"נעלמות": אילן פלד עושה כבוד לנשים האבודות של התרבות הישראלית
הפרויקט, שמציג אמניות שונות שהודרו מהקאנון התרבותי הישראלי תוך שימוש בדמויות פיקטיביות, מעורר מלחמה בין המוח ללב, אבל בסופה אי אפשר שלא להתרגש
צפייה ב"נעלמות", המוקומנטרי החדש של יאיר קדר ואילן פלד, יפעיל אצלכם מיד קרב בין המוח ללב - המוח יזכיר כל הזמן שמה שנראה על המסך לא אמיתי, אך הלב לא יאפשר לכם לשחרר את הדמויות המרתקות שנרקמו מקטעי ארכיון, ראיונות מפוברקים ותסריט מבוסס מציאות (אבל של מישהי אחרת) מהמציאות עצמה. מבולבלים? אין דבר. תדרשו למידה לא פחותה של סבלנות גם כדי לצלוח את "נעלמות" עד הסוף, אבל הפרויקט המיוחד הזה שמשודר ב-yes דוקו וכולל לא פחות משלושה סרטים, שווה את המאמץ.
הפרק הראשון הוא המשעשע ביותר בסדרה, כיוון שפלד לוקח בו חלק פיזית בדמותה של ליליאן. ''נעלמות''
צילום: ורד אדיר, באדיבות yes
בבסיס כל סרט בטרילוגיה עומדת דמות אחת של אמנית עבר ישראלית, ששמה נמחק מדפי ההיסטוריה של התרבות בישראל. היוצרים פוסעים צעד צעד בתחנות חייה, החל בילדותה של הדמות, דרך ראיונות עם קרוביה ומשפחתה, עיתונאים ואנשי תרבות שהכירו את פעילותה ועד לסופה הבלתי נמנע. אה, עוד פרט אחד קטן, למי שלא הבין: הדמויות האלה שעומדות במרכז כל סרט לא באמת היו קיימות. הנשים שעליהן הן מבוססות? דווקא כן.
בבואם של היוצרים להעלות על נס את תרומתן של אמניות שונות שהודרו מהקאנון תרבותי הישראלי, הם החליטו בצעד מעניין לפרוץ את גבולות הז'אנר הדוקומנטרי, להמציא דמות חדשה ועליה להלביש מאפיינים שונים שהושאלו (מן הסתם) מהדמויות עליהן מבוססים הסיפורים. הסדרה לוקחת את הז'אנר המוקומנטרי (שילוב של "Mock" – מדומה ו" "Documentary- תיעודי) שעד כה נעשה בו שימוש בארץ בעיקר בקומדיות ומבצעת ניסוי דרמטי מעניין. נכון של"נעלמות" ישנם רגעים משעשעים פה ושם, אבל היא בפירוש לא סדרה קומית, אלא כזאת שמנסה לשרטט סיפור דרמטי.
ככל שהיא מתחילה מוזר וישנו קושי לוגי להתחבר לסיפור, אט-אט מגיעה ההזדהות עם הדמות והסוף מצליח לגעת כנגד כל הסיכויים וליצור תחושה כאילו נפרדנו מאישה אמיתית, וזאת מן הסתם המחמאה הגדולה ביותר שניתן לחלוק ליוצרי הסדרה. עוד יש לציין לטובה את מי שאחראים למוזיקה המצוינת שמלווה את הסדרה: רן שם טוב ("איזבו") שאחראי לפרק הראשון, עופר ניסים שאחראי לפרק השני ואביב אלדמע שאחראי לעיצוב פס הקול בסדרה כולה.
אט-אט מגיעה ההזדהות עם הדמות והסוף מצליח לגעת כנגד כל הסיכויים וליצור תחושה כאילו נפרדנו מאישה אמיתית. מאוסף ליליאן לוי
צילום: מתוך הסדרה ''נעלמות'', באדיבות yes
הסדרה כוללת כאמור שלושה פרקים שהמושקע בהם הוא ככל הנראה הראשון שמביא את סיפורה של הזמרת ליליאן לוי, ילידת עיראק, שניסתה לפתח קריירה מוזיקלית בישראל אך נדחתה שוב ושוב ולבסוף עברה לפריז והפכה שם לכוכבת בזכות להיטה "Ma Vie" ("חַיַי"). הפרק הזה מצליח להיות ריאלי למדי, בין היתר הודות לשורה של מרואיינים שמספקים ראיונות אמינים בדבר הזמרת הגדולה ליליאן. בין היתר לוקחים חלק בפרק המשוררים אמירה הס, רוני סומק ועדי קיסר, העיתונאי בני ציפר והשחקנית קרן מור שגונבת את ההצגה פשוטו כמשמעו בכמה סצנות גאוניות (צפו וראו). זה גם הפרק המשעשע ביותר בסדרה, כיוון שפלד לוקח בו חלק פיזית בדמותה של ליליאן.
הפרקים הבאים כבר פחות קלילים. כך למשל אנחנו נחשפים לסיפורה של בֶּבֶּה, טרנסית שנולדה בגוף לא לה, ונאלצת להתמודד עם אלימות, השפלות ועבודה בזנות כדי להתקיים, שעה שהיא חולמת על אהבה וכמהה להופיע על במה התיאטרון. כשהמרואיינת גילה גולדשטיין, מוותיקת הטרנסיות בישראל, מספרת על החווית שעברו אז, קשה שלא להצטמרר לסבלה, ובפרק זה במובן מסוים הדמויות האמיתיות מאפילות על דמותה הפיקטיבית של בבה, שבסופו של דבר מתה מאיידס. אולי לכן בחרו היוצרים להציג על רקע כתוביות הסיום רגעים מתחרות "מיס טראנס ישראל 2016", בה זכתה תאלין אבו-חנא שנמצאת כעת בבית "האח הגדול". אי אפשר להגיד שלא חל שיפור.
הפרק השלישי והפחות מגובש מבין השלושה, מביא את סיפורה של יונה תנעמי, רקדנית ובת לעדה התימנית שלא הצליחה להתמודד עם חוקי החברה המגבילה בה גדלה, ומצאה מפלט בעולם התנועה. אלא שהפרק פוסע עד מהרה למחוזות מוזרים – יונה מתחילה לדבר עם חיות ומלאכים, ללמוד קבלה ולבסוף היא נעלמת במפתיע. מבלי לבטל מאפשרות לקיום סיפורים כאלה, נראה שלסדרה פשוט לא היו מספיק אמצעים כדי להעביר את הפסיכוזה של האמן באופן שיהיה מספיק אמין ומעניין וכך נותרנו עם פרק חלש יחסית. עם זאת, כיצירה כולה, אין ספק ש"נעלמות" היא הברקה, זריקת רענון לז'אנר הדוקומנטרי ובעיקר פיסת היסטוריה חשובה שיש לתת עליה את הדעת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם