ראשי » תרבות » קולנוע

עדת מדינה: הצלמת שמתעדת את דור תש"ח

עם מצלמה כבדה בידה נוסעת נעמי שלוסר בין צעירים מתקופת קום המדינה, ומתעדת את חוויות הגבורה והרומנטיקה של ימי הקמת המדינה. בעזרת הסרט המלא היא מתכוונת להילחם ב-BDS

"שמענו יריות. מי ירה? אלה היו שומרי משמרת הלילה בכפר, אשר קיבלו את החדשות וירו באוויר. ואני זוכר את אבא שלי אומר: זה צעד לא נכון, לא היינו צריכים לעשות את זה, מפני שזו פרובוקציה נגד אנשי הכפר תיקלי אשר בטח לא מרוצים מההחלטה. באותה התקופה לא הבנתי למה השכנים הערבים שלנו לא שמחו בשמחתנו". (המחזאי והסופר יהושע סובול מספר על ה' באייר תש"ח)

ביום השואה האחרון הגיעה נעמי שלוסר לדירתה של חברה תל-אביבית, כדי לשמוע את סבתה של אותה חברה מגוללת את סיפור חייה המרגש, במסגרת פרויקט "זיכרון בסלון". היא לא חשבה שהאירוע הזה יוביל לתפנית בתוכניות שלה לשנים הקרובות, וישלח אותה למסע יוצא דופן, על-זמני, בכל רחבי הארץ. "הסבתא דיברה על השואה, ואחר כך המשיכה בסיפור הגעתה לישראל", נזכרת שלוסר (38), יוצרת תיאטרון ושחקנית בלגית. "זו זווית שלא שמעתי עליה מספיק לפני כן, והיא עניינה אותי מאוד".

באותם ימים הייתה שלוסר עסוקה בעבודת רקע לקראת כתיבת מחזה בשפה הפלמית. "רציתי לספר את סיפורה של סבתא שלי – על עלייתה ארצה בשנת 1947, על קורותיה במלחמת העצמאות ועל הפגישה עם אהבת חייה. הסתובבתי כשבידיי מחברת קטנה וניסיתי לפגוש אנשים שחיו כאן בימים ההם, כדי שאוכל ליצור דמויות רלוונטיות למחזה. אבל אחרי שראיינתי שניים-שלושה אנשים, הבנתי כמה הסיפורים שלהם מדהימים ועמוקים. כמו במקרה של ניצולת השואה, הרגשתי שלא מספיק שרק אני אשמע אותם. הבנתי גם שמחזה לא יצליח להעביר את המסר של התקופה ההיא".

צפו בטריילר לסרט "הצעירים של שנת 1948":
 

במשך כחודשיים התחבטה שלוסר בינה לבין עצמה אם לדבוק בתיאטרון או שמא לנטוש את המגרש הביתי שלה וליצור סרט דוקומנטרי. לבסוף הגיעה למסקנה שהראיונות עם מייסדי המדינה עצמם יהיו הרבה יותר חזקים ומשמעותיים מכל ייצוג אמנותי שלהם. "יש לי חבר טוב, צלם, שהסכים להשאיל לי מצלמה באיכות גבוהה מאוד. מאז אני נוסעת ברחבי הארץ בתחבורה ציבורית עם 15 ק"ג על הגב, כדי לפגוש את הצעירים של שנת 1948", היא צוחקת. "מתחתי שריר, אבל זה לא מה שיעצור אותי. החלטתי גם לא לחכות שיהיה לי כסף למפיק, אלא להתחיל לצלם ולתאם הכול בעצמי. הרי מדובר במרואיינים שחלקם בני תשעים ואפילו מאה, ואין לנו זמן לחכות, כל יום הוא קריטי".

איך בחורה בלגית, שלא גדלה בישראל ואינה דוברת עברית שוטפת, מגיעה אל דור מקימי המדינה?
"פניתי דרך המדיה החברתית לחברים הישראלים שלי: 'אני מחפשת את הסבים והסבתות שלכם'. ביקשתי שיפנו אותי לאנשים שחיו בתקופת הקמת המדינה. לשמחתי זה הצליח, והלוח שלי לחודש הקרוב מלא בראיונות כמעט מדי יום. ראיינתי כבר למעלה מארבעים אנשים, כשכל שיחה כזו נמשכת בין שעה לשלוש שעות, תלוי כמה הבנאדם רוצה לדבר. תזכור, הם בני תשעים, הם מתעייפים מהר מאוד, אז אנחנו גם לוקחים הפסקות".

רק מי שהיו בני 7 ומעלה בשנת 1948 יכולים להשתתף בסרטה של שלוסר, מפני שהיא רוצה לשמוע זיכרונות משמעותיים. "הסרט עצמו יהיה באורך תשעים דקות, עם הקטעים הכי טובים מהראיונות, אבל אני אשתמש גם בחומרים האחרים. פתאום קלטתי שאני רק בהתחלה ויש לי כבר מאה שעות צילום, אז אני מקווה ליצור גם סרטים קצרים יותר – כגון זווית של זיכרונות ילדות, ואולי גם סרט מזווית נשית".

"הצעירים של שנת 1948", כך ייקרא סרט הדוקו שעליו שוקדת שלוסר. בארבעת החודשים האחרונים היא שוהה בארץ כדי לצלם ולערוך אותו. "אני מקווה שישראל תהיה בקרוב הבית שלי", היא מצהירה כשאנו יושבים בבית קפה תל-אביבי שקט. "בינתיים אני על קו ישראל-בלגיה. בכלל, אני היהודייה הנודדת, חיה על מזוודות כבר 16 שנה".  
 

יהיו שיחלקו על ההגדרה "יהודייה נודדת", שכן שלוסר היא בת לאם נוצרייה ולאב יהודי. היא נולדה באנטוורפן, עיר שבה קיימת קהילה יהודית דתית-חרדית גדולה ומבוססת, אך משפחתה שלה לא הייתה חלק מהקהילה הממוסדת. "אבי עזב את צ'כוסלובקיה בשנת 1968, ואחרי ארבע שנים הגיע לבלגיה כפליט פוליטי", מספרת שלוסר.
"ההורים שלי היו אמנים, לא היה מקום לדת בבית, אבל דווקא אמא שלי התעקשה שאגדל עם תודעה יהודית, וגם ישראל תמיד הייתה שם ברקע. ידעתי שאני יהודייה, וגם היו כאלה שהזכירו לי את זה: מספיק פעמים שמעתי מתלמידים בבית הספר שאני 'יהודייה מלוכלכת'. מצד שני, בבית הספר היהודי ההנהלה לא רצתה אותי. המוזר הוא שהם נהגו לבקש מההורים שלי לעצב להם כרטיסי 'שנה טובה'". אביה, היא מתגאה, גם עיצב את הכרזות להצגה הכה-יהודית "הדיבוק", כשזו הועלתה בקהילה היהודית באנטוורפן.

מגיל צעיר מאוד ידעה שלוסר שיום אחד תופיע על בימת התיאטרון. היא התקבלה לשלושת בתי הספר לדרמה במדינה, הישג יוצא דופן עבור מי ששפת האם שלה אינה פלמית אלא צרפתית. "כשאתה 'חצי-חצי' אתה צריך ממש לעמוד על שלך ולהבין מי אתה. בגלל זה הפכתי לשחקנית", אומרת שלוסר. "המחזות שלי כולם מבוססים על אירועים היסטוריים יהודיים. כתבתי למשל מחזה בשם 'מוסקבה ניו-יורק', שבמרכזו סיפור הגירה בשנות השלושים של המאה הקודמת. את ההשראה קיבלתי מהסופר היהודי יצחק בשביס-זינגר, שהיגר באותה תקופה לניו-יורק".

המחזות שלה מוצגים בפלמית, אבל היא כותבת אותם קודם כול באנגלית, ואז מתרגמת אותם. לא פחות מארבע שפות שגורות בפיה - "אנגלית, צרפתית, פלמית וגרמנית", היא מונה. "אתה יכול גם לדבר איתי בספרדית ואני אבין הכול, אבל אענה לך באנגלית". שיחתנו, אגב, מתנהלת באנגלית, כשמדי פעם שלוסר עוברת לעברית מקרטעת,

לפני כעשור היא גילתה, דרך מוזיאון יד ושם, שיש לה משפחה ישראלית. "הם חיו בווינה ולא ידעו שאנחנו בחיים, למרות שהם חיפשו אותנו ואנחנו אותם. היום הם מתגוררים בראשון-לציון, ואני אצלם כמעט כל שבת. הקשר עמם התחדש סמוך לפטירתה של אמי, וסייע לי להתגבר על האובדן. כשאמי נפטרה, שלושה דורות של נשים במשפחה החדשה שגיליתי החזירו אותי לחיים. מבחינתי הן סבתא, דודה ובת דודה, גם אם הקרבה מעט יותר רחוקה. אני מאוד בת מזל. בגלל החיבור איתן התחלתי להגיע יותר לישראל, לגלות את ישראל, ולהשתמש בישראל כמקום היצירה שלי".

בשנים האחרונות היא נוהגת לבקר כאן באופן תדיר, לרוב לצורך כתיבת מחזות. דווקא בגלל ביקור כזה היא גילתה מחדש גם כמה קשה להיות יהודי באירופה, בפרט אם אתה יהודי שתומך בישראל. "במהלך מבצע צוק איתן ישבתי בתל-אביב וכתבתי גרסה סופית למופע בהשראת סיפור חייו של עיתונאי יהודי-רוסי בסטלינגרד. ראיתי באותם ימים איך המבצע מסוקר בעולם, ובמיוחד בתקשורת הבלגית, וניסיתי דרך הרשתות החברתיות לשקף את הצד השני של הסיפור. אנשים הגיבו בצורה מאוד רגשית ושלילית כלפיי בעקבות הדברים. ה-BDS יצא נגדי, הותקפתי על בסיס יומיומי בגלל הקשר שלי עם ישראל, וזה היתרגם גם לירידה דרסטית במכירות הכרטיסים"

שלוסר מספרת כי משחקנית מצליחה שממלאת אולמות, היא הפכה לכזו שמופיעה מול בודדים. גם זה תרם להחלטתה לנטוש קריירה של קרוב לעשרים שנה ולצאת לדרך חדשה כאן בארץ. בקרוב צפויה שלוסר להתחיל ללמד באקדמיה למוזיקה בירושלים על יצירות אופרה, ובקיץ הקודם היא כבר הספיקה להעלות הצגה בשם "דייט מי תל-אביב", על סצנת ההיכרויות הישראלית מנקודת מבט של עולה חדשה. "היום אני מאושרת יותר בישראל מאשר בבלגיה. אני מרגישה חיבור חזק לכאן, וכבר לא אוהבת את חיי שם".

לצורך יצירת סרטה הדוקומנטרי על דור תש"ח היא פתחה לפני כמה שבועות קמפיין מימון-המונים באתר היהודי "ג'וסר", והציבה יעד של 75 אלף דולרים, שאותם עליה לגייס בתוך תשעים יום. "בינתיים זה מתקדם יפה. לא מדהים, אבל אני אופטימית".

הקדימון המרגש שיצרה שלוסר לצורך הקמפיין מספק הצצה קצרה לעולמו של דור המייסדים. הוא נפתח בדבריה של יוצאת ארגון ההגנה, שמספרת: "נראה לי שאני היחידה שהיה לה כרטיס לטקס הכרזת העצמאות ולא הלכה לשם. לא הלכתי כיוון שהגיע תורי לעשות שמירה על אחד מגגות תל-אביב".

מי שדווקא כן הייתה חופשייה לחגוג באותן שעות היא שרה בן-צור (93). "רקדנו הורה ושרנו עם ישראל חי", היא מספרת לשלוסר בעיניים עצומות. "אני אישית לא רקדתי", מספר מנגד עמוס חורב (93), אלוף במיל'. "אז לא הבנו, אך בעצם המלחמה התחילה באופן מיידי".
 

שלוסר מכירה את הטקסטים האלה על פה, ואף מחקה בחינניות את הדוברים השונים. את חורב, היא מספרת, לא היה פשוט לשכנע להתראיין. "הוא אמר לי 'הכול כבר כתוב, אני מבוגר, תעזבי אותי'. בסוף הוא אמר 'אני אתן לך שעה'.

"כל אחד סיפר לי מנקודת מבטו על הקמת המדינה", היא מוסיפה. "היה אחד שסיפר למשל על המצור על ירושלים. מרואיין נוסף תיאר איך הוא כילד מתעורר מדי בוקר ורואה שעל הרצפה שוכבים ארבעה אנשים שהוא לא מכיר - אנשי 'ההגנה' שישנו שם. אחר סיפר שבביתו התגורר יהודי שעלה מווינה, והם היו מכינים לו קציצות כי לא היו לו שיניים. במשך שנים אותו יהודי חיכה לאשתו שתגיע מאירופה, ובסופו של דבר היא הגיעה".

בין המרואיינים שלה יש דמויות מפורסמות, כמו רפי איתן, איש המוסד והשר לשעבר. המשתתפת המבוגרת ביותר היא רות דיין, אשתו הראשונה של משה דיין. בעת הקמת המדינה היא הייתה בת 31. "לא היה לנו כסף. נאלצנו לקנות הכול בדם ויזע", סיפרה דיין מול מצלמתה של שלוסר. "כל אחד מגיל 15 היה בהגנה. הגנו עלינו מפני הבריטים, מהערבים שירו. הערבים לעולם לא הפסיקו לירות".

"רות היא אמנם המרואיינת המבוגרת ביותר, ובדיוק עכשיו חגגה יום הולדת מאה, אבל היא תמיד אומרת לי 'אני מרגישה עדיין כאילו אני צעירה, נוער'", מספרת שלוסר. "היא ממש נחמדה, ממש בפוקוס. היו שאמרו לי 'בטח כל המרואיינים שתמצאי כבר סובלים מדמנציה', אבל זה ממש לא המצב".

כששלוסר מדברת על משתתפי סרטה, עיניה מתמלאות הערצה. היא מספרת למשל על אישה בשם אהובה מייזלס, שעברה התקף לב כמה שבועות לפני הריאיון, "והתעקשה להיפגש איתי למרות הכול. בגיל 14 היא כבר שירתה בלח"י. היא הראתה לי את התמונה היחידה מהחתונה שלה – תמונה שלא צולמה בחתונה עצמה. כולם היו בלחץ מכך שהבריטים מחפשים אותם, ולכן לצלם באירוע היה מסוכן מדי. למחרת החתן והכלה לבשו שוב את בגדי החתונה והלכו לצלם המקומי. אגב, שמות הקוד שלהם במחתרת היו אילן ואילנה. כמה שזה חמוד. זו רומנטיקה אמיתית!

"בעיניי הציטוטים הקטנים הם שעושים את הסרט. למשל, כשעמוס חורב אומר 'בגלל האמברגו לא היה לנו נשק, וככה התחילה תעשיית ההיי-טק הישראלית. היינו צריכים להמציא את עצמנו'. אלה ציטוטים חזקים שמראים את הזמן והתקופה".

דרך הדרמות האישיות, הקטנות, היא מקווה לשרטט את התמונה הגדולה של הימים ההם. "לא כל הסיפורים ממוקדים במהלכים צבאיים, ולא את כולם אפשר להגדיר כמסמכים היסטוריים, אבל בעיני דווקא בגלל זה הם מעניינים". במיוחד היא נדלקה על הסיפורים הנשיים. "היו כאלה שסיפרו לי שבזמן שהערבים ירו, הן רצו מדלת לדלת ברחוב הרצל בתל-אביב כדי למצוא זוג נעליים ליציאה של אותו ערב. אחת אמרה לי: 'היינו נאיביות. ירו עלינו, אבל אנחנו בסך הכול רצינו להתלבש יפה'. המילה 'נאיבי' חוזרת על עצמה בהרבה מהשיחות שקיימתי עם אותם חלוצים".

עם מי מהמרואיינים שלך הכי התחברת?
"התאהבתי בעליזה גורי, אשתו של המשורר חיים גורי. הבעיה היא שאני מתאהבת כמעט בכל אחד שאני מראיינת. כשאני מתקשרת אליהם, חלקם שואלים 'מתי את באה שוב?'"

"דקה אחת אחרי הכרזת הפסקת האש, חבר שלי, אהרן-ג'ימי שמי, נורה ומת. נתבקשתי להעביר את החדשות המרות להוריו, ששהו בצפת. קיבלתי רכב ונהג כדי להביא אותם ללוויה. אביו היה האמן מנחם שמי. בדרך חזרה לירושלים שני הוריו ישבו בדממה במושב האחורי. מעת לעת הרגשתי את היד של אמו, לאחר מכן של אביו, שואלים אותי 'את בסדר? את בסדר?'. כאשר הגענו ללוויה, אביו הסיר את השמיכה שכיסתה את גופת בנו, הוציא את המחברת שלו והחל לצייר. ציור זה מופיע בספר 'חברים מספרים על ג'ימי' והפך לדיון של דור 1948". (עליזה גורי, בריאיון לנעמי שלוסר)

"ההורים של צעיר שנרצח שואלים אותה אם היא בסדר?! ברור שהיא לא הייתה בסדר", אומרת שלוסר בהתרגשות על סיפורה של גורי. "זה אחד הסיפורים המרגשים ששמעתי. גם לראות את חיים גורי מספר בדמעות איך חבריו הטובים נהרגו בשיירת הל"ה לגוש עציון, בזמן שהוא שהה באירופה ולימד ניצולי שואה לצנוח – זה קרע אותי. הוא ממש רצה לחזור ארצה מיד. בעקבות זה הוא כתב את הפואמה 'הנה מוטלות גופותינו'. אחר כך הוא זרק את פיסת הנייר לאש, והחטיא. הייתה עוד אישה בחדר, והיא אמרה לו 'איבדת משהו', וכך השיר ניצל".
 

מי קהל היעד של הסרט הזה?
"אני מקווה קודם כול להגיע ליהודים מרחבי העולם, במיוחד מארה"ב. אנשים שבאים לישראל לחופשה ואז עוזבים, אולי חניכי תגלית - אני רוצה שהם יבינו מה היה צריך להקריב ולעשות כדי שתהיה כאן מדינה, במולדת שלנו. לכן הראיונות מתקיימים באנגלית, או מתורגמים לאנגלית".

היא מספרת כי הראתה לחבר אירופי את הקדימון שיצרה. "הוא מיד אמר לי 'את יודעת מה הדעה שלי על ישראל, היא לא חיובית'. אמרתי לו: 'ראית מה האנשים אומרים? הם היו שם! גם זה נרטיב שהתרחש'. אני לא אומרת שזה הנרטיב היחיד", היא מסייגת, "אבל ללא ספק זהו נרטיב חשוב. באירופה, במיוחד בקהילה הלא-יהודית, מכירים רק נרטיב אחד: ישראל העיפה או הרגה את כל הפלסטינים והקימה משטר אפרטהייד. אני לא אומרת שהכול מושלם כאן היום, אבל צריך להכיר את המציאות שהייתה. מה, לא שמעתם ששבעה צבאות פלשו לישראל? לא שמעתם שאחוז מהאוכלוסייה היהודית נהרג במלחמה? חבל מאוד שאתם לא יודעים את זה".

את חושבת שהסרט שלך הוא פוליטי?
"חשוב לי לציין שאני לא נכנסת לפוליטיקה. אני לא רוצה שהימין הקיצוני או השמאל הקיצוני ינצלו את הסרט לטובתם. אני מביאה את הסיפור של האנשים ושל המדינה".

היית רוצה שמשרד החוץ הישראלי ישתמש בחומרים האלה לצורכי הסברה?
"ברור. מעניין למשל לשמוע אנשים מספרים על הקשרים הטובים שהיו להם עם השכנים הערבים עד מלחמת העצמאות. הם היו קונים זה מזה, ומקיימים גם קשרי ידידות. אני מנסה להבין את מה שהיה, כדי לגרום לכך שיהיה עתיד טוב יותר. המטרה שלי היא שאנשים יבינו כמה היה צריך להקריב ולעשות כדי שמדינת ישראל תקום. כל המרואיינים בסרט, עד כה, גאים כל כך בהישגים של המדינה. יחד עם זאת הם מאוכזבים מכך שכמעט שבעים שנה לאחר הקמתה, עדיין מתחוללת כאן מלחמה. זו המילה שרובם השתמשו בה כדי לתאר את המציאות הישראלית הנוכחית".

היא עדיין מחפשת מרואיינים לסרט, "בעיקר מזרחים או כאלה מהפריפריה. יצא שראיינתי הרבה מאוד אשכנזים, כי הם אלה שהגעתי אליהם דרך הנכדים שלהם. הייתי רוצה להיפגש גם עם סוג אחר של ישראלים. נתקלתי למשל בסיפורים על תימנים שמסופרים מזווית אשכנזית: מרואיינים סיפרו לי שבפעם הראשונה שהם ראו תימנים, הם פחדו וקפצו מהחלון. אחת סיפרה לי שהיא אמרה לגבר תימני שהוא חייב לקנות לאשתו כמה שמלות, וגם הסבירה לו איך האישה צריכה להתלבש אם תרצה להשתלב - עם עקבים וליפסטיק. אני מתה על הסיפורים האלה, אבל הייתי רוצה לראיין גם את עולי תימן בעצמם".

את חושבת שהצעירים הישראלים של ימינו מכירים מספיק את הסיפורים שמהווים בסיס למדינה שלהם?
"רוב הדור שלנו בישראל לא יודע מספיק. רות דיין אמרה לי 'הם צריכים ללמוד עוד, כי זו ההיסטוריה שלהם'. התלבטתי אם לשים את זה בקדימון לסרט, אבל הגעתי למסקנה שזה יעורר אנטגוניזם".

איך בכלל לוקחים נושא בניחוח כל כך ישן ומתאימים אותו לדור האייפון?
"לא בעיה בכלל. כל אחד אוהב לשמוע סיפור טוב".

אבל אנשים מבוגרים שמספרים את הסיפור, זה לא הדבר הכי צעיר ומקליק.
"אני לא רואה אותם כאנשים מבוגרים, מבחינתי זה הנוער של שנת 1948. הם היו בני 14 ותלו פוסטרים נגד שלטון המנדט, הבריטים ירו עליהם והם קפצו לפחי אשפה כדי להתחבא. זה מדהים. אגב, לפעמים אני מעדיפה לבלות עם הצעירים של 48' מאשר עם אנשים בגיל שלי; הם כיפיים ומצחיקים".

את מקנאת בהם, בדור המייסדים?
"לא. היו לי מספיק התמודדויות משלי בחיים, כך שאני לא מקנאת בתקופה הסוערת שלהם, אבל אני מקבלת השראה מהם. אני גם אסירת תודה על שלא הייתי צריכה לחוות את מה שהם חוו. הרי חלקם עברו גם את השואה, הגיעו לארץ וחיו באוהלים. עם הקמת המדינה היו כאן 600 אלף איש, ואז מדינות ערב העיפו את היהודים משטחן ובבת אחת האוכלוסייה בישראל הכפילה את עצמה. פתאום היו צריכים להתחלק במשאבים.

"אף אחד בארץ לא אכל ביצה שלמה, אלא חצי ביצה. אנשים התחילו לצחוק על כך שהתרנגולות בישראל מטילות חצאי ביצים. לאנשים לא היה הרבה, משפחות נאלצו לגור בדירות משותפות. כאשר הפליטים ממדינות ערב הגיעו, היה צריך למתוח את המעט שיש כאן. והם עשו את זה, כי הם האמינו שזה מה שחייב לקרות".

משימת גיוס הכספים עבור הסרט – וגם עבור מחייתה של היוצרת עצמה, לכל אורך התקופה הזו - אינה פשוטה. שלוסר מנסה לפנות לכל גורם אפשרי שיכול להירתם ולהשקיע ביוזמה שלה. מלבד 75 אלף הדולרים שהיא מקווה לגייס דרך האינטרנט, היא מנסה להשיג סכום זהה כדי להפיק את הסרטים הקצרים המיועדים לקהלים ממוקדים. עד כה הצליחה לקבל בין השאר תמיכה מקהילת ROI של קרן שוסטרמן ו-Israel Forever Foundation.
 

לא רק כסף יסייע לה להשלים את הפרויקט: "אני צריכה אנשים שיכולים לתרגם ראיונות מעברית לאנגלית, או שיצטרפו אליי ויסייעו לי בזמן אמת לתרגם. היום אני עובדת 15 שעות ביממה, בלי הכנסות. אני בעצם משלמת כדי לעשות את הסרט הזה. היו לי רק שלוש ארוחות חמות בשבועיים האחרונים, כי אני עובדת נון-סטופ ועושה את רוב העבודה בעצמי. אין לי אפילו זמן ללכת לסופר.

"לפעמים מרואיין מבוגר מכין לי ארוחת צהריים, או לוקח אותי לחדר האוכל בבית האבות שלו. אני לא רוצה להתחיל לבכות, אבל אני חייבת עזרה. אני חושבת שהתרומות יגיעו מאנשים שיראו את הקדימון ומיד יגידו 'זה נגע בי'".

לצד הסרט מתכננת שלוסר להשיק תערוכת תמונות של המרואיינים המרכזיים. המשימה הזו תופקד בידי הצלמת האמריקאית אביבה קליין, שתגיע לישראל בקיץ הקרוב. מכל תמונה יודפסו כמה עותקים בודדים, שבתום התערוכה יוצעו למכירה. "אביבה היא צלמת מהשורה הראשונה. בין היתר היא צילמה פורטרטים של ביונסה ושל מייקל ג'ורדן", אומרת שלוסר, שמתכוונת גם לבנות ערכות למוסדות חינוך ברחבי העולם.

כאשר תסיים את יצירת הסרט, מתכוונת שלוסר לתרום את כל החומר המצולם לספרייה הלאומית בירושלים. "התורם הגדול ביותר יקבל את הזכות שהארכיון ייקרא על שמו", היא אומרת בחיוך. "אני עובדת עם אנשים טובים שיש להם אותן מטרות כמו שלי. אנשים שעושים את העבודה הזאת כי הם מרגישים בבטן שלהם שזה צריך להיעשות. אבל אני חייבת שהחברה הישראלית תירתם לפרויקט ההיסטורי הזה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg