ביקורת ספר "חיות הפלא": ככה מריח דשן ספרותי

"הארי פוטר והילד המקולל" היה אפיזודה מביכה ומיותרת ברזומה המפואר של הסופרת ג'יי קיי רולינג, אבל ראו זה פלא, "חיות הפלא והיכן למצוא אותן: התסריט המקורי" מסמל שיא חדש של מחזור ותאוות בצע. התרגום העברי הגרוע רק מוסיף חטא על פשע

תגיות: הארי פוטר,ג'יי קיי רולינג,חיות הפלא והיכן למצוא אותן

כבר קראתי הרבה יצירות בחיי. קראתי יצירות טובות וגרועות, שנכתבו ע"י מקצוענים, חובבנים, מעריצים וחקיינים. קראתי ספרים יומרניים, משעממים, מועתקים ונמרחים. בשיעורי הספרות בתיכון קראתי אפילו ספרים שנראה שנכתבו במטרה ברורה להתעלל בקורא (כן אפלפלד, אני מדבר עליך!). אבל רק מעטים מהם הצליחו לגרום לי לתחושת ההקלה האקסטטית שאחזה בי כשהנחתי מידיי את "חיות הפלא והיכן למצוא אותן: התסריט המקורי", האמיתי, האורגינל, בלאדי!, על אף אורכו הלא מרשים. למרות העימוד הנוח, העיטורים המוגזמים, השפה הקלה והכריכה המושקעת, הדבר הטוב ביותר בריפּ-אוף החדש על "הארי פוטר", הוא שלפחות מדובר בספר קצר.

אני חייב להודות שאחרי "הארי פוטר והילד המקולל" חשבתי שהגענו לתחתית, ותאוות הבצע של מחזיקי זכויות היוצרים מוצתה, או לפחות שהפרה הזאת מתה ואף אחד לא ינסה לחלוב אותה יותר. אז חשבתי. לצערי ולהפתעתי גיליתי שב"חיות הפלא" יש את כל מה שרע בילד המקולל, ועוד קצת.

קומפוסט שעשוי מכל הדברים שנפלו בעריכה של ''הארי פוטר'' האמיתי. ''חיות הפלא והיכן למצוא אותן''

הסגנון מעיק, העלילה מרושלת, הדמויות שטחיות ומטופשות, העולם ביצירה מרגיש כמו קומפוסט שעשוי מכל הדברים שנפלו בעריכה של "הארי פוטר" האמיתי והתרגום של גילי בר-הלל מושקע כמו סנדוויץ' ממזנון רכבת עכו (גיגול קצר למשל היה מגלה למתרגמת שניוט הוא טריטון וסקמנדר הוא אל נהר יווני, ועל כן, מן הסתם, אין שום סיבה הגיונית לתרגם את שמו ל"סלמנדרה"). אפילו ה"איורים", שתופסים חלק ניכר מכל עמוד, נראים כמו משהו שיצא מגלריית ה'קליפ ארט' של וורד, אי שם בתחילת המילניום. הסיפור החלש שהצליח להחזיק בעירבון מאוד מוגבל בסרט, שהופק על פי התסריט המקורי, האמיתי, המיותר הזה ושבפני עצמו היה לא יותר מסביר, נחשף במלוא עליבותו כשהוגלה חזרה למילה הכתובה. ככה זה כשאין אפקטים שיכסו את הנקודות החלשות, שהן בערך 80% מהתוכן.

העולם החדש של יקום "הארי פוטר" נטול אותו קסם ארכאי וישן, ויחד עם זאת אין הוא מתיימר אפילו להציע לקורא שום דבר חדש, יצירתי או מעניין. ממש כמו הילד המקולל, מדובר בהעלאת גירה תלושה ובלתי פוסקת של אטרקציות מ"הארי פוטר" המקורי, שאין בה לא טעם ולא חן. בתחילת הקריאה ההרגשה היא של פאן-פיק גרוע שמנסה באופן מעורר רחמים להרחיב את עולמו של פוטר. בהמשך הקריאה הרחמים הופכים לגיחוך והגיחוך לסלידה, כשמתברר שאפילו לא ניתן לקטלג את אוסף המכתביות הרעוע הזה כפאן-פיק - לא רק מכיוון שלפחות לפי הטענה מדובר בתוצר של רולינג בכבודה ובעצמה, אלא גם, ובעיקר, מכיוון שפאן-פיק נכתב מתוך אהבה והערכה הן ליצירת המקור והן לקהל היעד, והדבר שמונח כאן מולי נכתב מתוך זלזול בוטה ותאוות בצע טהורה.

הדמות האותנטית ביותר במרצ'נדייז המוזר הזה היא הניפלר, אותו ברווזן היפראקטיבי עם אובססיה לדברים נוצצים, שמריץ את מר טריטון סקמנדר ללא מטרה ברחבי ניו יורק של שנות ה-20. דמות שכנראה מבוססת על המו"ל.