פורגי ובאסה: סיקור "פורגי ובס" של הנ"י הארלם תיאטר בישראל
ההצמדות למקור משנות ה-30 באמריקה מרחיקה את הקהל הישראלי מהמתרחש על הבמה, וכאשר גם הדרמה עצמה די משעממת, התוצאה היא מופע ארוך מדי ומעייף. נותרת ההנאה הפשוטה מהשואו הסוחף, לצד התזכורת שהאחים גרשווין היו גאונים
פורגי ובס, ניו יורק הארלם תיאטר
כשמרכיב חשוב חסר מראש בתוך המכלול, נשארת ההנאה הפשוטה ותו לא. ''פורגי ובס''
צילום: Luciano Romano
למעשה, היצירה המוכרת של ג'ורג' גרשווין (אחיו, איירה גרשווין, אמון על כתיבת הליברית יחד עם דובוס ודורותי הייווארד) היא לא ממש מחזמר ולא אופרה, אף שקיימים בתוכה מאפיינים משתי הסוגות. הוא עצמו נתן את הכינוי "אופרה עממית" שמעניק דגש לעובדה שזה אינו המיוזיקל הנאיבי שנוצר כדי להלהיב אלא כזה שמגיע מהחצר האחורית של אמריקה.
המקום – סמטת השפמנון, צ'רלסטון, דרום קרוליינה, שכונה של אפרו-אמריקנים עניים שנלחמים בחברה הלבנה והשבעה. הזמן – תחילת שנות השלושים, ימים שבהם המצב הגזעי הרעוע מובן מאליו. הדמויות – פורגי ובס, גיבורים תועים שנכרכו זה בזה כדרכם של סיפורי אהבה. הוא קבצן, גבר נכה שמדדה על גפיו ומעולם לא ידע אהבה. היא מכורה לקוקאין ומשמשת כקישוט לבן זוגה האלים.
הפקת ניו יורק הארלם תיאטר (שתציג עד מחר, ה-6.3.17 בהיכל התרבות בתל אביב) עדיין מציגה דמויות שוליים במלוא תפארתן. המנהל האמנותי והמנצח וויליאם ברקהיימר ודאי מסתמך על ספרי בימוי ולא יכול להעניק פרשנות מרחיקת לכת מטעמי זכויות יוצרים, מה שאומר שמבחינת תפאורה, תלבושות, תזמור והעמדה, הדברים מוצגים כמיטב המסורת, עם אותן אנרגיות שמציע המקור.
מהחצר האחורית של אמריקה להיכל התרבות. ''פורגי ובס''
צילום: סיון פרג'
בכמעט שלוש שעות הצפייה, עלתה בראשי שוב ושוב המחשבה שלא רק ש"פורגי ובס" היא בחזקת משהו מ"אז" ולא "אז שמתחזה לעכשיו", כי אם גם החוויה שיחווה הקהל הישראלי ממילא תהיה מרוחקת. באמריקה האופרה נטועה בלא מעט הקשרים היסטוריים, חברתיים ובימתיים. כאן האלמנטים האלה לא קיימים. כשמרכיב חשוב חסר מראש בתוך המכלול, נשארת ההנאה הפשוטה ותו לא.
האמירה שעדיין ניתן לדלות נוגעת לעניינים של ייצוג. הנוכחות השחורה אינה מס שפתיים. היא התכלית והגורם המלכד. הקהילה שעל הבמה מציגה מעין פולחן משלה. ההתנהלות שלה – כולל חיי הדת, המסחר, יחסי השכנות – קוסמת לעין. "פורגי ובס" אכן מנציחה קבוצת אוכלוסייה אחת, בפרק זמן אחד ובקו עלילה אחד – ובזה היא באמת מצטיינת.
אמרנו הנאה? השואו סוחף. התנועה ממזרית, בעלת חיות, נטולת סינתטיות שמוצאים בהרבה מיוזיקלס. 50 אנשי הלהקה ו-50 הנגנים עושים מלאכה מרשימה. ובכל זאת, הביצוע סובל מארכנות מעיקה. נדמה שאין מחווה קטנה שלא מועצמת לממדי ענק. במחזמר כמו במחזמר, שרים על כל דבר שזז. במקרה זה אפשר בהחלט היה לוותר על חצי שעה של נאמברים חמודים אך תקועים באמצע הערב. הקהל יוצא מן האולם ללא אוויר לנשימה.
תנועה ממזרית, בעלת חיות, נטולת סינתטיות. ''פורגי ובס'', מתוך החזרה הגנרלית בישראל
צילום: סיון פרג'
האריה הכי מפורסמת היא כמובן Summertime, אחת מפסגות היצירה הגרשווינית, שיר ערש ששמו הולך לפני "פורגי ובס" ושהפעם הוגש על ידי בריטני רובינסון בקול דק, מתון, שנפתח לאט-לאט. אבל מה? מי שלא היה ברור לו עד כמה השיר מקסים יקבל אותו לווריד ארבע פעמים בציטוטים מוזיקליים שונים.
פורגי, אותו גילם אנדי פאוול, נפלא: מנעד קולי רחב לצד הופעה מכמירת לב. בס (קריסטין פיפר בראון) יודעת להתרפס ולהפגין כוח באותה מידה.
"פורגי ובס" מזכירה בעיקר שהאחים גרשווין היו גאונים. המוזיקה מתפוצצת מרגש ושירת המקהלה מלאה בחסד. הדרמה בנפרד די משעממת, אך המסגרת שלה שוקקת חיים.
הייבוא שעשה המפיק משה יוסף רווי בבעיות אובייקטיביות וסובייקטיביות, כאלה הקשורות להפקה הספציפית וכאלה המרחפות ממעל. על חלקן אפשר למחול, בהתחשב בתוצאה הסופית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם