה בדיוק העניין - אנשים שופטים אותה על סגנון ולא על הערכים שהיא מנסה לקדם, רק כי הם לא רגילים לנשים כמוה, שהן חמות ומדברות בסגנון של 'כפרה' ו'נשמה'. אני אוהבת את הטון התקיף שלה נגד מוסדות שמבזים את מדינת ישראל".
הדרישה התל-אביבית ששרה בישראל תנהג בגינוני כבוד היא אשכנזית בעינייך?
"מי קבע שאין לה גינוני כבוד? מה, כי היא עממית? היא יכולה להיות עממית ועדיין מכבדת ומכובדת. לא מזמן ערכו כנס חירום בנמל יפו, אמנים נגד מירי רגב. בזה אחר זה הם עלו לבמה לחלוק את הבעיות שיש להם עם השרה החדשה. ואז עלתה לשם אורטל תמם, אחייניתו של החייל משה תמם שנחטף ונרצח, שיוצאת נגד ההצגה של תיאטרון אלמידאן העוסקת בחיי המחבל שרצח אותו, ומה עשו? פשוט הורידו אותה מהבמה. אז למי כאן חסרים גינוני כבוד?"
מלבד הקריירה שלה, שנמצאת כרגע בנסיקה, שמש מחוזרת כבר שנים מצד תוכניות הריאליטי. "האח הגדול מציעים לי לבוא בערך בכל עונה, ובכל פעם אני אומרת לא. מביך אותי להיות שם. אני לא רוצה להתפרסם בזכות ריאליטי, כי בסוף זה מכתים אותך, תמיד תהיי ההיא מהריאליטי. זה פחות בשבילי".
גוגל מספר שהייתה לך אפיזודה קצרה בדייט בחשכה. נפילה חד-פעמית?
"אויש, בבקשה אל תזכירי את זה, זה היה לפני ארבע שנים, השתתפתי בפרק אחד ומאז הוא רודף אותי. קיוויתי שישכחו מזה".
זה מפדח אותך?
"כן".
למה?
"כי חשבתי שזה רק פרק אחד, שלא יזכרו, את יודעת".
ומה קרה בסוף?
"הוא בחר בי, יצאנו לכמה דייטים וזהו".
טוב, ברור לך שכל החיטוט הוא בעצם טריגר כדי שאוכל לשאול אותך על הרווקוּת.
"אז בואי נדבר על רווקות".
אמא שלך לוחצת עלייך להתחתן?
"כן. כל הזמן. כשאת בחורה זו פסגת השאיפות של החברה ממך. אני יכולה לחזור מארה"ב אחרי סבב הרצאות, להגיד לאבא שלי שהייתי בפגישה עם ביבי ואובמה והוא ישאל אותי מה קורה עם חתן".
את רוצה להתחתן?
"אני רוצה מאוד להתחתן, ורוצה מאוד ילדים. אבל את יודעת, זיווגים זה דבר קשה".
החלטת להיות ימנית בתל-אביב, זה פוסל לך בערך 90 אחוזים מהאופציות. לפחות את יוצאת עם דתיים?
"כן. אני גם די מסורתית. נוטלת ידיים, מברכת על אוכל, מדליקה נרות שבת, כך שזה באמת לא גורם מעכב בשבילי".
עולם האקטואליה רווי בגברים. את מרגישה שאת צריכה לפעמים להילחם על מקומך?
"אני חושבת שזה דווקא מעניק לי יתרון. לא בכל יום רואים אישה ציונית, חילונית ותל-אביבית. הבאתי משהו חדש, מרענן, וזה דווקא משחק לטובתי מבחינת הייחודיות. בפייסבוק יש לי קרוב לעשרת אלפים עוקבים ואף אחד מהם לא שם כי אני מעלה תמונות שלי בביקיני. אני לא. הם שם כי הדעות שלי מעניינות אותם".
אז איפה נראה אותך בעשור הבא?
"אני מקווה להרחיב את טווח ההשפעה שלי. להתקדם ולפרוץ כמה שיותר מחסומים".
ולהתחתן?
"אם אפשר שגם זה יקרה מתישהו, זה יהיה נחמד".
אקו"ם