ראשי » תרבות » טלוויזיה

13 ל'כוכב נולד': עדיין צריך ריאליטי שירה?

תוכניות הריאליטי המוזיקליות חוגגות בר מצווה להיווסדן בישראל, ועכשיו אפשר כבר לקבוע שמוזיקה טובה לא נולדה בזכותן. ובכל זאת, לא כדאי למהר לוותר עליהן

קצת בעייתי להשתמש בהגדרות כמו "בשקט" או "מתחת לרדאר" בהתחשב בקידום האגרסיבי של תוכניות הריאליטי המוזיקליות בישראל. ובכל זאת, נראה שאפשר לומר בביטחון שהיסטריה דוגמת זו שהייתה סביב העונה המיתולוגית של נינט, שי גבסו ושירי מימון ב"כוכב נולד" גרסת 2003, שייכת כבר מזמן להיסטוריה.
 
את הניתוח הטלוויזיוני של התוכניות ואת מקומם של המנחים שם נשאיר ברשותכם למומחים במדור הטלוויזיה. נחיצותה של שלומית מלכה לצדו של מיכאל אלוני או הפלירטוטיאדה של אסי עזר הם אכן נושאים בוערים ומהותיים, אך נדמה שלא לשם כך הומצא הז'אנר.

מבחינה מוזיקלית ואמנותית, אי אפשר לעשות הנחות ולחמוק מהשורה התחתונה והפחות מלבבת של העסק: אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה משאבים יחצניים והפקתיים וכל כך הרבה מתחרים שעברו תחת אור הזרקורים והוגשה להם קריירה על מגש של כסף, אפשר היה לצפות לתרומה קצת יותר גדולה לקאנון של המוזיקה הישראלית מצדם של בוגרי התוכניות הללו.

נסו רגע להיזכר באלבום אחד שנולד כתוצאה מ־13 שנות ריאליטי בטלוויזיה הישראלית, שהצליח לדגדג את התחושה של הפעם הראשונה ששמעתם את אלבום הבכורה של אביב גפן; קחו את גדולי הכוכבים שיצאו מהתוכניות האלו - כן, כולל את נינט - שימו כל שיר שתבחרו מהרפרטואר שלהם, ונסו לחשוב האם הוא יכול להתקרב לסף הרגש שפרץ כשהנחתם את האלבום הראשון של אביתר בנאי במערכת, ושיר כמו "תיאטרון רוסי" החל להתנגן ברקע; האם יש יוצרת שיכולה לצמרר בעשירית העוצמה שמעורר שיר אחד של ענבל פרלמוטר? התשובה, אני מניח, די ברורה.
 
נכון, העולם השתנה. רמת הקשב של הקהל ירדה פלאים באשמת המסכים שנוספו לחיינו, והחיבור למוזיקה הוא אחר כשאתה מעלה קובץ במחשב ולא פותח עטיפה של אלבום ומניח במערכת. אבל בסופו של יום, כשמרבית מתמודדי הריאליטי צריכים לא רק לבצע שירים של אחרים אלא לשבת בחדר הסגור ולפרוט את נימי הנפש שלהם אל תוך המוזיקה, משהו לא באמת מצליח להתרומם.

יש כמובן יוצאי דופן כמו שי גבסו, דוד לביא - אפילו את נדב גדג' הייתי שם ברשימה הזאת - שמשהו בחומרים שהם יוצרים מצליח להוציא סיפור חיים מעורר השראה. אלא שברוב המוחלט של המקרים, המעבר בין יכולות ווקאליות מרשימות לבין יצירה עצמאית לא באמת מוכיח את עצמו.

אין זה מקרה שאמנים שלא עברו דרך מסלול הריאליטי אחראים לדברים המעניינים ביותר שהתרחשו כאן מבחינה מוזיקלית בשנים המקבילות לשידור התוכניות, לא רק בסצנת האינדי האלטרנטיבית, אלא גם בלב המיינסטרים. קחו לדוגמה את שי צברי, עומר אדם (שלמזלו נאלץ לפרוש בשלב מוקדם מתוכנית שכזו), ואפילו את סטטיק ובן אל תבורי.
 
אך על אף התקווה שנגוזה, לקבל מפליטי הריאליטי אלבום שייתן אגרוף מוחץ אל תוך הבטן וימוטט את הנפש, יש שתי נקודות שהופכות את תכניות הריאליטי המוזיקליות לבעלות ערך, אף על פי כן ולמרות הכול.

הנקודה הראשונה נעוצה בעובדה שבזכות בחירת השירים של ההפקה, הדור הצעיר נחשף למלחינים וכותבי טקסטים שלא היו זוכים לחשיפה באופן אחר. אגב, מעניין לבחון את הפער בין בחירות המתמודדים מהבית לבין מה שהם מבצעים בזכות התכנים שמונחתים עליהם - פער שאפשר להשוות רק למסיבת קריוקי לעומת ערב שירה בציבור.

האספקט השני, והחשוב ביותר בעיניי, הוא העובדה שזאת עדיין הפלטפורמה היחידה במדורת השבט הישראלית שבה לפריפריה יש גם פנים, קול וסיפור ולא רק סטריאוטיפ. צעיר מנתיבות או מבית־שאן, עם שם משפחה מזרחי מובהק, לא צריך להשפיל את עצמו ולא נדרש ממנו לייצג שיח מסוים שמתאים לרייטינג - אלא את הכישרון שאיתו נולד. אין כרגע מקום אחר שבו מישהו מאלון־שבות או כוכב־השחר יכול לספר על עצמו בלי לספק הסברים על גוש אמונים.

בעולם שבו פוליטיקת הזהויות רק הולכת ומעמיקה, לתוכניות הטלוויזיה הללו יש תפקיד חשוב בשמירה על המרקם העדין של החברה הישראלית. אם את זה הן ימשיכו לעשות בהצלחה, אני מוכן להמשיך לחכות בסבלנות שאור הירח יפציע באחד מהאלבומים של בוגרי הז'אנר הזה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg