אחד ממפגני אהבת החכמה המרשימים בעולם

ספרו של ג'ים הולט "מדוע קיים העולם?", שמוצע כעת בתרגום חדש גם לקורא העברי, משמש בה בעת הן עדות לגדולת האדם והן לאפסיותו, באמצעות נסיון מרתק ומרובה אפיקים לענות על שאלת הקיום המטרידה את כולנו

אחד ממפגני אהבת החכמה המרשימים ביותר שהוצגו בעולם בשנים האחרונות. ''מדוע קיים העולם?'' עטיפת הספר

אם נחבר את שתי ההגדרות האמורות לפילוסופיה תתקבל המשוואה שמגדירה את הספר: אהבת החכמה היא הנכונות לצעוד בדרכים רבות שמוליכות משום מקום אל לא כלום. והולט לא מפסיק לצעוד: הוא מבקר בפיטסבורג ובאוסטין בארה"ב, יוצא לגיחות לאוקספורד האנגלית, פוקד גם את בית הקפה הכי מפורסם בפריז, ומשוחח עם פילוסופים של המדע והדת, פיזיקאים ספקולטיביים ומתמטיים, ואפילו עם הסופר המנוח ג'ון אפדייק. כולם מנסים לענות על השאלה "מדוע בכלל יש דבר-מה ולא שום-דבר?", תהייה שמזקקת את המותר ההולך ומתמעט של האדם מן הבהמה.

הולט מגדיל לעשות ומצליח להפוך ספר שגיבורו המרכזי הוא ה"אין" להרפתקה מסקרנת בעזרת כלים צורניים ותוכניים גם יחד. מבחינה סגנונית, הכתיבה שלו פרוזאית, קולחת, חדה ורוויה בהומור; הוא לא מסתפק בהפעלת המחשבה ומעורר גם את הדמיון. אמנם לעתים הוא נוטה לגודש ציטוטים ולמידה מסוימת של חזרתיות, אך אלו בטלים בשישים.

ניכר שמדובר בכותב מגזיני משובח, ומי שמעוניין לטעום מפרי עטו יוכל למצוא שני טקסטים מתורגמים שלו באתר החינמי "אלכסון". יתרה מכך, הספר מורכב בחלקו הגדול מדיאלוגים "חיים" עם בני השיח של הולט, ואלו מחדירים בספר רעננות ומעניקים לו אופי פלורליסטי. מנגד, כשהשיחה מאבדת את טעמה ומגיעה לקיצה, הולט חולק את הרהוריו לגביה ולגבי בר הפלוגתא התורן, וכך משחזר את האינטימיות עם הקורא.

הרצאתו של ג'ים הולט ב-TED:
 

מבחינה תכנית, "מדוע קיים העולם?" הוא רכבת הרים אינטלקטואלית. הוא יכול לשמש כמבוא מקוצר לקוסמולוגיה בה במידה שהוא מהווה תקציר במטפיזיקה ובפילוסופיה של הדת. הולט מיטיב להסביר מדוע השאלה עלתה רק לפני כ-300 שנה, ממשיך בביסוס הלגיטימציה שלה – השיחה הראשונה בספר מתקיימת עם אדולף גרונבאום, שטוען כי קיומו של העולם אינו זקוק להסבר – סוחט כל תשובה אפשרית עד טיפת המיץ האחרונה, חולק חוויות הקשורות לאובדן פרטי, וחותם את החיבור בדיון אקזיסטנציאלי על אימת המוות. כך מתלכד בסיום הפולמוס האישי עם הפולמוס הקוסמי והחור השחור בלב עם החורים השחורים בשמיים.

השאלה המרחפת מעל השאלה הנוכחת בספר היא שאלת גבולותיה של התבונה. הפילוסוף עמנואל קאנט קבע בחיבורו המונומנטלי "ביקורת התבונה הטהורה" כי שאלת מקור העולם היא אחת מהאנטינומיות שאינן בגדר השגתו של האדם. הולט מתריס נגד ההגבלה הקאנטיאנית ומבקש להבקיע דרך משלו בסוגיה אחרי שנותר בלתי מסופק מהשיחות עם גדולי הרוח והמדע: אלוהים מתברר כתשובה שרירותית שמובילה לרגרסיה אינסופית; כל תשובה מדעית נופלת בפח של שימוש רטרואקטיבי בחוקי טבע על מצב היולי וחסר חוקים, כשמדענים עדיין מחכים לתיאוריה קוונטית של הכבידה ("עוד מאה או מאתיים שנה" מעריך סטיבן ויינברג) העשויה להביא לפריצת דרך מחשבתית; לאידאות מתמטיות אין כוח הסברי במישור האונטולוגי; ועיקרון מופשט של טוב, לפי התשובה האקסיארכית, נדמה כנאיבי וחסר ביסוס.

הדיונים המרתקים בספר מעניקים תחושה של רציונליות טהורה, כאילו ששאלת הקיום נתונה לחקירה מדוקדקת של השכל ותו לא. אבל דווקא בגלל שלפחות נכון לעכשיו – ובעתיד הנראה לעין - אי אפשר לבסס לשאלה תשובה סופית, מתגלה בחשבון אחרון עמדתם של המרואיינים כהכרעה רצונית הכפופה לגורמים שאינם לחלוטין תבוניים. ג'ון לזלי, למשל, שמציע את התשובה האקסיארכית שמקורה עוד בכתבי אפלטון, סתם "משליך מן התודעה המאושרת שלו". ומדוע גרינבאום המוזכר לעיל גורס כי אין בכלל טעם לעסוק בשאלה? בעיקר מכיוון שהוא "שווה נפש" כי "עולם היש לא מעיר בו כל תדהמה". גם אם היחס של הולט לכל כותב לא נגוע ברדוקציה ביוגרפית או פסיכולוגיסטית, עצם הנוכחות שלה בספר מעודדת להחיל אותה גם על שאר ההוגים.

כאמור, אפשר להחיל אותה גם עליו. רגע לפני שהולט מרים ידיים הוא נעזר בפילוסוף דרק פארפיט, שהלך לעולמו בתחילת השנה האזרחית, ומספק תשובה משלו לקושיה הסבוכה, על דרך האלימינציה. לא אקלקל עם ספוילר קוסמולוגי אבל קשה להאמין שהקריאה "אאוריקה!" נזרקה לחלל האוויר. מדובר בתשובה קוהרנטית, כיאה ל"אמריקני שגדל על לוגיקה מהזן היבש ביותר", אולם לא מספיק משכנעת ורחוקה מלהיות מסעירה.

דומה שהולט עצמו מודע לכך, כפי שניתן להבין משיבוץ השיחה האחרונה, עם אפדייק הצנוע, שמסיט בחזרה את הדיון למסלול הספקני ומעורר מחשבות לגבי ההבדלים בין אמנים לבין פילוסופים ומדענים. אלא שבין אם ההצעה של הולט תקסום לכם ובין אם לא, היא רחוקה מלהיות הסיבה העיקרית לקריאה בספר, המשמש בד בבד כעדות לגדולת האדם וכמצבה לאפסיותו.