ראשי » תרבות » אמנות

ישו בטלית: תערוכה מפתיעה במוזיאון ישראל

התערוכה "זה האיש" מציגה את המפגש המסקרן בין אמנים יהודים וישראלים עם דמותו ההיסטורית של ישו

עבודת האמנות הישראלית היקרה ביותר בת זמננו היא צילום של עדי נס, שבו נראית חבורת חיילים יושבת סביב שולחן וסועדת מכלי פלסטיק צה"ליים כתומים (בשרי) וכעורים. התצלום הזה כנראה לא היה מגיע למחירים האסטרונומיים שהוא גייס לולא הקווים הברורים הנמשכים בינו ובין עבודתו המפורסמת של ליאונרדו דה וינצ'י "הסעודה האחרונה".
 
איך שלא נסתכל על זה, תולדות האמנות המערבית הן גם תולדות האמנות הנוצרית. דה וינצ'י ושאר אמני הרנסנס, כמו גם האמנים שקדמו להם והגיעו אחריהם, ציירו סצנות חוזרות ונשנות מהמיתולוגיה הנוצרית ובעיקר תמונות מחייו ומותו של ישו שהפכו חלק מהלקסיקון האמנותי והופיעו בעשרות ומאות וריאציות, דוגמת "המדונה והילד" ו"הפייטה". עד המאה ה-19, האמנות היהודית הייתה בעיקרה אמנות דתית ומהאמנים היהודים נמנע המפגש עם דמותו של אותו האיש – ישו.

אך עם האמנציפציה, יהודים החלו לפעול בתור יהודים בתוך עולם האמנות הכללית והמוטיבים הללו חדרו גם לתוך ציוריהם. התערוכה "זה האיש" במוזיאון ישראל מציגה את המפגש הזה ואת ההתמודדות של האמנים היהודים, ומאוחר יותר גם ישראלים, עם הדמות ההיסטורית.

בחדר המבוא לתערוכה מוצגות התייחסויות של שניים מהאמנים המזוהים ביותר עם יהדותם, שנותנים פרשנות מפתיעה לדמות. מאוריצי גוטליב שמפורסם בזכות ציורו "יהודים מתפללים בבית כנסת ביום הכיפורים", מצייר סצנה המתרחשת אף היא בבית כנסת, זה בכפר נחום המשמש היום כאתר צליינות. בין שאר המתפללים בבית הכנסת מופיעה דמותו של ישו בטלית.
 
אוצר התערוכה המעמיק - שבעבודת האוצרות שלו נמנע מפרובוקציה ומחלוקת - אמיתי מנדלסון, מסביר שהיה פה ניסיון לגשר בין העמים היהודים והפולנים, תוך שימוש בנשק של האנטישמים כנגדם: "אתם מתנכלים לנו בשמו של אותו האיש, שבעצם הגיע מאיתנו". ישו משמש בתפיסה זו נקודת השקה כמעט יחידה בין העולם הנוצרי והיהודי דאז. אך התפיסה האופטימית הזאת התפוגגה מהר מאוד ובציור המוצב ממול מוצג ישו כקורבן של פרעות בעיירה יהודית בוערת.

את הציור הזה צייר מארק שאגאל בעיצומם של ימי אימי השואה, בזמן שהנאצים כבשו את עיירתו ויטבסק, ובעצם מהווה כתב אישום כנגד הנוצרים. האישום הזה מתחזק בצל העבודה הענקית "היהודי הנודד" של שמואל הירשנברג - שזוהי הזדמנות נדירה לצפות בה לאחר תקופה ארוכה שבה הייתה מוצפנת במחסנים של המוזיאון - בה נראה יהודי נרדף רץ ביער של צלבים ענקיים. גודלה העצום של היצירה מפתיע ומאיים. והמסר שלה הוא שליהודי אין מה לחפש באירופה האנטישמית ועדיף לו להימלט לארץ ישראל.

עבודה זו מפנה אותנו לחלק הארי של התערוכה - השימוש של האמנים הישראלים בדמות. במהלך השנים הפכה דמותו של ישו לגילום של הקרבה ו/או קורבן, וכך, כאשר אמני ארצנו נזקקו לדימוי כזה הם פנו לתולדות האמנות וקטפו אותו משם ליצירתם. כך לדוגמה יגאל תומרקין בעבודה "מיטה משונה" עושה שימוש במיטת חייל פשוטה כמחאה נגד מלחמת לבנון, או תמר גטר שיוצרת זיקה בין המיתולוגיה הציונית של חצר תל חי למיתולוגיה דתית.
 
בתערוכה מתגלה שגם אמנים המזוהים באופן מובהק עם ארץ ישראליותם כמו ראובן רובין אן עם יהדותם כמו משה קסטל, הצפינו ביצירתם זיקות כאלו ואחרות עם המורשת האמנותית העולמית, מה שהופך אותה למפתיעה ומחכימה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg