מיוחד: עשרה סופרים, 60 דקות, סיפור אחד
עשרה סופרים נרתמו לפרויקט מיוחד. כל סופר התבקש להמשיך את הסיפור שכתב קודמו, בשעה אחת בלבד. התוצאה לפניכם
לכל סופר יש סיפור שרק הוא יכול לכתוב. התחלה, אמצע וסוף שרק הוא יכול להמציא, לחלום ולשזור. הסיפור שלפניכם שונה: כתבו אותו עשרה סופרים, כל אחד מהם המשיך את הקטע הקודם תוך שהוא מכניס את נטיית לבו לסיפור שנכתב לפניו.
בהשראת החיפזון שליווה את יציאת מצרים, הקצבנו לכל כותב שעה אחת בלבד לכתיבה. שישים דקות לכתוב דמויות, להניע קדימה את העלילה ולהטביע בה חותם.
את הפרקים מלווים עשרה תצלומים של צלמים מקצוענים וחובבים; כל אחד מהם קיבל את הסיפור עד הקטע שאותו התבקש לצלם, בלי לדעת מה מחכה בפרק הבא, והגיש את הפרשנות האישית והאמנותית שלו לטקסט.
עורכת הפרויקט:
תמר פרלשטיין
יש רגעים בחיים, שאדם חייב לעמוד על שלו ולצאת מהגנה להתקפה. לא לתת למהלך העניינים להתגלגל כמו שהוא. וזה היה רגע כזה.
כיתה א'2 של המורה צופיה, שלושה אבות יושבים על כיסאות נמוכים, מחכים כל אחד בתורו להסביר על העבודה שלו. אני מסתכל על מיכאל, הבן שלי, שמחייך במתח: הוא יודע כמוני שהחברים לכיתה בטח ישתעממו מהעבודה שלי, ובגיל האכזרי הזה, המשמעות היא ירידה בשרשרת המזון החברתית. אבל חשבתי שכל עוד האבות האחרים הם לא באטמן או קפטן אמריקה, הילדים לא יתרשמו מכלום, ואפשר יהיה לסכם את האירוע בתור משחק שנגמר בתיקו.
הראשון להרוס היה תומר, אבא של יהלי. וברגע שהמורה חייכה ואמרה "אבא של יהלי הוא טייס", כבר הבנתי שדברים פועלים לרעתי. תומר, נמוך ואנרגטי, סיפר על המטוסים שהטיס, ועל התקיפות האוויריות (בחיי, במילים האלה הוא השתמש) שהשתתף בהן. הילדים כמובן התלהבו, אפילו קלטתי מבטי הערצה מצד המורה צופיה. מבט למיכאל מגלה שהמצב לא לטובתנו. הטייס העלה את הרף יותר מדי.
הרגעתי את עצמי שאולי המצב ישתפר והתפללתי שלבא בתור, אבא של דוידי, יהיה מקצוע סביר יותר. בנקאי, אולי חוקר באקדמיה. משהו עם אותיות ומספרים. אבל לא. אבא של דוידי היה חייב להיות כבאי. מכל המקצועות בעולם, הוא עובד במקצוע שהוא התחפושת הנפוצה ביותר. הוא הגדיל לעשות ושלף מהתיק את מדי הכבאי, כולל הקסדה. הילדים השתוללו משמחה, וכמובן שאלו שאלות מתבקשות על סמי. אבא של דוידי, בוק חסר הומור, היה חייב להרגיע ולהגיד "סמי הוא לא כבאי אמיתי, הוא דמות מצוירת". וואלה. עכשיו, אחרי הכבאי והטייס, יגיע תורי. המורה צופיה קראה לי לעלות לגרדום.
כמו שאמרתי: יש רגעים בחיים, שאדם חייב לעמוד על שלו ולצאת מהגנה להתקפה. לא לתת למהלך העניינים להתגלגל כמו שהוא. וזה היה רגע כזה. כי בעולם של מיכאל אבות הם או טייסים או כבאים, ולא יכולתי לאכזב אותו.
"זה אבא של מיכאל והוא…".
"צייד", עניתי.
המורה צופיה שתקה, חייכה לכיתה והחזירה את המבט אליי. "באמת, נו. תספר להם שאתה…", "אני אבא של מיכאל ואני צייד", קטעתי אותה.
שקט השתרר. מיכאל סקר אותי במבט בוחן, מנסה להבין מה פספס. ילד קטן בחולצה של בית"ר התפרץ לכיווני: "פחחח, לא מאמין לך! מה אתה צד?".
"אני צד רגעים בזמן", עניתי. "תופס אותם, עוצר אותם ולוכד אותם".
ידעתי שאני מהמר על כל הקופה, אבל אמרתי לעצמי שהם בכיתה א', לכל הרוחות. הם לומדים שהשמש והירח התווכחו מי יהיה גדול יותר, ושהחלות נעלבות מזה שעושים קידוש לפניהן ולכן הם מתכסות. המוח שלהם רך ונעים, לא ישר ושפיצי כמו שלנו. אז סיפרתי להם:
"יש רגעים שאף אחד לא שם לב אליהם. הם מסתובבים בשקט בחיים ואף אחד לא רואה אותם. הם מסתובבים פרא. אני תופס את הרגעים האלה, עוצר אותם, נותן להם יחס".
הילד מבקש דוגמה לרגע שצדתי.
"הנה, רק אתמול נסעתי ברכבת. היה שם מאבטח אחד, חמוד, קטן, אתיופי, שאף אחד לא התייחס אליו. כולם נכנסו לרכבת ודרכו עליו. ואז הייתה הודעה במערכת הכריזה שהודיעה על חפץ חשוד. ברגע אחד, המאבטח הזה הפך להיות המלך. הוא הוציא מיד את החוט שסוגר את כל המקום, והפך להיות האדם החשוב ביותר בעולם. אז אמרתי לעצמי שזה רגע מאוד מיוחד. והרגע הזה, כמו שהוא בא מהר בלי שנשים לב, ככה הוא בורח אחרי שנייה. אבל אני תפסתי ועצרתי אותו. והרגע הזה נשאר אצלי".
הילדים לא נשארו חייבים. "אולי זה היה רגע שהיה קל לתפוס", הם קראו אליי, "תן רגע אחר".
אז סיפרתי להם על הפעם שהייתי בקבר של רבי נחמן באומן, והיו שם אלפי אנשים, אל תשאלו. כולם ניסו להגיע לקבר, והיה שדה קרב של ממש. אבל צייד אמיתי לא נרתע מכלום, הוא יושב ומחכה בשקט לרגע שיבוא. והוא הגיע. "מבין הדחיפות והצעקות והתפילות, פתאום ראיתי אדם מבוגר שהוציא פלאפון מהכיס, התקשר ממנו למישהו, כנראה אשתו, ושם את הטלפון על הקבר. והיא דיברה עם הקבר דרך הטלפון. והוא בכה, וגם היא. בתוך כל הרעש שמעתי אותם בוכים, ככה כמו שהם, דרך הטלפון, על השיש של הקבר. ואז הרגע הופיע ובום! צדתי אותו. אני שומר את הרגעים אצלי עד לרגע הנכון, ואז אני אשחרר אותם לרוץ פרא, וכולם ישימו אליהם לב. כולם".
הילדים היו מרותקים. הטייס והכבאי היו עסוקים עם הטלפון, ומדי פעם העיפו לכיווני מבט של רחמים וזלזול. אני יודע למה: הם מאלה שחושבים שאי אפשר ללכת למכולת כשאתה צייד.
אני מכיר את המבט הזה, אבל היום כבר לא אכפת לי ממנו.
אחרי שהתלמידים ביקשו שאלמד אותם כמה תנועות ציד בסיסיות השיעור נגמר, ויצאתי עם מיכאל מהכיתה.
החזרה שלנו הביתה הייתה ארוכה ומיוזעת במיוחד. שילוב של יום שרבי בתחילתו של חודש יוני ושתיקה רועמת של שנינו בעקבות ההצגה העצמית המביכה בכיתה א'2 בבית הספר "אלונים". רציתי להגיד למיכאל ש"צייד" זאת התשובה הטובה ביותר שיכולתי לתת לילדים בכיתה שלו בהתחשב בעובדה שכבר ארבעה חודשים אני חותם אבטלה, אבל ידעתי שהילד החכם שלי ישר יצטט לי את אחד המשפטים שלימדתי אותו כבר בגן לאה על כך שבחיים עדיף להתמודד עם האמת המרה מאשר עם השקר הגס. אז שתקתי.
הייתה לי עוד סיבה טובה לשתוק. שתקתי כי חיפשתי את המילים המדויקות לספר לו על כך שאמא שלו ואני החלטנו להיפרד אחרי תשע שנות נישואין, שני ילדים, לברדור קשיש ואוגר פעלתן במיוחד.
תמר החליטה, באופן חד־צדדי, שזה התפקיד שלי לבשר לילדים שאנחנו נפרדים.
"אתה רצית את הפרידה הזאת, אז אתה גם תספר להם על זה", היא נבחה עליי תוך כדי שארזה בהתרגשות היפראקטיבית מזוודה מלאה בבגדים עבורי ושלחה אותי לישון בסלון של ההורים המזדקנים שלי, "וגם תסביר להם טוב־טוב מה הייתה הסיבה".
גם הפסיכולוגית שלי, גם הפסיכולוגית של תמר וגם הפסיכולוגית־ילדים שהתייעצנו איתה המליצו לנו לבשר לילדים במשותף על הפרידה. "שיחה משותפת, עניינית ומכבדת תראה לילדים שאתם אולי נפרדים אבל אתם עדיין מאוחדים במעשים שלכם בתור ההורים שלהם. זאת תהיה הזדמנות מצוינת עבורכם להגדיר את גבולות הגזרה החדשים של המשפחה. אבא ואמא ב־ו־ח־ר־י־ם שלא לגור יותר ביחד אבל אבא ואמא נותרים מאוחדים בדעותיהם ובמעשיהם", הם דקלמו לנו, אבל תמר בשלה.
"אתה יודע שאמרו הבוקר בחדשות שיורד מבול בניו־יורק, וזה כבר קיץ שם. זה כמו שפתאום יתחיל לרדת פה גשם", ניסיתי לשבור את השתיקה עם משפט פתיחה גרוע במיוחד. אני מקווה שמשפטי הפתיחה שאיאלץ לשגר בקרוב אל עבר נשים זרות ורווקות יהיו טובים יותר.
מיכאל שתק.
"המורה שלך אישה מאוד מעניינת", החלפתי נושא לנושא אחר, "נראה לי שהיא ממש אהבה את הסיפור שלי על הצייד. ראיתי שהיא צחקה".
אוי, זה הולך ומסתבך.
"אז מה התוכניות של סבתא וסבא לקייטנה שלכם בקיץ הזה? שוב תיסעו לבית־אלפא, או שהשנה יש תוכניות למקום אחר?".
מיכאל המשיך לשתוק, אז שתקתי גם אני תוך שאני נאבק בטיפות הזיעה שזלגו לי מהמצח היישר לקצה עין ימין וגרמו לי לחשוב על כך שבעוד רגע הילד הבכור שלי יזיל דמעות כשאספר לו שאמא ואבא שלו כבר לא.
"למה החלטת לעזוב את אמא ואותנו? למה אתה לא רוצה לגור איתנו יותר? אתה יודע שאמא בוכה בכל לילה בשבועיים האחרונים, מאז שאתה במילואים? שמעתי אותה מספרת לסבתא שאתה עוזב אותנו", מיכאל ירה לעברי רצף משפטים שפגעו בי ישר בלב, כמו החצים של הצייד הבדיוני שהמצאתי לפני שלושים וחמש דקות.
"מה פתאום עוזב?" עניתי מיד, "זה בכלל לא נכון".
עיניו של מיכאל התעגלו וטיפסו בתקווה למעלה, עד לעיניי. "אז אתה נשאר?".
"לא בדיוק," כדור פינג פונג נחבט בתוככי ראשי, קופץ מצד לצד, בזוויות בלתי אפשריות, מחפש מוצא.
"פשוט יש לי… פרויקט מיוחד. אתה יודע מה זה פרויקט, נכון?".
"נראה לי. זה משהו שצריך לעשות".
"בדיוק!" זרמתי איתו בהקלה, "יש לי משהו שאני צריך לעשות ואני צריך להיות במקום אחר כדי לעשות אותו".
הפנים של מיכאל, שכמה דקות קודם לכן התעוותו בהבעת יסורים, התבהרו ונראו נרגשות ומצפות.
"מה זה, אבא? מה אתה צריך לעשות?".
שתקתי. הוא עדיין הפנה אליי את המבט הזוהר שלו. הריסים שלו היו קצת רטובים. אגלי הדמעות האלה, שלא הבשילו ולא צנחו על לחייו, הרגו אותי מבפנים.
"זה סודי", אמרתי.
ראיתי את כובד ההכרזה נוחת על כתפיו הקטנות שרצועות תיק בית הספר היו כרוכות סביב, ובאורח פלא דווקא זוקף אותן. מיכאל כבש חיוך גאה. הוא לפת את ידי, למרות שכבר מזמן סירב להחזיק לי את היד בדרך לבית הספר או בחזרה ממנו.
"אל תדאג, אבא. אני לא אספר לאף אחד". אמר בכובד ראש.
"נכון. זה יהיה הסוד שלנו".
"אבל לאמא מותר", הוא המשיך, "לאמא מותר לספר הכול".
שוב התרוצץ כדור הפינג פונג בראשי, מחפש תשובה בקדחתנות.
"ברור, כשנחזור. אבל זה ייקח כמה ימים", שמעתי את עצמי אומר.
"מה? לאן אנחנו נוסעים? איה ואמא גם באות?".
"מה פתאום", אמרתי בטון שהשתדל להישמע עליז, "רק אנחנו. אתה תעזור לי להכין את המקום לפרויקט שלי ואז תחזור הביתה".
"יש!" אמר ואז נזכר, "אבל אני חייב ללכת לבית הספר...".
עצרתי, השתופפתי מולו ואחזתי בכתפיו. זה היה רגע חגיגי.
"מיכאל", אמרתי לו, "פרויקט בא לפני בית ספר. אני צריך את העזרה שלך ואתה בא איתי. אחר כך תוכל לחזור לבית הספר. אני אתן לך פתק למורה צופיה, אל תדאג".
את המרחק הקצר עד הבית הלכנו בקלות, כמעט בריחוף. כשהגענו שלח מיכאל יד אוטומטית לכפתור האינטרקום, אבל עצרתי אותו.
"מה אתה עושה?" שאלתי, "אנחנו חייבים לצאת לדרך!".
"אבל אמא...".
"אמא יודעת", אמרתי בפסקנות. שלפתי מהתיק שלי את מפתח המכונית ולחצתי עליו. האורות קרצו לנו בהבהוב שובב מהחניה. "כנס לאוטו, אנחנו יוצאים לדרך. עכשיו".
לא ידעתי לאן ניסע. תמר הייתה אמורה להתקשר תכף, להגיד: איפה אתה, איפה מיכאל, איך תמיד אתה מאחר, מה סיפרת לילדים? אמרת שאתה מובטל? אבל היא עדיין לא התקשרה, ובינתיים מיכאל ישב בכיסא מאחור, רואה בעיניים חדשות את העיר. פתאום היא הפכה להיות זירת הרפתקאות, ארץ לא נודעת, ומאחורי כל שלט שווארמה הסתתרה תעלומה. אבא, לאן אנחנו נוסעים, הוא אמר, ואני נזכרתי בסבתא שולמית שהייתה אומרת: אם אתה לא יודע מה לעשות, שב לאכול.
עצרנו לאכול פלאפל בתחנת הדלק. חומוס צ'יפס סלט, אמרה המוכרת מוכנית, ומיכאל אמר לא, רק צ'יפס בלי סלט. היא ראתה ילד מולה וחייכה למיכאל; איזה ילד חמוד, אמרה, ומיכאל זקף את קומתו. אני לא ילד, הוא אמר, כבר בכיתה א'. חמוד, חמוד הילד, היא אמרה לי, ואני אמרתי כן, חמוד. היא גם הייתה חמודה כשרכנה לגובה שלו ושאלה לאן אנחנו נוסעים. זה סוד, הוא אמר, והיא משכה בכתפיה; סוד זה סוד. אז צ'יפס?
בטח, אמרתי. לו את הצ'יפס בצד ולי שימי חריף.
אתה לא נראה גבר של חריף, היא אמרה. אתה נראה בחור של טחינה גולמית על פריכית.
איך קוראים לך, אמרתי.
דנה, היא אמרה.
מיכאל משך בחולצה שלי: אבא?
דנה, שימי חריף, אמרתי בקול. חריף עד שהעשן יצא לי מהאוזניים.
מיכאל משך שוב בחולצה. אתה צד אותה, אבא? הוא לחש.
היא כנראה שמעה אותו, כי משהו בגב שלה התקשח. המנות שלכם יהיו מוכנות תכף, היא אמרה. הפלאפל בטיגון. אתם יכולים לחכות בחוץ או בפנים, איפה שבא לכם.
חיכינו בפנים. אבא, אמר מיכאל, אם אתה צייד איפה הכלים שלך? אני מחביא אותם, אמרתי, כדי שלא יידעו שאני צייד. אם הצבי ידע שהצייד הוא צייד, מה הוא יעשה? יברח, נכון?
נכון, אמר מיכאל.
אז זהו, אף אחד לא יודע שאני צייד. שלא יברחו.
ואני יודע, נכון אבא?
עכשיו אתה יודע.
וגם אמא יודעת, נכון?
בטח שאמא יודעת.
אמא שלו בדיוק התקשרה, ויצאתי אל הרכב לדבר. היי תמר, אמרתי. אתה בורח עם הילד? היא אמרה. לא, מה פתאום, רק עצרנו רגע לאכול. אני מאכילה אותו כל יום. אני יודע, אבל רציתי לספר לו את החדשות באווירה טובה. טוב, ואתם באים מיד הביתה? באים מיד. בטח. בטח שבאים. טוב, ביי. ביי.
סגרתי את הפלאפון וחזרתי לפלאפל. המוכרת עדיין הייתה שם, מקשיחה אליי פנים. לא ראיתי את מיכאל בשום מקום.
בטח שהוא לא רואה אותי בשום מקום. הוא גם לא יראה.
אני מתכופף ומכסה את עצמי בכל מה שהצלחתי למצוא, רואה את אבא מבעד לחרך קטן. אבא חושב שהוא צייד גדול? שינסה לצוד אותי, ובלי כל הסיפורים הדביליים שהוא ואמא תופרים עכשיו בשבילי כדי שאעבור הכול בקלות. אני אראה להם קלות.
אבא מודאג, הוא פונה עכשיו למוכרת שעדיין עושה לו פרצופים. מהבעת הפנים שלה אפשר לראות שהיא לא מאמינה לו. מה היא אומרת לו שם? אני מנסה להקשיב אבל לא מצליח, העיתונים שהתכסיתי בהם משמיעים רשרוש. אל תזוז מיכאל, אני מזכיר לעצמי, או שהכול יהרס.
אני עוצר את הנשימה. מה זה הריח הזה? אחד העיתונים רטוב. זה כנראה עיתון שהיה בשירותים. אני מנסה להעיף אותו מעליי אבל לא מצליח. אני מחבר את האותיות הגדולות זו לזו עד ששתי מילים מתבהרות מולי: "סיפורים בחיפזון". מעניין אם מי שכתב את זה יודע שזה מה שיקרה בסוף לכל המילים שלו.
מישהו מתקרב. אל תזוז, מיכאל!
זה חתול, אני לא פוחד ממנו, מעולם לא פחדתי מחתולים. גם הם ציידים, ונראה לי שהם הרבה יותר מוצלחים בזה מאבא. הוא מתקרב אליי, הפנים שלו קרובות מאוד לפנים שלי ואני יכול להריח את הנשימה שלו. יש לה ריח של עכבר מת.
"ממממיכאל", הוא אומר לי. אני יודע שאני לא מדמיין, זה אמיתי.
"מממיכאל", הוא אומר, והעיניים שלו צהובות וענקיות וקרובות עד שאני רואה את עצמי בתוך האישונים.
"יש לי הצעה בשבילך מממיכאל", הוא לוחש אלי, אבל מה שאני מזהה בתוך העיניים שלו, לא גורם לי לרצות לשמוע אותה.
מבחוץ נשמעות צעקות "מיכאל! מיכאל!" אני מזהה את הקול של אבא, וגם את הקול של המוכרת. אני רוצה לצעוק "אני כאן" ולצאת מהמחבוא, ולהגיד שאני מצטער, אבל לפני שאני מספיק לעשות את זה, אני מרגיש בשריטה.
היא חזקה וכואבת ואני לא מסוגל להוציא מילה מהפה. זו שריטה ארוכה ודקה לכל אורך הזרוע שלי.
"לא כואב, נכון?" החתול מחייך אליי חיוך חתולי, ואני רק מצליח ללחוש: "כואב".
"אל תדאג", הוא מנענע בראשו, ושערות השפם שלו מדגדגות לי את הפנים "להם זה יכאב יותר, הרבה־הרבה יותר".
היד שלי נעשית פתאום חמה מאוד והשריטה מתחילה לזהור באור ירוק זרחני.
״גם אותך הוא תפס?״ קול נוסף פולש לשיחים, ואני מרים את הראש. המוכרת של הפלאפל עומדת מעליי, מחייכת חיוך אחר מזה שהיא הראתה לאבא.
״החתול״, היא אומרת בתגובה למבט המבולבל שלי.
אני לא מצליח לדבר. היא תלשין עליי עכשיו? אני מחליט להזעיף פנים כדי שתבין שלא אכפת לי, שתגיד למי שהיא רוצה שאני כאן.
״לא כדאי לך להשאיר את זה ככה", היא מצביעה על השריטה, שמאירה מסביב ליד שלי באור של מנורת לילה ירקרקה. ״כבר ראיתי ילדים שלא יצאו מזה".
אני מושיט לה את היד הבריאה שלי, וכשהיא לוקחת אותה ושולפת אותי מהשיחים, אני מיד מתחרט. הייתי צריך לתת לה את היד הזורחת, שנראה מה יקרה.
״תגיד משהו״, היא אומרת כשאנחנו מתקדמים בחזרה לדוכן. הגב של אבא נגלה מולנו. יד ימין מסוככת על הפנים שלו, והוא צועק את השם שלי בכיוון הנגדי לזה שאנחנו באים ממנו. ״תמיד הוא מחפש אותי איפה שאני לא נמצא״, אני אומר לה, ומצביע על אבא. ״ואז הוא מתפלא איך ככה בקלות אני נעלם לו״.
״הפעם לא תהיה לו ברירה, הוא ישים לב״, היא אומרת ושוב לוקחת לי את כף היד. העיניים שלה מתעכבות על הפצע שלי. באור היום הוא נראה פתאום פחות זרחני, אבל נדמה לי שהוא כואב יותר.
״איך את יודעת?״ אני מתרגז. פתאום אני מבין שהאישה הזאת, שתופסת לי את כף היד ככה בטבעיות, כאילו אין דבר יותר הגיוני מזה, גם חושבת שהיא מכירה את אבא שלי.
היא לא עונה. העיניים שלה מתרכזות בגב של אבא שלי, שהולך וגדל ככל שאנחנו מתקרבים.
אבא מסובב את הפנים ורואה אותי. אני רואה את הפנים שלו כשהוא רואה אותי, מכווצות כמו שלי כשאני מתעורר מסיוט.
״אמרתי לך, תסמוך עליי״, היא קורצת לו, ומתקדמת לעבר הדוכן.
אבא שולף מהכיס את המפתחות של האוטו.
״רגע״, אני צועק אחריה. ״זה החתול שלך???״.
אבל היא לא עונה. וכשאני מרים את העיניים לקראת אבא, אני רואה שגם הוא מסתכל עליה. וגם הוא, כמוני, נראה מאוכזב.
כואב לי כשהוא חוגר אותי לכיסא. אין לי אוויר, אבל אני לא אומר כלום.
אתה בסדר? הוא מחייך ונותן לי אגרוף ישר בלב. אתה בסדר, נכון? הבהלת אותנו. אל תעשה את זה יותר.
עוד אגרוף, ועוד אחד, אני ממצמץ מרוב כאב ולא מצליח להגיד כלום.
מיכאל!
מיכאל!!
תפקח עיניים. תסתכל עליי. זהו. שומע?
אל תדאג. הכול בסדר עכשיו. הבהלת אותנו נורא.
לקחת משהו?
איבדת את ההכרה לכמה דקות.
אני צריך שתענה לי על כמה שאלות, אתה יכול?
איך קוראים לך?
בן כמה אתה?
מאיפה אתה?
איזה יום היום?
כן, אבל איזה יום זה בשבילך?
איפה אנחנו?
מי זאת תמר?
אתה מזהה את האיש הזה?
את האישה הזאת?
אתה יכול להגיד לא, אם אתה רוצה, חה חה. זאת ההזדמנות שלך, אתה יודע. הזדמנות אחרונה להתחרט.
טוב, אתה בסדר. הוא בסדר. התייבשת או משהו. הוא התייבש או משהו. קורה לפעמים לחתנים. יש לך מזל שהחברים שלך תפסו אותך שנייה לפני שעפת מכל המדרגות. ולפני שהתלבשת. תאר לך ככה להימרח על הרצפה בבגדי חתן. אני מציע שתשתה ותאכל משהו לפני הכול. שלא תתעלף שוב בחופה. ואל תשתה את היין. תגיד לרבי שאלה הוראות מהפראמדיק של מד"א. רגע, אל תקום, אתה מחובר לאינפוזיה. בקושי מצאתי לך וריד. תיגמר השקית משחרר אותך. פתאום הוא ממהר. סבלנות. הכלה לא תברח. איך אמרת קוראים לה? תמר, נכון. טוב, אתה בסדר. הוא בסדר. שיהיה במזל טוב.
תרשו לי לציין, לפחות בסוגריים, שבסך הכול ניסיתי לעשות את הדבר הנכון. לא היה לי כמעט עם מי להתייעץ, כי העניין המוסרי והפשוט הזה נשמע חריג לאנשים שלא מכירים את התחום. הרבה דברים נראים כמו כישוף או בניגוד להיגיון למי שלא מכיר אותם. כמו שטכנאי עושה קסמים, פשוט כי הוא מכיר את סוד החוטים הזעירים והחיווט, ויהי אור.
וזה לא שהייתי גאוותן ולא שאלתי. דווקא פרסמתי שאלה בקבוצה הסגורה שלנו. הקבוצה הזו היא לפעמים יותר משפחה שלי מהמשפחה שלי. יש לנו שם ספרותי, "צייד בודד הוא הלב", למרות שאני די בז לסופרים ולתסריטאים שאיכשהו אוהבים תמיד להגיע לאותה מסקנת־קלישאה, שמותר לצוד רגעים אבל אסור לגעת בהם. אתם יודעים איך אומרים: מי שלא עושה, מלמד.
רוב החברים דווקא חשבו כמוני, שצריך לטפל בבעיה ולא בסימפטום. זה הדבר המקצועי לעשות. לא רק אצלנו. בכל התחומים. רפואה למשל. אם את משתזפת עכשיו בלי קרם הגנה, לא צריך להיות מכשף כדי לספר לך מה יקרה בעוד שעה, ומה בעוד כמה שנים. ואם הלב כואב, צריך לעקור את הנקודה שבה הכול התחיל.
אז ידעתי שיש כאן לב שבור, וידעתי שיש כאן ילד, ושמבוגרים אמורים לדאוג לילדים. ודמיינתי את הילד הזה מסתכל עליי ואומר לי: זה בגללך, כואב לי בגללך. ואת תמר מסתכלת עליי ואומרת תראה מה עשית. ואז דמיינתי את כל זה נעלם, ובבת אחת נעלם גם הכאב. הרגשתי קל ושמח כמו בלון הליום אהבל בצורת ליצן, שמרחף אל תקרת הקניון שיכור וחופשי. אני לא חושב שטעיתי בהנחה הבסיסית. מבוגרים צריכים לשמור על ילדים, גם אם זה דורש ויתורים. וגם אם, מסיבה שהם לא מצליחים להיזכר בה, בדיוק כואבת להם היד.
רק שכנראה בכל זאת טעיתי איפשהו. כי איפה הילד הזה עכשיו. וגם, אם הנושא כבר עלה, איפה אני. כשאלכוד את הרגע אדע בדיוק מה לעשות איתו. אני מקצוען, אני טוב במה שאני עושה. אני גם מאמין במה שאני עושה. צייד טוב הופך את העולם ליותר בטוח, מפתה אליו דברים נושכים ומסוכנים בעדינות של כירורג, וצד. העניין הוא, שלעזאזל וסגור סוגריים, תמיד הייתי כל כך גרוע בניווט.
אני קורא שוב את הדבר הזה שכתבתי. למה הפסקתי לעשן. בלי לעשן, סופר מרגיש כמו אידיוט. יושב וקורא, יושב וחושב, הגוף שמוט, הידיים ריקות. אני שותה דיאט קולה אבל זה לא עוזר. המינגווי לא כתב עם דיאט קולה.
אני שב וקורא: "יש רגעים בחיים, שאדם חייב לעמוד על שלו". בסדר, דווקא התחלה בסדר. אני מציץ לסלון. אם תמר תיכנס עכשיו, מה היא תחשוב. אני מניח את האצבעות על המקלדת, במין היכון; והלוא עד לפני רגע באמת כתבתי. מגיע לי שתחשוב שהולך לי, שהולך לי טוב.
אני ממשיך לקרוא. "יש רגעים בחיים, שאדם חייב לעמוד על שלו, ולצאת מהגנה להתקפה. לא לתת למהלך העניינים להתגלגל כמו שהם. וזה היה רגע כזה". פתאום מתחשק לי לגלות שזה רע, לא טוב. שאי אפשר להציל את זה. כי אם זה יהיה טוב פעם, תמר תצטרך לקרוא. ומה אגיד לה. למה עשיתי ממנה כזאת. אישה שמתגרשים ממנה, אמא לילד שמבריחים לתחנת דלק. אשת מובטל. כמו חוזה עתידות.
אני יכול להפוך אותה ליעל, או לשרון. אבל היא לא מטומטמת.
אני קם מהמחשב, כאילו כדי למלא לי עוד דיאט קולה. היא יושבת על הספה, קוראת ספר, "ערות". הטלוויזיה דולקת בלי קול ומתחשק לי להעיר לה. אני מדמיין אותה מרימה את המבט. מה היא אומרת? ופתאום נדמה לי שלא אכפת לה. שהיא לא תחשוב יותר כלום, לא עליי, ולא חשוב היכן אניח את האצבעות,
על המקלדת או על הכתף או על הלחי או ליד העיניים איפה שפעם הסתמנו חריצי הצחוק הסלחני מול פיזור הנפש והשכחה הכרונית, באמת לא חשוב, בכל מקום האצבעות תיוותרנה מיותמות בלי מענה של מגע רך. כי זו לא רק הטלוויזיה המרצדת, אלא הפסקול כולו שדעך איפשהו, מתישהו, בזמן שהייתי עסוק בקווי אופק אחרים.
ועל דא קא בכינן. כי אפילו אם נניח שעוד אפשר להציל. שאפשר לעבור מהגנה להתקפה גם מול הסיפור הזה, שהוא קרעים־קרעים ומגילות־מגילות, ולרקום בעדינות תפרים גסים שקודם חוברו בחוטים של גדר תיל. ונניח שתמר תקרא ותגיד שזה יפה מאוד, וגם תבליג בחיוך על מה שעשיתי ממנה ואולי תטען לחפותי בשם חופש האמנות וחירות היצירה, ונניח שאפילו תציע בשובבות לשלוח את הסיפור הזה למוסף של מוצש, וגם שם יש איזו תמר אחת. ונניח ונניח ונניח. מה יהיה אז, על העניינים המתגלגלים כפי שהם, מוחצים עד ריסוק עצמות את הצבאות ואת איילות השדה? מה יהיה על הבטחה יוקדת אחת, שהפכה נבולה ושרוטה, לצוד את הרגע ולשחרר אותו פרא?
כי כדי שהצבי לא ייבהל ויברח, החבאתי את הכלים עמוק־עמוק, עד שהלכו לאיבוד גם מעצמי. ומאז, נטול מפת אוצר, מתרוצץ מסיפור לסיפור, משאיר את תמר לבדה, מתחקר כמטורף את בני ובנות ירושלים: ראיתם אולי רגעים שהלכו לאיבוד? לבנה שהתמעטה? זריחה של סוד זוהר, שנראה בעצם קצת כמוני, בדיוק בגובה שלי?
סופר אחד כושל, מרוקן מהווה ומִסוד. מסתובב לבד בעיר, בשווקים וברחובות, ומאחוריו - שוב - נותר בית, מרובב כתמים וחמוץ משתיקה. על המדף הקטן שבכניסה, תזכורת עורגת לימים אחרים, פסלון חרסינה של חתול, פרי החלטה של רגע ביום החתונה. וכבר אין כוח למחות ממנו אבק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם