OK Computer שלי: זיכרונותיי מאלבום מופת
את חגיגות 20 השנה לאלבום השלישי של רדיוהד מציינים העורכים ומבקרי המוזיקה בכל רחבי העולם עם אין ספור ניתוחים, ביקורות מחודשות ותהיות על טיבו מפרספקטיבה של שני עשורים. רז ישראלי, מעריץ וותיק, החליט לחגוג בדרך קצת אחרת
כל כך הרבה מילים נכתבו כבר על האלבום הזה. חודשים בודדים אחרי צאתו הכתירו אותו כאלבום הכי טוב שיצא מבריטניה, היו כאלה שהכתירו אותו כאלבום הטוב ביותר בכל הזמנים. אמרו עליו שהוא פורץ דרך, מהפכני, קול של דור שלם, ביטוי מוזיקלי לתחושת הניכור בעידן הטכנולוגי שעד אותו רגע לא היה כמותו. אמרו שזה האלבום שגילה לעולם את אחד המפיקים המוזיקליים החשובים של דורנו, שזה האלבום שפתח לתום יורק את הצ'אקרות הפואטיות ושבעקבותיו הרשה לעצמו המולטיטאלנט ג'וני גרינווד לתת דרור לכישרונותיו המופלאים.עכשיו, עם חגיגות 20 השנה לאלבום המופת הזה, גם יש מי שטוען ש-OK Computer הוא בכלל נקודת המפנה השלילית של רדיוהד, שהפכה מלהקת בריט פופ חמודה ללהקה יומרנית בעלת "חשיבות עצמית מופרזת", או שבכלל מדובר באלבום של "הצקות אנטי מוזיקליות".
כן. הרבה מאוד מילים נכתבו על OKC, בעשרות שפות, מחמיאות ומגנות, מעריצות ומזלזלות, ואתם יודעים מה? עוד הרבה מילים יכתבו בעתיד על האלבום הזה, ואפילו לא עוד הרבה זמן, כי בדיוק כפי שברגעים אלה צצות מאות כתבות, אלפי סטטוסים, ציוצים וסרטונים שבוחנים את השינויים הטכנולוגיים שקרו ב-20 השנים מאז יצא האלבום לאוויר העולם, כך גם יחגגו לו יום הולדת 25, וגם 30, 40 ו-50, וימשיכו לכתוב ביומרנות אדירה על האלבום היומרני הזה שוב ושוב ושוב.
גם אני, כמו רבים אחרים, לא יכולתי שלא לציין 20 שנה לאלבום השלישי של הלהקה החשובה ביותר בעולם, מאז ועד היום. במקום לחזור על דברים שכבר נאמרו או לנסות בכוח להגיד דברים שעדיין לא, החלטתי להגיד מה OKC מייצג עבורי, באופן אישי. מה מאלפי המילים שקראתי על האלבום הזה דבקו בי לאורך 20 השנים שהוא קיים. מה הופך אותו לאחד האלבומים שהכי השפיעו על חיי, ומרגע יציאתו לצפות לכל יצירה חדשה של רדיוהד עם הלשון בחוץ, אפילו כשמדובר במהדורה מיוחדת של אלבום שכבר יש לי. לאהבה יש מחיר, ונכון לעכשיו הוא עומד על כ-530 שקל.
לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה בה הכנסתי את הדיסק למיני מערכת aiwa המשוכללת שלי. פתחתי את חוברת האלבום עם העיצוב האייקוני על השיר הראשון ולחצתי פליי. באותה תקופה נכנסתי למוזיקה דרך הטקסטים. תמיד הייתי כזה, ילד של מילים.
הגיטריסט השני של הלהקה, אד או'בריאן, אמר פעם בריאיון ש-OKC "לא יכול להיות אלבום מופת כמו שעושים ממנו, כי הוא ארוך מדי. אלבום טוב באמת לא עובר את ה-44 דקות". אין פלא שהדברים הללו פורסמו במסגרת יחסי הציבור ל-The King of Limbs, האלבום השמיני, הקצר (יחסית) והמושמץ (יחסית) של הלהקה.
על אף שהייתי משוכנע מזה שנים שמדובר באלבום כמעט מושלם, שלא נאמר – יצירה נשגבת, בכל זאת הרשיתי לעצמי להשתעשע בתהייה מה אפשר היה להסיר או כיצד היה ניתן לערוך את OKC אחרת על מנת לקצר אותו קצת. הגעתי למסקנה שהדרך היחידה לקצר את האלבום הזה מבלי להסיר אף שיר, היא לחתוך את הסולואים המתפרצים בשיר הפותח אותו. ואז נזכרתי בפעם הראשונה שהאזנתי ל-OKC. לא אפשרתי לאלבום להתקדם מעבר לשיר הראשון. שוב ושוב האזנתי לשיר שמכיל שני בתים קצרצרים ופזמון של משפט אחד, ושלמעשה השירה של יורק מכסה ממנו פחות משליש. בפעם הראשונה בחיי היו אלה הגיטרות המרחפות, השקט שלפני הסערה, הבילד-אפ להיסטריה הסוריאליסטית שמתחוללת בשתי הדקות האחרונות של השיר הזה, שתפסו אותי ולא אפשרו לי להתקדם הלאה. עד אותו רגע רדיוהד הייתה להקה של שירים ואני הייתי ילד של מילים.
השיר הראשון של רדיוהד שכבש אותי. עד אז הכרתי את Street Spirit, Fake Plastic Trees, High and Dry וכמובן את Creep, אבל Paranoid Android היה הראשון שדחף אותי להכיר את הלהקה באופן לא שטחי.
הייתי עם אחי הצעיר ממני בסלון, כשצפינו לראשונה בקליפ המצויר לשיר הארוך. אני הייתי בן 16 והוא בן 12. הוא חולה גנגסטה ראפ והיפ הופ מקומי, אני נער של נירוונה וסמשינג פמפקינז. הוא כדורגלן, אני צייר. אפילו על אוכל מעולם לא הסכמנו, חוץ מהשניצלים של אמא, אבל לזה כנראה יש הסבר גנטי.
אלו היו ימים של צפייה ב-MTV, מתוך תקווה שהקליפ הבא שישודר יהיה הקליפ הזה של הלהקה הזאת שאנחנו אוהבים. בכל פעם ששיר כלשהו הסתיים והתחיל אחר, אחד מאיתנו התרגש ושחרר "יש!" לחלל האוויר, והשני נשען אחורה וכיווץ שפתיים במיאוס.
ואז התחיל הקליפ עם דמותו המצוירת של רובין, מוטל על הרצפה, נכנס למקלחת, משפשף סבון מהעיניים, רואה ברוחו רגל קטועה, בת ים, איש עסקים שמן שותה בירה. הפזמון לפתע חתך את החלק הראשון של השיר, זה הסתיים והתחיל החלק המקפיא שבו תום יורק מתחנן לגשם, ושוב חתכו הגיטרות את השיר בסולואים כמותם לא שמענו אף פעם. המונית של רובין וחברו התרחקה באופק וציפור אפורה ניגשה להאכיל בדגיג את איש העסקים קטוע הגפיים על העץ. אחי ואני הסתכלנו אחד על השני פעורי פה. היה זה השיר הראשון בהחלט ששנינו אהבנו.
אם הייתי שומע את טענתו של אד או'בריאן בנוגע לאורך האלבום בזמנו, ודאי הייתי מסיר בדמיוני את השיר הזה, שנראה לי הכי פחות חשוב, ולו רק בהשוואה לשאר השירים, שכמעט כל אחד מהם טעון בפצצות של רגש.
שנים רבות אחר כך, כשקראתי את קובץ המאמרים Radiohead and Philosophy – דוגמה נהדרת לכמות המילים שנכתבו על OKC ועל רדיוהד בכלל, יצא לי להרהר שוב בשיר הזה ובאובססיה של תום יורק לחלל, כוכבים רחוקים וחייזרים, יסוד פנטסטי-אמוציונלי מאוד בשיריו, אסקפיזם מודע לעצמו, חלום בהקיץ.
והנה משהו מעניין באותו נושא שקלטתי לאחרונה. יש המון תיאוריות וניתוחים בנוגע לשירים, קליפים, עיצוב האלבומים של רדיוהד וכיו''ב, עליהם הלהקה מעולם לא נתנה את הדעת. רק לאחרונה יצא הסבר מפורט ומאלף על כל הניואנסים בקליפ שביים פול תומאס אנדרסון ל-Daydreaming. התיאוריה המסועפת שעומדת במרכזו מרתקת, אבל קשה לי מאוד לקחת אותה ברצינות, מעבר לקוריוז מאוד חביב.
נחזור לחלליות. Subterranean Homesick Alien הוא השיר השלישי באלבום השלישי של רדיוהד. שש שנים מאוחר יותר יצא האלבום השישי של הלהקה, Hail to the Thief. השיר השלישי בו-Sail to the Moon, עוסק, כמשתמע משמו, בטיסה קוסמית, סטייל תיבת נוח, היישר לירח. 13 שנה מאוחר יותר, יצא האלבום התשיעי של רדיוהד, A Moon Shaped Pool. השיר השלישי בו נקרא Decks Dark, ובמרכזו עב"מים המדמים את עוצמת היקום לעומת אפסות בני האנוש.
שלוש חלליות בכפולות של שלוש, ברצועה מספר שלוש. צירוף מקרים? אולי. עוד צירוף מקרים הוא שבכל אחד מהמקרים מדובר בשיר שאני הכי פחות מתחבר אליו באלבום, גם אחרי החקירה הנידונה כאן. אבל נחמד לדעת שגם לתום יורק, המלנכולי, לוחם הצדק, נביא הזעם והאימה, יש צד כמעט נאיבי באישיותו.
בתור בכור לשלושה אחים, תמיד ניסיתי להראות להם את האור המוזיקלי, כפי שאני תפסתי לנכון, כמובן. קניתי לאחיותיי הקטנות דיסקים של היי פייב וספייס גירלז לפי בקשתן, אבל בכל הזדמנות אילצתי אותן להאזין גם למשהו מחוץ למסגרת להקות הבנות/בנים המהונדסות, ללא שמץ הצלחה.
קשה יותר היה אפילו עם אחי. כשביקשתי ממנו להקשיב ל-Shine On You Crazy Diamond, הוא נזכר שהוא מכיר את השיר מגלגלצ וזה מספיק לו. לא משנה איזו מוזיקה שמתי, רק כדי שישמע אותה ברקע, הוא מצא דרך להתחמק מלהקשיב באמת, מתוך ביטול אוטומטי.
יום אחד נכנסנו לשיחת נפש ארוכה על בעיות שהטרידו את שנינו. ההורים שלנו התגרשו. ניצלתי את רגעי הקרבה העמוקים האלה כדי לשים בידו של אחי את חוברת האלבום, פתוחה על הטקסט של השיר הרביעי, ולהשמיע אותו בפול ווליום עם מינימום אור בחדר, מספיק רק בשביל לקרוא את המילים. כשהשיר הסתיים הוא ניגב את הדמעות בדיוק כמו אלה של הדמות בשיר הופך הקרביים הזה.
עברו עוד כמה שנים, ואחי ואני עדיין לא הסכמנו כמעט על שום דבר. אבל יכולנו לשבת שעות ולדבר על הלהקה האהובה ביותר, הפעם על שנינו.
שי ואני עבדנו באותה חנות מוזיקה. הוא ניהל אותה ואני הייתי סגנו. אמנם היה לנו ממש כיף לעבוד יחד, אבל הטעם המוזיקלי שלנו, עניין מהותי מאוד אצל עובדי חנות מוזיקה, הופרד לחלוטין על ידי סגנונות שונים ותקופות שונות. יצירת המופת האולטימטיבית שלו היא Pet Sounds, ושלי Kid A. למעשה, גם הלהקות המודרניות שהוא מאזין להן נשמעות לי בדיוק אותו דבר כמו להקות פסיכדליה משנות השישים, ומה שהוא חושב על המוזיקה שאני שומע, אני בכלל מעדיף לא לדעת.
יום אחד הוא עבר לידי במחסן של החנות בזמן ש-Let Down התנגן ברקע, בדיוק בגשר שבו יורק חותך את עצמו בשני קולות, ואמר שהקולות בשיר הזה "שמיימיים, ברמה של הביצ' בויז". מאותו יום Pet Sounds נשמע לי קצת אחרת.
על אף שמדובר באחד הסינגלים המצליחים ביותר של רדיוהד, שני רק ל-Creep, קארמה פוליס מעולם לא היה הפייבוריט שלי, לא באלבום ולא בכלל. השיר יפה, מאוד, אבל החלק היחיד בו שבאמת עושה לי צמרמורת עד היום הוא אותן שניות חורקות אחרונות, עם הקצב הנחלש והצפצוף המתגבר.
רק בשנה שעברה, 19 שנה אחרי צאתו, השיר הזה הצליח להפוך לי את הבטן. זה היה בזמן ההופעה המדהימה של רדיוהד בפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה. אם מדי יום בפסטיבל מתקיימות שתיים או שלוש הופעות שנחשבות למובילות, הדליינריות, מה שנקרא, נדמה היה שההופעה של רדיוהד ביום השני לא חייתה רק הדליינרית של אותו היום, אלא ה-הדליינרית של כל הפסטיבל, עם כמות שיא, כך אומרים, של אנשים בהופעה, בכל 16 שנות קיומו של המפעל המטורף הזה.
קארמה פוליס היה השיר ה-12 שביצעה הלהקה, עמוק אל תוך ההופעה בת השעתיים, מבלי לעצור לנשום אפילו בין שיר לשיר, או לומר מילה לקהל. מיד לאחר מכן ביצעה הלהקה את Weird Fishes, ולאחר מכן את Everything In Its Right Place. היה זה העיכוב הראשון בין לשיר לשיר, וגם זה רק בגלל הצורך הטכני של הכנסת והוצאת ציוד מהבמה. באותו רגע, כמות וגודל הציפיות שנבנו לקראת ההופעה הזאת, שמיותר לציין שעמדה בכולן, התפרצה על ידי גל הולך וגדל של אנשים ששרו ביחד – For a minute there, I lost myself, I lost myself…
קשה להסביר במילים את העוצמה של הדבר הזה. הייתה זו הכרת טובה עצומה של קהל עצום ללהקה. הרבה יותר ממחיאות כפיים או קריאות להדרן, הייתה זו מחוות הערכה של קרוב למאה אלף איש, שפשוט הודו ללהקה על מה ומי שהיא עבורם. קולין גרינווד הבסיסט סימן לתום יורק, שעמד עם הגב הקהל, להסתובב ולהתרשם. יורק פער את עיניו וחייך בנחת. אד או'בראין עמד והסתכל בהשתאות על הקהל ממקומו בימין הבמה וחיכה בסבלנות עד שנחליט בעצמנו להפסיק לחזור על המנטרה הזאת, כדי למחוא לנו כפיים. אפילו ג'וני גרינווד לא עמד בזה, החווה לנו תודה בידיו וחייך. לרגע אחד שם, מאה אלף אנשים ועוד חמישה, איבדו את עצמם במוזיקה, איבדו את עצמם.
כשיצא האלבום הייתי נער כחוש, בתת משקל, עם שיער ארוך וחולצות גזורות. למדתי במגמת אמנות ואחת מחברותי הקרובות למדה במגמת קולנוע. כמו להרבה חברים שלי, הכרתי לה את OKC, במחווה כפויה של רצון טוב. היא לא התרגשה במיוחד, עד שהגענו לרצועה השישית באלבום, שבכלל לא מתפקדת כשיר. היא ראתה בעיניי רוחה את הקטע הופך לקליפ, ואת הקליפ לפרויקט הגמר שלה - אסופת שוטים קצרים דהויים, שמעצימים באמצעים ויזואליים את תחושת הניכור שהטקסט מבטא. לא עברו יותר משבועיים והיא ויתרה על הרעיון לגמרי, אולי בגלל הדימוי המטריד של חתול קשור למקל מונע לתוך חרא קפוא, או של חזיר על אנטיביוטיקה בכלוב, שמן הסתם אף אחד מאיתנו לא היה מפיק לתמונות של ממש.
*
אחד הטקסטים הקודרים ביותר של תום יורק, מבטא הלכה למעשה את הקונספט של OK Computer, של מחשב שהוא אדם, של אדם שהוא מחשב, אוטומטי, נשלט, מופעל, מתוך ידיעה ורצון קונפורמיסטי להיות כזה.
לא הרבה זמן אחרי יציאת האלבום, באחד הראיונות הבודדים שתום יורק עשה לקידום Kid A, הוא הצהיר שהוא כבר לא שלם עם הטקסט הזה. אפשר להבין למה. גם אם מובאת בו ביקורת מדויקת מאוד על מה שנהייה מהעולם המערבי, הוא נטול חמלה, חסר כל רגש. באיזשהו מקום, הטקסט שהכי מאפיין את האלבום הזה הוא אחד הטקסטים שהכי פחות מאפיינים את הלהקה.
היום אני שוקל 74 ק"ג, מסופר קצר, שמח יותר, פרודוקטיבי יותר, לא שותה יותר מדי, מתאמן קבוע בחדר כושר, ארבע פעמים בשבוע.
אני משתייך לאותו דור שהריח כמו רוח נעורים, ילדי אור הירח, הדור המזויין, נוער הנרות. הייתי בכיכר, הייתי בתנועה, הייתי חדור מטרה ואמונה, הייתי פעיל פוליטית שנים לפני שהייתה לי בכלל זכות הצבעה.
הייתי נאיבי. מלאי התקווה הגדול שהיה לי בתור נער הצטמק.
לפעמים הרוח, התקווה, האנרגיה העצומה שהשקעת בדרך שאתה מאמין בה, לא מאפשרים לך להבין משהו שעומד אל מול עיניך, שאתה מדקלם אותו בעל פה.
אני עדיין הולך להצביע בכל בחירות. אבל כעת השיר הזה מתנגן לי בראש באופן מחזורי בכל היום והופך את כל הפרוצדורה הזאת לקצת עצובה, ויותר מדי ריאליסטית.
השיר הכי "מפחיד" של רדיוהד מתקשר לי דווקא לקטע מטופש וכמעט משעשע שהיה לי כנער. פעם בשנה, לערך, הייתי מעצב את החדר שלי בבית הורי מחדש. פעם מילאתי את הקירות בציטוטים משירים שאני אוהב, שנה אחר כך צבעתי את כל החדר בפסים אנכיים כמו אוהל קרקס ושנה לאחר מכן צבעתי את כל החדר בשחור מט, כולל התקרה.
אפשר להאשים את הקישור הזה בשם השיר, ואפשר בחומרים משפרי התודעה שגיליתי אז לראשונה. בכל מקרה, עד היום, כשאני מאזין לשיר הזה בעיניים עצומות, אני מדמיין את הקירות נוזלים.
קליפ טוב הוא לאו דווקא קליפ עם עלילה מרתקת, צילום מורכב, מעברים תזזיתיים או הפקה יקרה. קליפ טוב יכול להיות וואן שוט של ראש באקווריום שמתמלא אט אט מים, נשאר ללא אוויר לפרק זמן לא הגיוני ומתאושש מהדמיית הטביעה הזאת עם חשיפת שיניים עקומות שרק מוסיפות לכיעור הכללי של הבריטי הנמוך בעל השיער המדובלל והעין העצלה.
הייתי מהופנט לקליפ של No Surprises, חיכיתי לו, שרדתי קליפים רבים של No Doubt ו-Backstreet Boys בציפייה דרוכה לראות את תום יורק טובע במילים ומים. באחת הפעמים אמא שלי ישבה בסלון, צפתה איתי בפלא המכוער הזה ושחררה "איכסס" ברגע שהוציא הברווזון המכוער את ראשו מן המים. "אבל...", ניסיתי להסביר לה, אבל לא היה עם מי לדבר.
מאוחר יותר השמעתי לה את רדיוהד בדיסקמן, עם אוזניות. כשהסתיים האלבום היא אמרה שהמוזיקה הזאת זה "באמת משהו מיוחד, מאוד מרגשת". הרגשתי בעננים, תחושת ניצחון מהולה בגאווה. כמה ימים אחר כך שוב צפינו בקליפ ואמא שלי שחררה "אוף, עוד פעם זה, איכססס".
השיר היפהפה והנוגה הזה מדבר בעד עצמו בעוצמות מרוסנות, מסגנון השירה הוותרני של יורק ועד הגיטרות המתעתעות שברקע. אבל מה שלי בלט במיוחד הוא השימוש החד פעמי במילה Love, במשפט שבו הדובר מבקש משרה להרוג אותו באהבה. המילה הזו צורמת בהקשר של האלבום הזה, שכידוע, ניכור הוא שמו השני, אפילו בהקשר המורבידי שלה. המילה הזאת סימלה עבורי את המעבר מרדיוהד של The Bends לרדיוהד האקספרימנטלית והנועזת של Kid A והלאה. OKC היה מעין תחנת ביניים.
תום יורק לא חזר לדבר במפורש על אהבה באף אחד מאלבומי האולפן הבאים של הלהקה, עד A Moon Shaped Pool, האלבום התשיעי והאחרון שיצא בשנה שעברה, בסמוך לפרידה של יורק מבת זוגו רייצ'ל מזה 23 שנים. הוא חזר לעסוק באהבה רק כשלא היה לו מנוס מזה.
עוד מאפיין לא שגרתי של רדיוהד, הוא שבכל האלבומים של הלהקה, נתון הקרדיט על המילים והלחן של כל השירים לכל חמשת חברי הלהקה, זאת על אף שברוב המקרים תום יורק אחראי לכתיבת השירים והלהקה מעבדת אותם ביחד. יורק יכול היה להרוויח הרבה יותר, אבל כל חמשת חברי הלהקה, מאז ומעולם, מקבלים קרדיט שווה, תחת השם "רדיוהד".
עד כמה שידוע לנו, מראיונות ופיסות מידע שחברי הלהקה הקנאים לפרטיותם (מי שלא ראה את תום יורק מנפנף מראיין שהתעקש לדעת מדוע הלהקה כמעט התפרקה במהלך ההקלטות של Kid A, שיעשה את זה עכשיו), The Tourist הוא השיר היחיד שג'וני גרינווד כתב ללהקה. אני אנצל זאת כקישור רופף לזיכרון הבא, שמתפקד גם כאחת הפדיחות הגדולות בחיי.
*
בעקבות מה שתפסתי אז כפרידה הכי כואבת שהייתה לי, פתחתי דף חדש לגמרי בחיי. מרושש ושבור, נאלצתי לחזור לגור עם אמא שלי, אחרי יותר מעשר שנים שגרתי לבד, או עם בן זוג. כחלק מתהליך השיקום שלי, גם חזרתי לעבוד בחנות מוזיקה, אחרי שלא עשיתי את זה שנים, ולא די בזה, גם היה לי ממש רע בחנות הזאת וסבלתי מהאינטראקציה עם העובדים בה.
נקודת אור אחת בתקופה בה עבדתי שם, הייתה הביקורים החודשיים של ג'וני גרינווד, הג'וני גרינווד, בחנות. למי שלא יודע, הגיטריסט התחתן עם שרונה קטן הישראלית, ועדיין מחלק את זמנו בין צפון ישראל לבין אוקפורד ושאר העולם.
בפעם הראשונה שהוא הגיע, קפאתי. המון פעמים סיפרו לי שראו אותו הולך בשדרות הגעתון, מטייל עם עגלת תינוק, רוכש קפה, אבל אף פעם לא יצא לי ליהנות מהמחזה הזה. והנה הוא, מסתובב לידי, מנסה להניא ילדון חמוד שמבין אנגלית שוטפת מלקחת עוד משהו שמצא חן בעיניו על המדף, מוותר לו וקונה לו בסוף כל מה שהוא רוצה.
בפעם השנייה שהוא נכנס לחנות במפתיע, הייתי מוכן. הפעם הוא היה עם כל משפחתו, אשתו ושלושת ילדיהם. הוא התעניין באיזה משהו בשביל עצמו, אבל הקטנטנים שהתרוצצו בחנות העסיקו אותו בסופו של דבר יותר, ושוב הוא מצא את עצמו קונה שלושה DVD של סבא טוביה, או משהו כזה.
הייתי אמיץ. שלפתי את הפלאפון מהכיס ושרבבתי בין שפתי מילה שלמה, בלי הפסקות בכלל: "אפשר....?". בטח, הוא ענה והחווה לאשתו לסייע לנו עם התמונה. יצאנו מהחנות, נצמדנו, ואני חייכתי למצלמה. רק כשהגעתי הביתה הבנתי את פשר הפרצוף המוזר שהיה לשרונה בזמן שהיא צילמה אותנו. לא לבשתי שוב את החולצה הזאת לעולם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם