הזירה הלשונית: הגבול המבחין בין תאגיד לרשות
מי יתן לתאגיד שיעור בחמלה? האם המטפלת הסעודית היא בכלל פיליפינית? ולמה לאכול בקר בבוקר? הזירה הלשונית ישנה טיכו, יוצאת לחופשה בכפר נפש בכתיב חסר
שתי המילים העומדות במרכז הסערה העכשווית: תאגיד ורָשות. הן שייכות לתחום האפרורי של ארגונים, מוסדות ושפה משפטית. בין שלל הצעות הפשרה והגישור והתיווך עלו גם הצעות ליצור מעין רשות תאגידית או תאגיד שהוא רשות, מה שמעיד שהגבול המבחין בין שני המושגים אינו חד וברור כל כך.בטבלה הבאה, מורה נבוכים קצר למשותף ולמבדיל בין'רשות' ל'תאגיד'.
פרשת התאגיד (ויש אומרים, פארסת התאגיד) הולידה חידודי לשון לרוב.
אף אחד לא יתן לי שיעורים בחמלה. כחלון נגד נתניהו. השימוש במילה 'חמלה' בשיח הפוליטי פרץ בבחירות 2006 כסיסמה של כמה מפלגות: אולמרט טבע את הסיסמה "כלכלה שיש עמה חמלה", אלי ישי קידם את ש"ס בהתרסה "הם איבדו את החמלה". הביטוי שודרג במחאה של קיץ 2011. דפני ליף הצהירה כי "החלפנו את המילה רחמים במילה חמלה". לדידה, המילה 'רחמים' מתייחסת לדידה לאדם חסר אמצעים כמסכן ואף נחות, בעוד 'חמלה' מתייחסת למי שנמצא בתחתית הסולם כאדם שווה ערך.
ביבי וכחלון כבר לא. כחלון הציג את הביטוי 'כבר לא' באמצעות הפתיח "איך אומרים החברה". המקור לשימוש הוא במדורי הרכילות בעיתונות, ותמיד בהקשר של סיום קשר רומנטי.
המינוי של גאולה אבן הוא תקיעת אצבע בעין. אומרים מקורבים לנתניהו. הביטוי אינו סתם מהלך מעצבן או דרך לניקור עיניים, אלא רמז לביטוי עתיק: "זין בעין".
הפשרה המתגבשת. תרגום: שיחות אינסופיות אל תוך הלילה בין מתווכים ושתדלנים בניסיון לרבע מעגלים. רציתם פוליטיקה, שלטון וכוח? קיבלתם שרשרת אינסופית של "פשרות מתגבשות".
זה חמק לי בצוק איתן. נתניהו מסביר למה לא התנגד מלכתחילה לתאגיד שנוא נפשו. הפועל 'חמק' המוכר לנו משיר השירים משמש כאן במשמעות קוגניטיבית.
ללכת לבחירות על פירוק התאגיד זה מהלך הזוי. כה אמר הנשיא ריבלין. 'הזוי' כמילה נרדפת ל'בלתי מתקבל על הדעת', 'חסר היגיון' וכדומה עושה את דרכו ממחוזות הסלנג אל השפה התקנית-ציבורית.
מה שווה התאגיד אם איננו שולטים בו? מירי רגב. גירסת כחלון בפנייה לנתניהו: "אתה מעוניין רק בשליטה". דוגמה מרעננת להסרת מסווה מכבסת המילים מן הפוליטיקה. שם המשחק הוא שליטה. לא התוכן, לא המהות, שליטה.
מנהלי התאגיד הם גיסים שלי? כחלון מרמז שיקריב על מזבח "הפשרה המתגבשת" (ע"ע). 'גיס' הוא מין קרוב משפחה שבתרבות הישראלית אפשר לזרוק לו עצם שלטונית בלי להיתפס בשוחד משפחתי.
נחתור לאי אמון קונסטרוקטיבי. תרומת בוז'י הרצוג ללקסיקון הפוליטי. נשמע טוב מדי לפוליטיקה הישראלית.
השבוע נערך מפגש עיון לכבוד ספרו של יאיר אור "בוראים סגנון לדור" שעליו נכתב לאחרונה באתר, וזה הזמן למלא חוב ישן. פרק נכבד בספר עוסק בסוגיית הכתיב, שהעסיקה מאוד את אנשי הוועד. המקרא נכתב כידוע ללא ניקוד, ועם הצבה לא סדירה של אמות קריאה. הניקוד קיבע את הגיית המילים רק במאה העשירית בדרך הטברנית, אבל הכתיב ללא ניקוד נשאר מוקש לקוראים.
המחברת החמישית של זכרונות ועד הלשון עוסקת בסוגיית הכתיב, ויאיר אור סוקר אותה בהרחבה. הבסיס הוא חוברת שכתב בנושא זה דוד ילין. לכתיב החסר קרא "כתיב דקדוקי", והוא מציע לשמור עליו גם ללא ניקוד. תנועות ארוכות כמו במילים 'רחוק' ו'צריך' ייכתבו באימות תנועה. תנועה קצרות ייכתבו בלעדיהן, ולכן יש לכתוב כחל (ולא כחול), וכוח (ולא ויכוח), אמתי (ולא אמיתי), משג (ולא מושג) ועוד. מעבר לכך ילין יצא נגד הרעיון שיהיו שני כתיבים בעברית – מלא וחסר. לדבריו, אפשרות כזו לא תעלה על הדעת בשפות תרבות כמו צרפתית ואנגלית, והעברית הרי היא שפת תרבות.
לעומת ילין, מי שתמך בעקביות בכתיב מלא היה יוסף קלוזנר, בטענה שיש להקל בעול הדקדוק במקום להכביד בו. קלוזנר מעלה את נימוק התועלת, וגם מביא דוגמה אבסורדית: האם נכתוב נערָ במקום נערה רק כדי למען הכתיב החסר? אליעזר מאיר ליפשיץ שדיבר אחריו מעלה נימוק היסטורי: הרי תמיד היו שני כתיבים בעברית. הכתיב החסר, הלא סדיר, מהמקרא, והכתיב המלא מן המשנה והתלמוד. מידיינים נוספים מציגים שאלות על מעמדו של הדקדוק. האם הכתיב המקראי הוא 'דקדוקי'? ובכל מקרה, הכתיב הלא מנוקד החסר הוא קושי שהציבור אינו יכול לעמוד בו. נחום סלושץ סבור שכל מערכת הדקדוק חייבת לעבור רוויזיה, ואולי אפילו התאמה לשפות אירופה, שבהן יש לכל תנועה אות מתאימה. ישראל איתן הגדיר את המתנגדים לכתיב המלא "קָרָאים לשוניים", הדבקים הכתיב המקראי ואינם מוכנים לזוז ממנו.
המתנגדים לכתיב המלא דבקים בטענות דקדוקיות, אבל מעלים גם טענות תועלתניות. חיים אריה זוטא סבור שמצב של שני כתיבים יבלבל את לומדי העברית. יוסף מיוחס סבור שהניסיונות להקל על הקריאה באמצעות כתיב מלא היא הליכה לטעם ההמון במקום להרגיל אותו לעקרונות השפה העברית וליופי שלה. "בסופו של דבר הם יתרגלו", הוא טוען. גם אליעזר בן יהודה תמך בדוד ילין: "אי אפשר לעשות את הכתיב הפקר", ואפילו טען ש"בפתרון שאלת הכתיב תלוי עתידה של הלשון". הכתיב, טען, הוא "צלם אלוהים שעל פני הלשון". ואם רוצים כתיב מלא, אמר בלעג, אולי נעבור ליידיש ונכתוב מעלעך במקום מלך?
הוויכוח נמשך על פני שלוש ישיבות והסתיים ללא הכרעה. המציאות הלשונית היתה חזקה מכולם, ובחשבון ההיסטורי ניצח קלוזנר את ילין. ועד הלשון ואחריו האקדמיה יצרו בשלבים קודכס של כללי הכתיב חסר הניקוד, כלומר, המלא, רוב התקבלו והם משמשים בעקביות עד היום. חלק מהכותבים והעורכים אינם שלמים עדיין עם כמה כללים, ורבים מעדיפים את אמא על אימא, רבותי על רבותיי ואמיתי על אמתי, אך יש לזכור שאלה כללים שננועדו להסדרה ולהקלה, ואינם חוקים דקדוקיים מחייבים.
הבלשן ניסן נצר עסק גם הוא בסוגיית הכתיב המלא. נצר סבור, ובצדק, שההתנגדות לכתיב המלא שאותה הוא מזהה גם היום אצל מורים ועורכים מסומים, מעידה על שמרנות וזורעת קשיים בדרכו של הקורא הסביר. בספרו "תרגילי הבעה מלשון יומיום" הוא מביא מן העיתונות שרשרת דוגמאות בכתיב חסר היוצרות אי הבנות מן הסוג המוזר.
ארוחת בקר. לאכול בשר כל כך מוקדם?
יום אפור בשקם. מחלקים ערכות איפור? ואולי סתם עוד יום בעבודה?
כפר נפש. יוצאים לחופשה בכפר נופש, או משלמים כופר נפש?
מטפלת סעודית. והיא בכלל פיליפינית.
נראה אתמול בין הערבים בשכם. יש הרבה ערבים בשכם, אבל אולי זו פשוט שעת בין הערביים?
עז ואיל. יש שיר כזה: עז ואיל, כה לחי בחור חיל. שיר על כוחו של החייל (עוז ואייל), או המנון למגדלי הצאן, העֵז והאַיִל.
עמוס נוי מוסיף ביחס למילה 'ערגונות' שנדונה בטור קודם: "הרבה לפני מאיר אריאל או 1960: ערגונות וערגון מופיעים (לא הרבה אך בעקביות) בשירת ימי הביניים, אצל ביאליק (״בלהט ערגונות״, על המלה ״ערגה״ אצל ביאליק יש מאמר של סדן ב״ביאליק ולשונותיה״) ושלונסקי (והרבה אחרים, פחות מוכרים, כמו דב חומסקי), בכתיבה מסאית ופואטית, בספרי זכרונות ובתרגומים. ספר שיריו של חלל מלחמת השחרור ברוך אמון (רובינשטיין) שיצא לאחר מותו ב-1956 אף נקרא ״ערגון וצער״.
ליאורה דפני שואלת: מה מקור הביטוי 'ישן טיכו'?
מילת הסלנג 'טיכו' היא מילת העצמה, המשמשת במשמעות מאוד. היא מתייחסת בדרך כלל ביחס למצבים שליליים כמו שעמום, עייפות וזיקנה: 'משעמם טיכו', 'עייף טיכו', 'ישן טיכו' (נדיר) וגם 'זקן טיכו'. מקור המילה בערבית: טִיחָ'ה (טיפש, חסר דעת); תִיח'וּ (עצלן, לא רציני); יש קושרים את הביטוי לדמותו של רופא העיניים הירושלמי דוקטור טיכו, אך זהו קישור בדיעבד.
אקו"ם