ראשי » תרבות » במה

שלמה בראבא: "יש תחושה שאיחוד הולך לקרות"

רגע לפני גיל 67, עם פעוטה בת שנתיים, זוגיות מפתיעה והצגת יחיד מצליחה, שלמה בראבא מצליח סוף–סוף ליהנות מהחיים. בריאיון חשוף במיוחד הוא מספר על התיקון הרוחני שהוא עובר, ההפתעות שזימנו לו התפקידים האחרונים על המסך, ומה הסיכוי לראות אותו לצד מוני מושונוב באיחוד של "זהו זה"

כבר קרוב לארבעים שנה ששלמה בראבא והדמויות שהוא מגלם הם חלק בלתי נפרד מנוף תרבותנו. עם השנים, התדמית שנוצרה לו היא של אדם מזן שונה, אחר, עם אנרגיות בלתי נגמרות. כזה שלא יצליח להעביר רבע שעה בלי איזו צהלה של סוס. או במילים אחרות: בראבא הצליח לטפח במו ידיו את דמות המטורף.

"במשך הרבה זמן הדמות הציבורית שלי הייתה תחפושת שניסתה להסוות את הילד הפתי, התמים", מספר בראבא כאשר אנחנו נפגשים בבית קפה קטן ברמת־אביב הישנה, "במשך שנים רצתי בחלומות, הייתי רדוף, ציני, אירוני. חשבתי שהכול הבל והייתי מלא בנבואות זעם. תמיד שאפתי לנעלה, אבל זה לא הגיע לחיי היומיום ונשאר רק בתיאוריה".

בראבא יחגוג יום הולדת 67 ביולי, ובשנים האחרונות הוא עובר תהליך שינוי גדול שנראה שרק הולך ומתעצם. "לקח לי הרבה שנים להבין שמגיע לי שיהיה לי טוב, ואני עוד לא מבין עד הסוף מה עובר עליי, זה סוג של חסד שאני עדיין נפעם ממנו", הוא אומר. "באזור גיל 60 יש הזדמנות אחרונה לשינוי עצמי, לעבור מטמורפוזה מגולם לפרפר. הייתי אחרי גירושין שניים, לבד, עייף וחסר שמחה והבנתי שהדרך שחייתי בה לא קידמה את האושר בחיי בכלל. החלטתי לפטר את הוועדה הפנימית שלי, שבה תמיד השכל והפחד ניצחו את רצון הלב. חברתי לילד התמים שנפרדתי ממנו בגיל שמונה, ודברים טובים החלו לקרות. משהו נפתח אצלי והחלה להתגנב אליי שמחה ללב".
 
כחלק מהתהליך מצא עצמו בראבא באופן מפתיע במסע לאומן. "התקשר אליי רב, שאמר לי שרבי נחמן הוא היאצק של הדתיים, ושהוא חלם שאני איתו באומן", הוא מספר, "אחרי כמה ימים כבר מצאתי את עצמי על טיסה בדרך לשם. איך שהמראנו הדיילות נעלמו והטייס לא הפסיק לאיים על הנוסעים: 'אם עוד פעם אני אתפוס מישהו מעשן בשירותים, אני אישית מסגיר אותו למשטרת אוקראינה'. כולם שתו כל הדרך והגיעו לאוקראינה שיכורים לחלוטין. כשנחתנו, מצאנו את המזוודות שלנו זרוקות בערמה באוהל צדדי, ולקח לי שש שעות למצוא את שלי. מאז המזוודות שלי בצבע צהוב מזעזע.

"ישנו ארבעים איש בחדר, התרחצנו בבית ספר שהפכו למקווה ומאות יהודים דתיים הסתובבו שם עירומים. בתפילת הבוקר הראשונה, עשרים אלף איש זעקו לשמיים ושרו זמירות שאבי שר לי בילדותי, וזו הייתה עוצמה אדירה. הרב ביקש ממני לבקש סליחה, בלי שהבנתי ממי. עשיתי את זה ופתאום הופיעה דמותה של אמי, מה שהוביל לבכי גדול".

מה הסביבה שלך חושבת על מה שאתה עובר?

"החברים שלי חושבים שהתחרפנתי, שכל מה שאני אומר זה רדוד ופשטני ולא מבינים איפה נעלם שלמה של פעם, עם נבואות הזעם. אני מבחינתי מרגיש שהתרככתי, שקיבלתי פרופורציות, אני פחות נשלט על ידי מצבי רוח והפכתי יותר נינוח".

איך השינוי השפיע לך על הקריירה?

"לאורך השנים סירבתי לפרויקטים נפלאים. זה היה שילוב בין פרפקציוניזם, שהוא האויב מספר אחת של עשייה, ובין פחד להיכשל, שנובע מחוסר ביטחון בסיסי ומוזר. כחלק מהתהליך, החלטתי ללכת למקומות שמנעתי מעצמי לפני כן, הייתי סקרן ללכת לדרך לא נודעת וזה הוכיח את עצמו".

שלמה בראבא נולד בחדרה בֿ־1950, לאם ניצולת שואה ואב שעלה לארץ מפולין לפני שכל משפחתו נכחדה שם. "ביום שנולדתי ירד שלג בכל הארץ וקראו לי על שם סבי, שלמה חסיד, שהיה רב ראשי ומפורסם בלודז', צאצא של ה'תפארת שלמה'", הוא מספר. "ההורים שלי מחקו ושרפו את העבר ברגע שהגיעו לארץ, אני לא יודע כלום על הילדות שלהם, מה עברו, מה אכלו, מה דיברו בבית, משהו על הסבא שאני קרוי על שמו, כלום. גידל אותנו כאן דור משובש ואני עוד הייתי בן בכור, שזה בעצם ילד בהרצה, טיוטה לילד השני. אמא שלי חייתה כאילו הגרמנים צריכים לחזור בכל רגע".

מה זה אומר בפועל?

"זה מצב קיומי כזה. אמא שלי, כמו חלק גדול מהדור הזה, פעלה מתוך תחושה של הישרדות. אני מרגיש שאנחנו רחוקים מאוד מלמצות את טראומת השואה. מדינה שלמה חיה באיזו מחלקה סגורה ענקית של פוסט־טראומה".

איזה ילד היית?

"הייתי אסטרונאוט מנותק, שרואה תולעי משי ושוכח לחזור הביתה. תמיד האמנתי לכולם, כל הזמן עבדו עליי ואמא שלי לא הפסיקה לומר לי שאם לא אתחיל לשלוף חרבות, יטרפו אותי. אז מילד תם הפכתי לתלמיד מצטיין, יו"ר מועצת תלמידים, אלוף נתניה בקפיצה לרוחק והצטיינתי בקורס טיס, עד שנזרקתי בגלל בדיחה לא מוצלחת שסיפרתי. כל הזמן חייתי בהיכון ועד היום אני קצת חי כמו ניידת טיפול נמרץ, שעוברת מחירום לחירום. זה משהו גנטי שנמאס עליי ואני רוצה להשתחרר ממנו".

למשחק הגיע בראבא בגיל צעיר מאוד. "אבא שלי הודיע לי בגיל ארבע שאהיה שחקן", הוא מספר, "הוא היה ליצן שמח, דמות מסרט מצויר, שילוב של צ'רלי צ'פלין, מיקי מאוס והיטלר, אוהב אדם ומאוד לא שיפוטי. הוא מאוד התחבר לפועלים הערבים שעבד איתם בהנחת מסילות ברזל. הם ייצגו איזו חמימות שלא הייתה לו בבית והוא ראה בהם אנשים אותנטים, שמחוברים לאדמה. הוא בכלל רצה להיות שחקן, אבל זה לא התאפשר, אז הוא הגשים את עצמו דרכי".

בראבא החל להופיע במסגרות עירוניות, למד בבתי ספר לאמנויות וסיים את לימודיו בתיכון תלמה ילין. בצבא, אחרי שנפלט מקורס טיס, שירת בלהקת פיקוד מרכז. לאחר השחרור החל ללמוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, שם גם פגש את מוני מושונוב, מי שהפך לשותפו הבימתי המיתולוגי. "מהרגע שמוני ואני נפגשנו, לא זזנו אחד מהשני", הוא מספר, "יש בינינו אהבה גדולה ושנים היינו מסתובבים יחד בתל־אביב על טוסטוס ישן שהיה לי. לא ישנו בלילות וכל מה שעניין אותנו היה לעשות שטויות ומתיחות לאנשים".

השניים בנו זוגיות בימתית ארוכת שנים שהחלה בתיאטרון חיפה והמשיכה ב"זהו זה" ובמופעי בידור זוגיים, שהפכו לשוברי קופות היסטריים. לפני עשרים שנה הפסיקו לפתע להופיע ולאחרונה חזרו לעבוד יחד על מופע בידור חדש. "תמיד כשהרגשתי שאני חוזר על עצמי, שזה מפסיק להיות יצירתי, או שאני עובד רק בשביל כסף, לא יכולתי להישאר. בגלל זה למשל עזבתי ראשון את זהו זה, חיפשתי משמעות ומשהו חדש".

איך ההרגשה להיות שוב על במה אחת?

"קשה לתאר את האושר שבזה. יש בינינו כימיה נדירה שלא מצריכה הרבה מילים, ושנינו משלימים אחד את השני באופן הכי שמח, מצחיק וחיובי. לא היה לי דבר כזה עם אף אחד. התאהבתי במוני מחדש בתהליך החזרות, הוא אדם אצילי ומיוחד וזה מפגש מבורך שמרגש ומשמח אותי, אני מאמין שזו רק ההתחלה".

יש שמועה שגם "זהו זה" צפויה לחזור, מתי זה יקרה?

"לראשונה מזה שנים יש תחושה שזה הולך לקרות, אבל כרגע ביקשו מאיתנו לשמור על כל הנושא בשקט ומתחת לרדאר".

במקביל לקריירת הבידור שכללה גם את סדרת המופעים של "ערב חד־פעמי", טיפח בראבא קריירת תיאטרון מרשימה, דיבב את בנץ ברחוב סומסום, הנחה תכניות טלוויזיה, שיחק בסרטים, ויצר בתחילת שנות התשעים בערוץ 1 את
"י. שוורץ ומלחמתו בחיים", סדרה בת שלושה פרקים שנקטלה עם צאתה לאוויר, אבל נחשבת היום לסדרת קאלט.

"יצרתי את הסדרה עם שחר סגל, והביקורות אמרו שאני לא מצחיק ולא מעניין", נזכר בראבא, "היינו חודשים בדיכאון, שחר לא יצא מהמיטה, ועשר שנים לא העזתי לעשות טלוויזיה. היום אני מסתכל על כל זה במבוכה גדולה, כמה שהקיום שלי אז היה תלוי בפידבק חיצוני".

ב־2011 שיחק בראבא בסרטו של יוסף סידר "הערת שוליים", תפקיד שזיכה אותו בפרס אופיר והוביל אותו לטקס האוסקר, שם היה הסרט מועמד לפרס הסרט הזר: "כשקראתי את התסריט של סידר, לא הבנתי מה הקשר שלי לתפקיד, וחשבתי שזה יהיה איזה סרט אקדמי קטן, שיוצג שבועיים בסינמטק. ההצלחה שלו גרמה לי להבין שאני צריך לסמוך על מה שמגיע אליי ולזרום".
 

בשל אילוצים שונים, כמעט שנה חלפה מהרגע שבו בראבא ואני קבענו להיפגש, ועד שהריאיון נערך בפועל. בפרק הזמן הזה שמרנו על קשר ובראבא חזר וסיפר עד כמה חשוב לו לפנות לקהל קוראי העיתון. "אבא שלי, שגדל בבית דתי, הגיע לארץ לאחר שהוקסם מהתנועה החלוצית הציונית, מה שהוביל לקרע גדול בינו ובין אביו הרב", הוא מסביר, "אחרי שמשפחתו נרצחה בשואה, הוא חיסל מיד את יחסיו עם אלוהים. מבחינתו, הם שהאמינו שילמו את המחיר, ודווקא הוא שהתפקר ומצא חיים חדשים, ניצל, אז הכול זה הבל הבלים. הוא גידל אותי על חילוניות פנטית. היום, כשאני עובר ברמת־אביב ואומר שבת שלום למישהו, הוא ממש נעלב ומתקן אותי ואומר, סוף שבוע נעים שיהיה לך".

המציאות הזו החלה להפריע לבראבא בשנים האחרונות. "חשוב לי לנהל דיאלוג עם הקהל הדתי", הוא מסביר, "התחושה היא שהציבור הדתי - שבעבר היה פלורליסטי יותר, עם מגוון דעות וחשיבה מתונה - מיישר היום קו, לפחות לפי איך שזה מצטייר בתקשורת, עם הקיצונים. לא שומעים מספיק את קולם של המתונים, ונוצרת תחושה שהם מעדיפים לשתוק ולהשאיר את הבמה לצעקנים האלימים. מדאיגה אותי התהום העמוקה מתמיד, שפעורה בין הדתיים לחילונים, ההתבדלות, החזרה להתנהלות שבטית. חייבים ליצור הידברות בין המחנות, לנהל שיחות, לקיים מפגשים, ולהתחיל תהליך ארוך להצלת המדינה הזאת, לא פחות, ויפה שעה אחת קודם".

לדיאלוג צריך שניים. מה בנוגע לצד החילוני שאתה מייצג פה?

"בשנים האחרונות עברתי התעוררות מסוימת ואני מנסה לדבר עם חבריי, אבל זה כמעט בלתי אפשרי לנהל דיון על הנושא הזה. זה התחיל בין מלחמות עולם, סארטר וקאמי הניפו את הדגלים שאלוהים מת, והחברים של אבא שלי המשיכו עם הרעיון הזה, שדי עם העיירה היהודית, הגולה והמנהגים משם. הם יצרו יהודי חדש, עם קילשון ורובה, בשעה שאמונה ורוחניות מבחינתם זה קשקוש מהעבר. כל כך הרבה שנים עברו, והחברים שלי בתיאטרון לא מוכנים להיפתח לעוד אפשרויות. אני מאמין שהצניעות מחייבת להעלות ספק, לשקול אפשרויות אחרות ובקיצור - להחליף דיסקט".

מה הדבר שהכי מפריע לך?

"זה פשוט לא מובן איך אנשים שמקדישים את עצמם לחיי רוח, לימוד והעמקה ישלימו עם פעולות קיצוניות שהן לא מתקבלות על הדעת, שמבצע נוער דתי. איפה מנהיגי הדור? איפה הציבור המתון? איך הם לא יוצאים בקריאה פומבית ברורה כנגד המעשים האלה?".

מאיפה מגיע הרצון הזה אצלך לגשר בין המחנות?

"יש קול פנימי שאומר לי שלפני שאסיים את המסע הזה אני צריך לפייס בין הסבא שלי, הרב הקנאי, בית שמאי, לבין אבי החלוץ, האפיקורס. אבל בואו נרגיע, כולנו יודעים שבסוף, בין כל המילים הגדולות והרצון לתקן את העולם, מה שמשמעותי באמת הוא התיקון העצמי. תהיה בן אדם טוב יותר, אבא טוב יותר וכמו שמישהו אמר לי - במקום לדאוג שהעולם יהיה טוב יותר, תביא ילד טוב יותר לעולם הזה".
 

לדרך החדשה שהחל בראבא לחצוב הצטרפה לפני ארבע שנים שמר גאון, הצעירה ממנו בעשרים וחמש שנה. הרומן שהחל בשיחה אקראית על סיגריה מחוץ לאולפן רדיו, הפך לאהבה גדולה שהובילה לפני שנתיים ללידת בתם המשותפת שי אמיליה, אחות לבניו הבוגרים עידו ודרור. "כששמר הגיעה, לא הפרעתי כמו בעבר. נתתי לעצמי ללכת עם זה ולילד התמים להוביל", הוא נזכר, "גדלתי בשכונת אפרים בנתניה, ואמא שלי הייתה אומרת 'שלא תעז ללכת לשכונה של הטריפוליטאים'. הייתי צריך לחכות שהיא תמות, כדי למצוא שם את אהבת חיי".

נראה שגם מעגל השנאה העדתית בארץ לעולם לא ייגמר.

"זו שרשרת המזון. הגויים בגולה התנשאו, שנאו ורדפו את היהודים הפולנים, אז הפולנים באו לפה ועשו את אותו הדבר למזרחים, ואלה בתורם עושים את זה לערבים ולסודנים. כל כדור הארץ סובל מחוסר אהבה עצמית ובבתי הספר צריכים ללמד את זה - שלום כיתה א', תחזרו ילדים אחריי: אני אוהב את עצמי, מגיע לי, אני מחבק את עצמי, אני ראוי. אולי זה מה שימנע מלחמות בעתיד".

בני עדות המזרח קרובים יותר באופן טבעי לדת ולמסורת. איך חילוני כמוך מסתדר במקום הזה?

"החיים עם שמר עוזרים לי להתפתח. יש בה משהו מאוד בריא בחיבור בין העליון והתחתון, סוג של בריאות נפש. עגבנייה, פרח פורח, בשבילה זה הכול נס קיומי".

אולי כל זה ייגמר בסוף בחזרה בתשובה.

"חזרה בתשובה זו לא אפשרות בדרך שבה גדלתי, אבל בתור ילדים מגודלים אנחנו זקוקים לטקסים, אז למה לא לקחת טקס יהודי? ראיתי את התפילה להנחת התפילין למשל, היא מאוד מרגשת, ממש תפילת זן".

מאיפה הגיעה ההחלטה להביא ילדה לעולם בגיל 65?

"בזכות השינוי המבורך והאנרגיה של שמר. כשהנושא עלה לא נבהלתי, זה נראה לי הדבר הכי טבעי. הרגשתי שזה יעשה טוב וצדקתי".

אתה מספר בכל מקום כמה אתה נהנה, ועדיין, לגדל תינוקת זה לא תמיד דבר פשוט.

"בפעם הקודמת, לפני שלושים שנה, כשנולד לי בן בכור, הייתי בעיקר מבוהל וזו הייתה חוויה טראומטית. עכשיו הכול הפוך, אני מסתכל על התינוקת ולא מפסיק להתפעל ולהתרגש. לא אכפת לי לקום באמצע הלילה עם כאב ראש ולהחליף לה והכול נראה לי באופן בלתי נתפס נס, מתנה. היא זוכה בהורים לא חרדתיים, שמאפשרים ונותנים לה והיא גדלה שמחה".
 

בשנה שעברה העלה בראבא, לראשונה בחייו, מופע יחיד אישי וחשוף שכתב ביחד עם שמר זוגתו, שגם ערכה וביימה את המופע, ובו הוא מספר את סיפור חייו. לאורך שעה ורבע עובר בראבא בין תחנות חייו, הילדות בנתניה לצד הוריו המורכבים, שתי מערכות הנישואין הקודמות שלו, הדמויות המוכרות שגילם לאורך השנים, והכול בשילוב ההומור המושחז, יחד עם רגעים מרגשים, שבהם הוא מתנצל בפני אמו ונפרד שוב מאביו.

"כשפגשתי את שמר לא ידעתי שזה חלק מהיכולות שלה", מספר שלמה, "שנים רציתי לעשות ערב יחיד, הבית שלי היה מלא בשקיות עם פתקים של רעיונות, והמפגש שלנו אִפשר את זה. מפיקים הזהירו אותי מלהעלות מופע אישי בתיאטרון מסחרי, אבל לא האמנתי להם. ידעתי שאם מדברים אמת אנשים מתחברים, ובינואר חגגנו את הופעת המאה".

איך זה לעבור בכל פעם דרך תחנות חייך?

"אני הכי מתרגש ממה שזה עושה לאנשים בקהל. אנשים הראו לי הודעות טקסט ששלחו להורים שלהם במהלך ההצגה, 'אבא אני רוצה להתפייס, אני בא לבקר היום', 'אמא, אני אוהבת אותך, סליחה שכעסתי'. מבחינתי המופע הזה הוא כמו שליחות וזה גם המופע הכי מצחיק שעשיתי. בהופעה בנהריה מישהי ילדה חודש לפני הזמן מרוב צחוק".

זה נכון שאתה אף פעם לא מפסיק לעבוד על הצגה גם כשהיא כבר רצה, גם לא בהצגות המאתיים?

"הצגה זה יצור חי ודינמי. אף פעם לא הבנתי ולא התחברתי לשחקנים שעושים כל יום עבודה טכנית דומה בשביל המשכורת בלי שום חיבור רגשי. אני כל כך אוהב להופיע כי בכל יום יש מולך קהל אמיתי".

מה דעתך על הנעשה בתרבות הישראלית?

"אני זוכר כמה בן־גוריון התנגד לטלוויזיה וטען שזה יחסל את התרבות שלנו ויביא לחורבן ולסוף הקיום שלנו. איך נותנים לאנשים לראות מה שהם רוצים? הרי אנחנו נגיע מהר מאוד להוצאות להורג בשידור חי. הטלוויזיה מגדלת דור שלם מרוקן מתוכן ובחלק מהבתים הפסקול של ערוץ 2 זה מה ששומעים מהרגע שקמים ועד שהולכים לישון".

אבל אתה גם חלק מזה בסופו של דבר, איך תסביר את זה?

"אני חלק מזה כי יש לי חובות נוראיים ואני חייב להתפרנס, ועל הדרך אני מצליח מדי פעם, לומר בערוץ שתיים גם כמה דברים ערכיים".

סליחה על החטטנות, אבל אתה מרבה לספר על העניין. איך אמן מצליח כמוך נמצא בחובות כאלה?

"בניגוד לתדמית שלי, אני האיש הכי תמים ופתי שתכיר בחייך. תמיד הלוויתי, נתתי, הזמנתי וחילקתי על חשבוני. זו כבר לא נדיבות, זו נכות. אין טיול לאפריקה שבו אחותו של נהג המונית לא חייבת השתלה דחופה, ואני משאיר לו אלפי דולרים ומציל את חייה, או שלמדריך בשמורה במומבסה נכנסה תולעת קטלנית באוזן והוא חייב ניתוח. הם קולטים אותי איך שאני נוחת עם השקיות שלי בנמל התעופה".

מה דעתך על הסאטירה בארץ, תוכנית כמו גב האומה?

"מבחינתי זו תכנית שמנהלת דיאלוג בינה ובין עצמה. יש בארץ מקומות שלא מבינים על מה הם מדברים ומבחינה זו, זה רק מדגיש את הפער ולא מקדם אותנו".

מלבד מופע היחיד המצליח, השתתף השנה בראבא גם בסדרת הדרמה "אורי ואלה", שם הוא משחק מוזיקאי מצליח שמתמודד לצד בתו עם אובדן האם ממחלת הסרטן. לאחרונה זכה בראבא בפרס שחקן הדרמה של השנה על תפקידו שם. "הדבר ששכנע אותי לקחת את התפקיד, היה כשהבטיחו לי לשיר, אין שחקן שלא חולם להיות כוכב רוק", הוא אומר בחיוך. "בהתחלה לא ידעתי איך להתייחס לזה, חשבתי שאולי כדאי שלא אעשה את הסדרה ולא הבנתי את העוצמה שלה. דינה סנדרסון היא כוח אדיר, שנושאת את כל היצירה הזו על גבה, והבמאי יובל שפרמן יצר שם משהו ברמה גבוהה מאוד".
 

איך ההרגשה לקבל פרס?

"זה כמו ילד שמקבל שוקולד, זה תמיד כיף. הצורך הזה של שחקן בהכרה הוא דבר שקשה להסביר אותו. אנחנו צריכים אישור כל הזמן שאנחנו ראויים, זה דבר משובש לחלוטין. איש חכם אמר לי פעם שאם אני רוצה ללכת לחיי רוח, אני חייב לעזוב את המקצוע, כי מדובר בנרקיסיזם. אתה עומד מול אלף אנשים ורוצה לרצות כל אחד מהם, ואם אחד יקום ויצעק משהו לא טוב, אתה קופא ברגע".

על מה אתה חולם?

"אני רוצה להפליג עם הילדה שלי ועם שמר ליערות ולהגיע בבריאות סבירה לפחות לגיל שהגיע שמעון פרס. נפגשתי איתו כמה חודשים לפני שהוא נפטר באירוע בקאמרי ושאלתי אותו איך הוא נראה כל כך טוב וכל כך שזוף בגילו. הוא אמר: מה לעשות, כל ההלוויות בצהריים".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?

"לראשונה בחיי אני באזור הארבע, שזה גבוה מאוד יחסית לעצמי. רוב חיי אני מניח שהייתי באזור השתיים, למרות שזה לא נראה ככה מבחוץ. אני חווה רגעי אושר יותר מאי פעם. למדתי להכיר תודה ולשמוח בחלקי ובדברים הטובים שזכיתי בהם".
 

לפני שאנחנו נפרדים, הצטרפתי לבראבא לגן הילדים, כדי לאסוף את שי הקטנה. בכניסה לגן הוא מתחיל לרקוד ולזמר כמה טוב לו וכמה שהוא בר מזל. "כשאני עם הילדה, אני פשוט נמצא ברגע וזה מרגש אותי", הוא מסביר, "אני נמצא איתה בגן המשחקים ורואה אבות ששלוש שעות נמצאים שם עם הילד, כשרגע אחד הטלפון לא זז מהכתף שלהם. גם אני הייתי שם, אבל עכשיו הטלפון סגור ואני נהנה מהדברים הפשוטים. אני עדיין רדוף בראש שלי, והעבר נוכח, אבל המהפך מתחולל והזוגיות והילדה הם הדבר הכי מרתק ומופלא שיש לי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg