הזירה הלשונית: איך הפכה ישראל למגדל בבל?
איך הפכה המילה 'תעשייה' מקור לזלזול ובוז, ספר חדש מספר באילו שפות באמת דיברו בארץ ישראל לפני קום המדינה, ומשהו על המילים באנגלית שהן ממש בעברית, ולהיפך. הזירה הלשונית מתנערת מתעשיית הדכדוך, מידברת יידיש עם שיבושים לחג הפסח
בנימין נתניהו הגדיר את התקשורת הישראלית "תעשיית הדכדוך", והוסיף: "הם רואים פקקים, אני רואה מחלפים". על המילה פקק במשמעות המוכרת לכל נהג הרחבנו בעבר. על המילה מחלף יסופר שאחד מקברניטי מע"ץ הקנאי לשפה התרגז על כך שכולם אומרים מַחְלֵף במקום מֶחְלָף, ודאג שמע"ץ יתקנו את כל שלטי ארצנו ויוסיפו סגול מתחת לאות מ'.
הדכדוך עליו מדבר נתניהו היא מילה תלמודית, בדרך כלל בצירוף "דכדוך הנפש", והיא קשורה למילים כמו דך (עני), והפועלים דיכא ודיכה וכן דיכוי ודיכאון. חיים הזז השתמש במשחק המילים "דכדוכי עניות", ועל בסיס אותו משחק, המקצוע הלשוני השנוא על רוב תלמידי ישראל הוא מקצוע הדכדוך. 'תעשייה' היא מילה שצצה בעיתונות העברית בראשית המאה העשרים, המחדש שלה אינו ידוע, והיא אינה מופיעה במילון בן יהודה. יצחק בן צבי חידש בעקבותיה את התואר תעשייתי.
'תעשיית הדכדוך' מצביעה על גלגול שעברה המילה. היא נולדה כתרגום של המילה האנגלית industry ומילים מקבילות בצרפתית ובגרמנית, ותאמה את החזון הציוני של משק מתפתח. ואולם כבר בראשית תחיית הלשון היא זכתה למימוש אירוני ואפילו מזלזל. המתנגדים לבן יהודה כינו את בן יהודה וחבריו, מחדשי המילים הנמרצים, בכינוי 'פבריקנטים', בגרמנית Fabrikant פירושו תעשיין. השימוש המזלזל מזכיר את הפועל לפברק, כלומר, לבדות סיפור, ולא במקרה. בגרמנית fabrizieren פירושו לבדות סיפור.
'תעשיית הדכדוך' היא שלב נוסף בשימוש במילה תעשייה: לכאורה התקשורת עסוקה בחיפוש אחר עובדות שידכאו את רוח הציבור. כדאי לזכור עם זאת שעיתונות המציגה את המציאות באור ורוד ומחפשת רק אחר "החיובי" היא סממן מובהק של חברה טוטליטרית. לשימושים אלה נוספו בשנים האחרונות ביטויים כמו "תעשיית השקרים", אותו טבע ימיני בן-דרור בביקרתו על גורמים בארץ ובעולם הנלחמים בישראל באמצעות עובדות בדויות, לשיטתו, והוא אף הוציא ספר בשם זה. בשנת 2012 יצא לאור הספר "תעשיית החמלה", ובו ביקורת נוקבת על הארגונים לסיוע בינלאומי, המייצגים לטענת הכותבת אינטרסים זרים.
חייה של העברית בתקופה שבין תחיית הלשון לקום המדינה מעניינת יותר ויותר חוקרים. זוהי תקופה בה התגבשה העברית הישראלית במציאות של הגירה בלתי פוסקת. ספר מרתק באנגלית מאת ליאורה הלפרין שופך אור על התקופה. שמו, "בבל בציון", מרמז על התוכן: ביישוב שוחר העברית דיברו בבליל שפות. העולים, בחלקם, אימצו את העברית במרחב הציבורי, אבל בבית, ברחוב, בחברותא, דיברו בשפות המוצא: רוסית, פולנית, גרמנית וכל שפה אחרת שבה דיברו יהודים בגלות. המסקנה של הלפרין אירונית: מיתוס מגדל בבל הוא מיתוס של פיזור עקב ריבוי לשונות, אבל דווקא הריכוז של היהודים בארץ ישראל יצר מציאות של ריבוי וערבוב לשונות, מגדל בבל בציון.
פרק מיוחד עוסק בתחום הפנאי, והוא חושף את יחסם של מנהיגי הרעיון הציוני למה שאיננו "עבודה": הציוני החדש צריך לעבוד ולא להתבטל, לתרום לחברה ולא להיות טפיל, להדגיש את האנחנו ולא את האני. איך השפה קשורה לכך? גם הדיבור בעברית הוא עבודה. הבטלנים שומרים על שפת המוצא, שהיא בעיקר יידיש. את העיקרון הזה מדגים סיפור על חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי ונשיא ועד הלשון, שנתפס דובר יידיש ברחוב ביום השבת על ידי נערי גדוד מגני השפה. הוא הסביר להם שעברית צריך לדבר, בעוד היידיש "מידברת", מדברת את עצמה, ועל כן היא מתאימה ליום המנוחה, היום של הבית והמשפחה.
המחקר של הלפרין מגלה גם כי נשים דיברו בביתן בשפות המוצא שלהן יותר מאשר גברים. טקסטים פרטיים רבים, מכתבים, יומנים וכדומה נכתבו בשפות זרות, והעולים קראו הרבה, אבל ספרות שאינה עברית.
העלייה החמישית, עליית הייקים, פיתחה בתל אביב את תרבות בית הקפה. רחוב בן יהודה נמלא תוך זמן קצר בעשרות בתי קפה שפתחו יוצאי מרכז אירופה, ועל כן הוא כונה "רחוב בן יהודה שטראסה". בבתי הקפה, כפי שמראה המחקר, כמעט לא נשמעה השפה העברית. הלפרין מביאה סיפור מתועד על ילד הבא עם אמו לבית קפה. האם מדברת אתו בגרמנית, והוא מצביע על שלט בבית הקפה: "פה מדברים רק עברית". "אה, זה מיועד למלצרים", עונה האם. מסתבר על פי המחקר שבבתי קפה רבים גם המלצרים דיברו גרמנית. כותבי מכתבים לעיתונות התלוננו שישבו בבית קפה בתל אביב, והרגישו כאילו הם בברלין.
פרק נוסף עוסק במרחב המסחרי, השוק, בתי המסחר ורוכלי הרחוב. השוק, מתארת הלפרין, היה אזור רב לשוני בכל הערים הגדולות. המסחר נחשב מקצועי אופייני ליהודי הגלותי, והעובדה שהסוחרים בארץ ישראל נהגו לדבר בשפות שונות הבליטה את הפער בין החזון הציוני למציאות הגלותית בארץ המובטחת. תל אביב מלאה רוכלים, חלקם עולים שלא מצאו עבודה קבועה וחלקם ערבים. כמה מן הכותבים מתלוננים כי "רחוב קינג ג'ורג' מזכיר רחוב בוורשה". הרוכלים, גם הערבים, נהגו לקרוא קריאות ביידיש, כגון "אלטֶה זאכֶן, אלטֶה שִיך" (דברים ישנים, נעליים ישנות). מוכר נרות נהג לקרוא ביידיש "ליכט און זיף און שוובאלאך" (נרות, סבון וגפרורים). תלמידי הגימנסיה הלחינו את הקריאה, תרגמו אותה לעברית ונהגו ללכת ברחובות ולשיר את הסיסמה המעוברתת.
גורם נוסף שאתגר את המאבק על העברית היה השלטון המנדטורי. אמנם הצהרת בלפור קבעה שלוש לשונות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית, אך היהודים בפלשתינה נתקלו בשורת לחצים להשתמש באנגלית בלבד בבואם במסדרונות השלטון, בבתי דואר ובבתי מסחר. המשפטים נערכו באנגלית ובערבית, וכמעט לא התאפשר דיון עברי. היהודים ברובם לא ידעו אנגלית, וכאשר נדרש כבר מסמך בעברית, דרשו המוסדות לא אחת להציג אותו בתעתיק לאותיות לטיניות. המברקים נכתבו על פי חוק באנגלית בלבד. פעיל עברית תוסס בשם ישראל עמיקם ניהל בעניין זה מאבק עקשני, והגיע עד מוסדות ניהול המושבות בלונדון. תביעתו לאפשר העברת מברקים באותיות עבריות התקבלה, אבל דווקא המוסדות הציוניים הערימו קשיים בדרכו למימוש ההחלטה, ונמנעו מלתרום למאבקיו.
מאבק מקביל היה על סוגיית הערבית: האם על היהודים ללמוד ערבית במצב של עוינות מתגברת והפרדה חברתית. מאבקים דומים נערכו על הוראת שפות זרות בבתי הספר, והחשש שלימוד יתר של אנגלית וצרפתית יאיים על העברית.
חשוב לזכור שריבוי לשונות בחברת מהגרים הוא טבעי ואף הכרחי. הייחוד של אותה תקופה הוא שריבוי הלשונות אפיין את דור המהגרים בלבד, ולא חלחל אל הדורות הבאים. הצברים אימצו את העברית והיא הייתה שפתם העיקרית מינקותם. ואם לסיים בנימה אישית, גדלתי בבית דובר גרמנית, וזו השפה של ילדותי, לא העברית. בגן הילדים ובבית הספר כבר היה ברור: מדברים עברית ורק עברית, והגרמנית הפכה לקופסה שחורה, שנפתחה פה ושם אך לא נעלמה מעולם.
אתר breakingisraelnews עוסק בין היתר בקירוב היהודים האמריקנים לשפה העברית, ותודה לגבעון קורנפלד. למשימה נרתם אילון גולד, קומיקאי יהודי-אמריקני, המנסה ללמד את בתו עד כמה העברית דומה לאנגלית ולכן קל ללמוד אותה. בשיחה המצולמת אתה הוא מסתמך על קטע מיתולוגי של אבוט וקוסטלו משנת 1953, העוסק בשמותיהם של שחקני בייסבול, שהם גם מילים או ביטויים באנגלית. אילון מנסה לפשט את השפה, אבל העניינים מסתבכים והולכים, כפי שתראו בסרטון בקישור הבא.
אלכס שפי איגד עוד מקבץ משעשע ומטריד של שיבושי לשון, כתיב וצירופים. כמה מהם קשורים ישירות לפסח:
אגדה של פסח: "שלום לכולם לפניכם אגדות של פסח, לחג פסח! תהנו!" (עיר האתרים).
ארבע הכושיות: "כל ילד מחכה לשיר את ארבעת הכושיות, לכן ברגע שמגיע החלק הזה בקריאת ההגדה, כדאי לשתף את הילד, להורות לו לעמוד על הכיסא ולשיר את הכושיות" (תפוז בלוגים – חוג מן).
ביאור חמץ: "אני לא עוברת עם נר ונוצה באישון לילה ומקפידה על ביאור חמץ" (ייעוץ קולינרי טבעוני –yovegan).
ישי רוזנבאום מתייחס למילון הרובוטיקה מן הטור הקודם: "שמחתי לראות שבטור הקודם התייחסת לאליפות הרובוטיקה, שכן גם לי יש עניין אישי בה, היות ואחייני, אופק זאבי, הוא רובוטיקאי, וקבוצתו סיימה את האליפות הזאת במקום החמישי. שלחתי לו את המילון ושאלתי אם הוא מכיר מושגים נוספים, והוא תרם את המונח 'פירסט׳ניק', שזו במילותיו ההגדרה שלה: ״מילה המתארת בני ובנות נוער אשר משתתפים בקבוצת FRC, כאשר תיאור זה בא לרוב על מנת לאפיין אדם כחנון מוזר, משהו בעל אנרגיות והתלהבות".
אלי שביט כותב: בהמשך לרשימה על השפיפון-עפיפון, ברצוני להפנות את תשומת ליבך לעובדה שהמונח "נחש מעופף" כנראה נגזר גם מתרגום חפשי של המילה הרוסית לעפיפון שמשמעותה נחש-אויר: "воздушный (змей" (vozdushnyy zmey. יתר על כן, במילון אבן-שושן במהדורת 1968 בערך "עפיפון", עדיין ניתנת ההגדרה "נחש מעופף".
אקו"ם