"לא הפסקתי לבכות": צעיר השבט נפרד מרשות השידור
אודי בצלאל (32) היה העיתונאי האחרון שנכנס לרשות השידור. בין הסרטייה המפוארת לאולפן, הוא למד לביים, להפיק ואף לעמוד בראש המשלחת הישראלית לאירוויזיון. כעת הוא נפרד מכל משפחתו בבת אחת. "תמיד היה לי מה ללמוד, לאן לשאוף ואת מי להעריץ. זה בלתי נתפס, שאחרי 49 שנה, לעובדים יש שעה להתייצב באולפן לפרידה"
כשהתחלתי לעבוד בערוץ הראשון לפני שמונה שנים הייתי ילד בן 25 וזכיתי להיות העיתונאי האחרון שנכנס לערוץ שתיעד מדינה.התפקיד הראשון שלי היה תחקירן ארכיון ב"כך היה". כל כך שמחתי והתרגשתי לעלות פעמיים בשבוע לסרטיה בירושלים כדי לגעת, להסתובב ולהריח פיסות היסטוריה מרהיבות ששכבו על מדפים.
עבדתי על ספיישל ״כך היה״ לפורים כשפנתה אליי בילי, מנהלת הסרטייה, ושאלה אותי: בוגר מה אתה?
בוגר מה אני? השבתי בשאלה.
כן, מה למדת באוניברסיטה? שאלה אותי בילי תוך כדי שגלגלה את עיניה.
אני לומד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
תיאטרון?! אתה לא תשרוד פה.
נחיה ונראה, השבתי.
''אחרי 49 שנה, לעובדים יש שעה להתייצב באולפן לפרידה''. רשות השידור
צילום: מירי צחי
מאז בילי ואני הפכנו חברים טובים והדרך שלי בערוץ הראשון נסללה אבן אחר אבן. מצאתי את עצמי לומד בימוי מגיל, שראה את הניצוץ בעיניים שלי כשצילמנו סצנה הזויה של מכשף ביער באמצע הלילה ב"סיפור מנצח". מיכל וציפי לימדו אותי הפקה, נאוה דחפה אותי לצלם כתבה ולימדה אותי איך מזמינים צוות צילום. זכיתי ללמוד מזונן איך מנהלים משלחת לאירוויזיון עם תקציב של כמעט שני מיליון שקל ולעמוד בראש המשלחת. כצעיר השבט, לפעמים זה הרגיש כמו ילד שיוצא לטיול עם אבא ואמא. וככזה, תמיד היה לי מה ללמוד, לאן לשאוף ואת מי להעריץ.
אתמול בערב, כשקיבלתי את ההודעה ש"הערב זו תהיה המהדורה האחרונה של מבט". עליתי לרכב שלי, נסעתי לאולפן שלנו ולא הפסקתי לבכות. פתאום הבנתי שלא אפגוש יותר אף אחד מצוותי הצילום שתיעדו וטיפסו איתי וזרמו עם השטויות שלי. כי אחרי 49 שנה, לעובדים יש שעה להתייצב באולפן לפרידה.
רמי, שי, שלז, אורן, מוקי, עופר, אריאלה, אודליה, כץ, מנקו, בוקאי, מנשה, טל ורפי. כמה למדתי מכל אחד ואחד מכם, כמה כבוד היה לעבוד לצד אנשים שזכו לתעד היסטוריה. וכמה הייתי בר מזל להיות חלק מהמפעל המדהים הזה שנקרא רשות השידור.
אני לא מצליח לעכל שהמערכת שלנו בקלמן מגן 8 איננה עוד. זה בלתי נתפס שהחברים, שהפכו למשפחה שפגשתי יום יום, יוצאים מחיי בבת אחת.
''בלתי נתפס שהחברים, שהפכו למשפחה שפגשתי יום יום, יוצאים מחיי בבת אחת''. אודי בצלאל
צילום: דוד וינוקור
אחיי ואחיותי הכתבים, עורכי הווידאו המעולים, המפיקים האלופים שעשו כל מה שביקשנו, העורכים שעבדו בתנאים בלתי אפשריים והצליחו להביא ערב ערב שעה של מהדורה נטו. אלון, עמית, אבי ויעל שלא ויתרו ותמיד אפשרו לי לשפוך את כל הצבע שלי במהדורות שלהם. תודה.
ולכם מנהלים יקרים, שלכל אחד ואחת מכם יש חלק בעיצוב הזהות העיתונאית שלי, תודה. תודה ליואב שפתח את הדלת, דרור שדאג לטפח, איילה ששאבה אותי לעולם הזה שנקרא חדשות. יורם, שאפשרת לי להיות מי שאני ונתת לי את כל הכלים כדי לעשות את התפקיד שלי כעיתונאי בשידור הציבורי.
פרצופה של רוממה בערב הזה כפרצופה של המדינה. עצובה. שבורה. קרועה לגזרים. מפעל מפואר של 49 שנה נסגר בהתראה של חצי שעה.
לא ליקקתי רק דבש בשנים האלה, היו גם רגעים קשים. אבל זכיתי ללמוד בבית הספר לתקשורת הכי טוב בארץ. אתמול בלילה ירד עליו האור. לתמיד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם