"הם מעולם לא דיברו על הפחד": הסיפור המדהים מאחורי "אשתו של שומר גן החיות"
הסרט "אשתו של שומר גן החיות" מביא למסך הגדול את סיפור הצלתם של כ-300 יהודים על ידי יאן ואנטונינה ז'בינסקי. השחקנית ג'סיקה צ'סטיין, משה תירוש, שחייו ניצלו בזכות המסתור שהעניקו לו זוג הפולנים, ובתם תרזה, סיפרו לכתבנו בפולין על האומץ והגבורה של שני חסידי אומות העולם
בתחילת חודש מרץ הגיעו לוורשה, בירת פולין, כמה כוכבים הוליוודיים ובראשם השחקנית ג'סיקה צ'סטיין, יחד עם השחקניות הישראליות אפרת דור ושירה האס, על מנת לקחת חלק בהקרנת הבכורה של הסרט "אשתו של שומר גן החיות" (יעלה לאקרנים בישראל בחמישי, 27.4), המתעד את סיפור הצלתם של מאות יהודים על ידי בני זוג פולנים קתולים.יאן ואנטונינה ז'בינסקי, חסידי אומות העולם מטעם "יד ושם", ניהלו את גן החיות בוורשה בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. יאן היה מדען וזואולוג במקצועו, שהתפרסם גם בזכות עשרות ספרי מדע שחיבר. גם אנטונינה הייתה סופרת מוערכת. זמן קצר לאחר כיבוש ורשה החליטו הנאצים למנות את יאן לאחראי על הפארקים הציבוריים בעיר, ואפשרו לבני הזוג להמשיך ולהתגורר בביתם הפרטי בתחומי גן החיות. יאן, שניהל קשרי ידידות עמוקים עם כמה מיהודי ורשה, ידע היטב על המתרחש בתחומי הגטו ועל ההשמדה השיטתית המתרחשת במרחק זעום ממקום מגוריו. ערים למתרחש, החליטו בני הזוג באומץ רב לנצל את תפקידו החדש של יאן על מנת להציל כמה שיותר יהודים ממותם הוודאי.
כפי שמציג הסרט החדש, יאן ביקש מאנשי האס.אס אישור להיכנס לתחומי הגטו על מנת לאסוף את שאריות המזון שנותרו מארוחותיהם של האסירים היהודים, ולהשתמש בהן כדשן ומזון לחזירים אותם גידל בתחומי גן החיות. הנאצים, שלא חשדו במנהל גן החיות המלומד, אפשרו לו להיכנס מדי יום לתחומי הגטו ולהעמיס על משאיתו מאות קילוגרמים של שאריות מזון. מה שהנאצים לא ידעו, הוא שמתחת לערימת המזון במשאית מסתתרים צעירים יהודים שיאן הצליח להבריח, ובכך למעשה הציל את חייהם.
לאחר שהגיעו לתחומי גן החיות, מיהר יאן להכניס חלק מהיהודים שהסתתרו במשאיתו אל מרתף הבית בו התגורר עם אשתו, בעוד חלק אחר מצא מסתור בתוך כלובי החיות שהתרוקנו, לאחר שמרבית בעלי החיים נמלטו מיד עם תחילת ההפצצות על ורשה. בעלי החיים שעדיין נותרו בגן החיות נורו למוות על ידי הנאצים שהגיעו למקום, זמן קצר לאחר הפלישה לפולין.
מדי יום, כאשר עזבו הנאצים את מתחם גן החיות בשעת לילה מאוחרת, יכלו היהודים לצאת מהמרתף ולבלות מעט זמן עם בני הזוג ז'בינסקי, שגם דאגו להאכיל אותם ולספק להם את כל צרכיהם. על מנת להזהיר את היהודים שהסתתרו במרתף כי הנאצים הגיעו לפתע לגן החיות באופן לא צפוי, הגו בני הזוג ז'בינסקי רעיון. כאשר הבחינו במכוניות הצבא הגרמני מגיעות לגן החיות, החלה אנטונינה לנגן על הפסנתר שהיה מוצב בסלון הבית, סימן ליהודים המסתתרים לשמור על שקט מוחלט על מנת שלא להיתפס. כך, לאורך שנות המלחמה כולה, הצליחו בני הזוג ז'בינסקי להסתיר ולהציל ממות כ-300 יהודים.
ג'סיקה צ'סטיין ותרזה ז'בינסקי על "אשתו של שומר גן החיות":
"קראתי כמובן את הספר, וביקרתי בגן החיות בוורשה", סיפרה השחקנית ג'סיקה צ'סטיין, שמגלמת את אנטונינה, במסיבת העיתונאים של הסרט בוורשה. "נפגשתי עם בתם של בני הזוג ז'בינסקי, תרזה, שהייתה תינוקת בזמן המלחמה ולמדתי המון על המשפחה מנקודת מבט אישית. קיבלתי הרבה מאוד השראה מהסיפור על טוב הלב האנושי, שאנו זקוקים לו כיום כל כך.
"זה היה מרגש כל כך לשחק את אנטונינה ז'בינסקי. היא נותרה לבדה בבית כאשר יאן נסע מדי יום לגטו, עם כל האחריות הזו לדאוג ולהגן על כל האנשים שהסתתרו שם", אמרה. לאחר מכן הוסיפה כי ביקרה גם באושוויץ. "כמובן שקראתי על המקום לפני כן, אבל מעולם לא ביקרתי במחנה השמדה. זה היה ביקור משמעותי ומטלטל עבורי".
אחד מאותם 300 יהודים שהסתתרו אצל בני הזוג ז'בינסקי, ולמעשה חב להם את חייהם, הוא משה תירוש, שחגג יום הולדת 80 בדיוק באותו יום. על אף שהיה בן שלוש בלבד, לעולם לא ישכח כיצד הוא מצא את עצמו מסתתר במרתף של בני הזוג ז'בינסקי. "באוקטובר 1940 הכניסו את כל יהודי ורשה לגטו. הגרמנים החלו להפחית את כמות המזון והמים, והרעב החל להשתלט. אבי היה מתאגרף מפורסם בפולין, שמספר פעמים היכה את השוטרים היהודיים בגטו ששיתפו פעולה עם הנאצים. באחד הימים, כאשר אבי לא היה בבית, נכנס אלינו שוטר יהודי ואמר לאמי לקחת אותי ולצאת החוצה כי הייתה 'אקציה' - משלוח לטרבלינקה ולמחנות ההשמדה האחרים. היא ביקשה להמתין עד שאבי יחזור אבל השוטר לא הסכים. כאשר יצאנו מהבית ועלינו על העגלה שאמורה היתה להוביל אותנו אל האומשלגפלץ, כיכר המשלוחים למחנות ההשמדה, אמי הבחינה מרחוק בכובעו של אבי וקראה לו בקול רם. אבי, שהבין מה מתרחש, נתן שריקה קולנית ובתוך שניות יצאו מכמה מקומות חלק מחבריו והחלו להכות את השוטרים. הצלחנו להימלט מאותה עגלה, אבל נאלצנו להסתתר בגטו כי השוטרים חיפשו את אבא. התחבאנו בכוך נסתר מתחת לרצפה בדירה שלנו".
באחת הפעמים בהן הצליחה אימו של תירוש לצאת מהמסתור ולחפש אוכל, היא פגשה פולני מקומי בן 19 בשם זיגמונט שהתרשם מהעובדה כי בעלה הוא אחד המתאגרפים המפורסמים בפולין. הצעיר הבטיח להגיע מדי פעם לגטו ולהביא להם אוכל. הוא אכן עמד בהבטחתו. לאחר מספר חודשים הצליחו הוריו של תירוש להימלט מהגטו ולמצוא מסתור אצל משפחה פולניה בשם 'ראצ'ק' שהסכימה להסתיר אותם בביתם תמורת כמות נכבדה של תכשיטים. אלא שלאחר שבועיים בלבד התחרטה אם המשפחה הפולניה, וביקשה מהוריו של תירוש לעזוב מיידית מחשש כי הגרמנים יחשפו אותה ויוציאו אותה להורג. "אבא שלי אמר לזיגמונט שאנחנו צריכים לעבור לגן החיות. סבי, אביה של אמי, היה מספק פירות וירקות לגן החיות ולכן והיו לו יחסים קרובים עם בני הזוג ז'בינסקי שניהלו את המקום. הגענו אל גן החיות, ובנם של בני הזוג ז'בינסקי, רישארד, פתח לנו את הדלת וצעק 'אמא, המשפחה הגיעה'. אנטונינה ז'בינסקי רצה מהר והכניסה אותנו פנימה", מספר תירוש.
אלא שהתלאות של משה, אז כבר בן חמש, היו רחוקות מלהסתיים. הוא ואחותו הסתתרו במרתף הבית, והוריו באחד הכלובים השוממים בגן החיות. הוריו של תירוש לא ידעו כי למעשה כל הכלובים סביבם היו מלאים ביהודים, שקיבלו מחסה מהנאצים בחסות בני הזוג ז'בינסקי. "זה היה מרחק של כמה עשרות מטרים בלבד, אבל עבורי כילד בן חמש זה היה נראה מרחק עצום מהוריי. היה פחד, כל דפיקה בדלת גרמה לנו לפחד נורא".
מדי לילה, כאשר עזבו הנאצים את מתחם גן החיות, התיישבה אנטונינה ליד הפסנתר וניגנה את היצירה שהיוותה סימן ליהודים המסתררים במרתף כי אפשר לצאת מהמחבוא ולעלות לקומת המגורים. אז התכנסו כולם יחד עם בני הזוג ז'בינסקי, אכלו ושוחחו, ולאחר מכן חזרו לשנת לילה במרתף לפני שהנאצים חזרו אל גן החיות בשעת בוקר מוקדמת. רישארד, בנם הקטן של בני הזוג ז'בינסקי, נהג לרדת מדי פעם למרתף ולהביא אוכל ליהודים שהסתתרו שם.
לאחר שלושה שבועות פנתה אנטונינה להוריו של תירוש ואמרה להם כי "הגיע הזמן לעזוב את גן החיות. המצב מתחיל להיות מסוכן מדי". אביו של תירוש פנה שוב לזיגמונט, וביקש מהפולני הצעיר למצוא את אחד מחבריו, פליקס ציווינסקי, ששירת באותה עת ב"ארמיה קריובה", צבא העם הפולני. זיגמונט אכן הצליח למצוא את הקצין, ששמע כי חברו היהודי זקוק לעזרה ומיהר להציע לבני הזוג תירוש מסתור בביתו. אלא שלאחר תקופה קצרה החליט אביו של תירוש כי המקום קטן ומסוכן מדי, ועל כן מסר את שני ילדיו למשפחות פולניות ש"אימצו" את הילדים. כך מצא את עצמו תירוש אצל אישה פולניה שקיבלה אותו בזרועות פתוחות, בעוד אחותו סטפה אומצה על ידי אישה אחרת. "לאישה שאימצה אותי הייתה כבר בת בגילי. בעלה נהרג מיד עם פרוץ המלחמה. אני זוכר איך ביום אחד היו הפצצות כבדות על ורשה והבית קרס עלינו. למזלנו, במרתף בו הסתתרנו היה פתח יציאה לרחוב וכך הצלחנו להימלט. האישה החזיקה ביד אחת מזוודה, ביד השניה את בתה, ואני רצתי כאשר אני מחזיק בשמלתה. רצנו בין הריסות הבתים בוורשה, אבל בשלב מסויים היד שלי נעתקה משמלתה. היא הסתובבה, שלחה לעברי מבט של 'אני מצטערת' והמשיכה לרוץ עם הבת שלה".
משה בן החמש מצא את עצמו משוטט לבדו בוורשה ההרוסה. למזלו, לאחר כמה שעות נתקל בקבוצת חיילים פולנים, שלקחה אותו תחת חסותה. החיילים נתנו לילד הקטן פתק ובו בקשה מבית יתומים סמוך לתת לו מקלט, ושלחו אותו לדרכו.
לאורך המלחמה הסתתר תירוש בבית היתומים שנוהל על ידי כומר בעיר כוחנוב, הסמוכה לקרקוב. בדיוק כאשר כבר איבד תקווה לראות שוב את הוריו, התרחש האירוע המרגש בחייו. אמו, שהמשיכה לחפש אחר ילדיה האבודים לאחר המלחמה, עברה מבית יתומים אחד למשנהו בנסיון לאתר את אחד מילדיה. "הייתי בשיעור דת עם הכומר, שלימד אותנו תפילות. היתה הפסקה, הסתובבתי כדי לצאת החוצה, ואז ראיתי את אמא מאחוריי. היא צרחה מהתרגשות. פשוט התקפלה. היא התנפלה עליי וחיבקה אותי בחוזקה, אבל אני התנגדתי ואפילו בעטתי בה. לא האמנתי שאמא שלי עדיין בחיים, שזו באמת אמא שלי. אמי הלכה להנהלת בית היתומים ואמרה "הבן שלי לא מוכן להכיר בי. הוא לא רוצה לבוא איתי". בהנהלה אמרו לה "גברת, את יהודיה והילד פולני נוצרי, כיצד את טוענת שהוא הבן שלך? אמא התעקשה ואמרה להם "לא, הוא יהודי". אז הורידו לי את המכנסיים על מנת לראות כי אני אכן יהודי", משחזר תירוש.
לאחר האיחוד המרגש נותרה משפחתו של תירוש להתגורר בפולין, ששעריה היו סגורים ליציאת יהודים. רק בשנת 1957 התירו השלטונות הקומוניסטיים ליהודים לצאת מהמדינה, ומשפחת תירוש ניצלה זאת על מנת לעלות לארץ. משה מתגורר עד היום בכרמיאל.
משה תירוש מספר על גן החיות בוורשה:
תרזה ז'בינסקה, בתם של בני הזוג אנטונינה ויאן, נולדה בשנת 1944, זמן קצר לפני סיום מלחמת העולם השניה, בימים בהם הוריה עסקו במתן מסתור ליהודים. לאחר תקופה ממושכת בדנמרק, חזרה להתגורר בוורשה בשנת 2008, שם היא נמצאת עד היום בסמוך לאחיה רישארד, שנולד בשנת 1932 ודמותו לוקחת חלק חשוב בסרט החדש.
"גדלתי אל תוך הסיפור הזה", מספרת תרזה. "גם לאחר סיום המלחמה, החיים בבית נסובו סביב הצלת היהודים. חלק גדול מאותם יהודים הגיעו לבקר בביתנו לאחר המלחמה ושוחחו עם הוריי על אותה תקופה, אבל רק כאשר הייתי מבוגרת הבנתי עד כמה זה היה מסוכן. הוריי חזרו ואמרו לי כי עשו זאת 'בגלל שתמיד צריך לעזור לאלו שבמצוקה'. הם עשו את מה שהיו צריכים לעשות, מה שאנשים הגונים עושים", אומרת תרזה. למרות שכבר עברה את גיל 70, ולאורך השנים סיפרה אין ספור פעמים את סיפור גבורתם של הוריה, אפשר לחוש בקלות במהלך הראיון את ההתרגשות שאוחזת בה.
"הם מעולם לא דיברו על הפחד. הבנתי עד כמה זה היה מסוכן רק כאשר אמי סיפרה לי שהם החזיקו גלולות ציאניד למקרה שייתפסו על ידי הנאצים. לפעמים היא גם שיתפה אנקדוטות וזיכרונות מהתקופה הזו, אבל חלק מהעובדות הייתי צריכה לגלות בעצמי. מעולם לא אמרו לי 'שבי, אנו רוצים לספר לך על אותה תקופה'".
חלק מאותם יהודים שחייהם ניצלו בזכות הוריה של תרזה, שומרים עמה על קשר עד היום, בהם גם משה תירוש, שהגיע מספר פעמים לבקר בוורשה. השניים נפגשו גם כאשר תרזה הגיעה לתל אביב על מנת להשיק את המהדורה העברית של הספר "אנשים ובעלי חיים", שכתבה אמה המנוחה אנטונינה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם